אפקט השליחות של בינה השכנה

חבצלת יוצאת מידי בוקר בשעה קבועה.
יום יום צועדת באותה הדרך, חוצה כבישים קבועים ומכירה כבר את סידרי הרמזורים.

במהלך הדרך היא רואה את בינה, אבל היא לא יודעת שכך קוראים לה, כי היא לא מכירה אותה. היא לא יודעת עליה שום דבר מעבר לזה שהיא פוגשת אותה בכל בוקר, באותה שעה ובאותה פינה.

חבצלת רואה את בינה מחכה להסעה עם הילד שלה. הילד יושב על כסא גלגלים. היא רואה איך בינה מחכה בסבלנות ומחייכת חיוך מאושר ושלו.

פעם חבצלת רואה אותה עוד בשלב ההמתנה, פעם הילד באמצע לעלות להסעה ופעם היא כבר מנופפת לשלום, אבל החיוך שלה קבוע, החיוך של בינה שמלווה את הילד.

לחבצלת יש עוד הרבה ללכת, ומספיק זמן לחשוב. "יש לאישה הזו חיוך מיוחד, איזו אישה אצילית. כל בוקר בכזו סבלנות היא מחכה עם הילד ושולחת אותו למוסד שלו. לא ניכר שקשה לה, או שהיא מתביישת, או שנמאס לה. יש בה שלוה כזו, ואושר של שליחות".

באחד הביקורים של חבצלת אצל רופא העיניים היא פגשה את בינה. בינה ישבה שם לבדה, ללא הילד הנכה.
התור היה ארוך, מבטיהן נפגשו וחיוך דק עבר בינהן. הן זיהו אחת את השניה מהמפגשים היומיים בבקרים.

ההמתנה בתור הייתה ארוכה ומתמשכת. אחרי שישבו יחד בדומיה, הפשיר הקרח מעט והן התחילו לשוחח, בתחילה על דא ועל הא, ואיכשהו השיחה גלשה לנושאים קצת יותר אישיים, עד שבינה סיפרה לפי תומה:"הילד שאני מחכה איתו כל בוקר, הוא לא הילד שלי".

חבצלת פוקחת זוג עיניים תמהות, ובינה מפרטת: "הוא ילד אומנה. אני ממש מרגישה זכות לגדל אותו, זו זכות, זו שליחות!". חבצלת מנסה להסתיר את ההלם, ובינה ממשיכה: "את יודעת מה זה, הילד הזה הוא נשמה, נשמה טהורה. אני נותנת לו את כל כולי, אני יודעת שאין דבר יקר בעולם מילד יהודי, לא משנה באיזה גוף הנשמה נמצאת, אני בטוחה שכל רגע של חיים שלו זה רצון ה', גם אם הוא לא יכול לעשות הרבה, ואני עושה את חלקי בגידולו באהבה ובאמונה".

בינה מוכנה לספר עוד קצת מחויותיה עם הילד, אבל נפרדת, כי כבר הגיעה תורה להיכנס לרופא. היא משאירה את חבצלת קצת מבולבלת.

טוב, אז הילד לא שלה, היא רק מתנדבת. אולי בגלל זה החיוך שלה שלו כל כך?

ואם הוא כן היה הילד שלה, זה היה מוריד מ"אפקט" השליחות?

"הילד שלי", ממשיכה חבצלת להרהר, "גם הוא ילד יהודי, וברוך ה' הוא בריא ושלם וכן יכול לפעול גדולות ונצורות. האם כל זה מוריד מהחלק שלי בגידולו ובטיפוחו, האם זה מוריד מתחושת הסיפוק?".

להגיד שמאז ועד עולם היא הרגישה את השמחה בתפקיד האימהות?

קצת יומרני...

אבל לפחות בבקרים, כשהיא רואה את בינה מעלה את הילד להסעה, היא נזכרת גם בשליחות שלה.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com