"כשאמא ראתה שגזרתי את הפאות, היא צעקה ’ברוך דיין האמת’ ועשתה קריעה"

רקע:

אברהם נגר, בן 78, נולד בעיר צנעה שבתימן, והתייתם מאביו בהיותו בן 3. שנתיים אחר כך, נישאה אמו בשנית, אך לא זכתה לילדים נוספים. כאשר היה בן 8, החלה משפחתו את מסעה לכיוון ארץ ישראל. הם הלכו במשך שלושה שבועות עד לעיר עדן, שם שהו במחנה, בתנאי צפיפות נוראיים. כשהגיעו לבסוף ארצה, שוכנו בני המשפחה באוהלים, במחנה העלייה שער מנשה, ומאוחר יותר עברו לגור במעברה ביבנאל. רק לאחר שש שנים במקום, קנתה משפחתו של אברהם בית של ממש ביהוד, ובעיר זו הוא מתגורר עד היום. 

זיכרון ילדות:

"אני זוכר את התקופה שלאחר עלייתנו ארצה, בה שהינו במשך 11 חודשים במחנה האוהלים שער מנשה. המרחק בין אוהל לאוהל היה חצי מטר, לא הייתה טיפת פרטיות לאף אדם, וזה היה קשה מאד. לאחר מכן עברנו לגור במעברה ביבנאל, בצריפים הבנויים מעץ וברזנט, וזכינו לביקורים תכופים של עכברי המקום. במשך 6 שנים חיינו שם, ללא חשמל, כאשר אמי מבשלת על פתיליה, ובפרימוס מרתיחים מים למקלחת. בלילה היינו מדליקים נרות, ובשלב מסוים קנינו מקרר, בו שמנו בלוקים של קרח. נהגנו לקנות שליש או רבע בלוק קרח, והוא היה מחזיק לנו בשבת עד שתים עשרה בצהריים. אבי עבד בחקלאות, בתחילה ביבנאל, ואחר כך בדגניה, אך מכיוון שהייתי בן יחיד, אישרו לו לעבוד רק עשרה ימים בחודש. בשאר הימים הוא נותר ללא עבודה, ועל אף הקושי הגדול, היה רוקד ושמח בימים אלו, על הזכות הגדולה לעלות ארצה. עם כל הקשיים, חיינו חיים מאושרים, במצב של 'עין במר בוכה ולב שמח'. אמי עבדה גם היא במשך שעות רבות, ומשום כך לימדה אותי איך לבשל, כדי שאוכל להכין אוכל לעצמי. כבר בגיל 14 ידעתי לבשל היטב, ולימים, כשנפטרה אשתי, התחלתי לבשל לעצמי ואף לנכדים, שנהנו מאד מהמאכלים הערבים אשר הוצאתי מתחת ידי. בהיותי ילד, טעיתי באחת הפעמים, ושמתי באוכל סבון במקום שמן. כמובן שהיה עליי לזרוק אותו, ולהתחיל להכין את הכל מחדש. כך עברו להם חיינו בתחילת שהותנו כאן בארץ, ואחרי שש השנים הקשות במעברה, הגענו לבית ביהוד. אבי בחר לגור דווקא באזור זה, מכיוון שהוא חם ושטוף שמש, יותר מאשר אזור יבנאל". 

אירוע משמעותי שהטביע בי חותם:

"הבדידות. גדלתי ללא אחים, והוריי, שעבדו קשה לפרנסתם, והיו חוזרים הביתה רק בערב. היו לי אמנם גם חברים במעברה, אך הם שיחקו בעיקר עם האחים שלהם, ואילו אני נותרתי לבד. האח היחיד שהיה לי הוא הספר. כתלמיד בבית ספר יסודי, נהגתי להחליף ספר בספריה מידי שבוע, ומרוב אהבה לקריאה, הייתי עומד וקורא בשעות הערב מחוץ לבית, ליד עמוד התאורה. יחד עם זאת, לא היה לי טוב עם הבדידות הזו, והייתי שמח מאד לו הייתי זוכה לאחים נוספים.

"דבר נוסף שנגע בי מאד, הוא נושא חטיפת ילדי תימן. אחת משכנותיי כיום, היא אחת מאותם ילדים. אחות הזריקה לה זריקת הרדמה, והיא ישנה במשך יומיים. לאחר שהתעוררה, אשפזו אותה בבית החולים, ויום אחר כך כבר אמרו להוריה שבתם נפטרה. כאשר ביקש אביה לקברה, נאמר לו שכבר קברו אותה. הוא מצידו אמר 'ברוך דיין האמת', והודה להם (!) על כך שעזרו לו בקבורת ביתו. כמה תמימות הייתה אז בקרב התימנים, עד כדי כך שהוא אפילו לא חשב לשאול מה קרה. שבועיים אחר כך, הזדמן אחיה הגדול של אותה בת לצפון תל אביב, מסיבה שהוא איננו זוכר. הוא הלך ברחוב, ולפתע שמע את אחותו הקטנה צועקת אליו מתוך אחד מגני הילדים. ברגע הראשון הוא היה המום, אולם מהר מאד התעשת, קפץ מעל גדר הגן, ולקח את אחותו. הילדה מצידה סיפרה להוריה שהגיע זוג זקנים לקחת אותה, והביא לה משחקים. כמובן שההורים שמחו מאד לראותה, אך לצערנו אף אחד לא חשב באותה תקופה להתלונן על כך, או לבקש שיחקרו את הדבר. רק לאחר שנים קמה זעקה על הנושא, בשלב שבו היה כבר מאוחר".

"סיפור נוסף שזכור לי, הוא על בחורה שרצתה להתחתן עם בחור תימני. היא הייתה כהה והוריה בהירים, וכאשר הם ראו את החתן, סירבו ההורים בתוקף לחתונה. לעומת זאת, כשהגיעה הבחורה לבקר בבית הורי הבחור, לא יכלה אמו לגרוע ממנה עין, והכלה השחרחורת דווקא מצאה חן בעיניה. מצב זה הוביל לגילוי שאותה בת היא מאומצת, ולאחר בדיקות הסתבר שמדובר באחותו של הבחור".

הדבר שאני הכי שמח שעשיתי בחיי:

"אני הכי שמח על כך שזכיתי להתחתן. כאשר הייתי כבר בן 23, אמי הייתה בוכה על כך שאני עדיין לא נשוי, שכן בתימן היו מתחתנים בגילאים צעירים בהרבה. לאחר שפגשתי את אשתי וראיתי את הצניעות שלה ואת מידותיה הטובות, החלטתי שהיא תהיה אשתי. מאוחר יותר התקיים בי מה שכתוב ביצחק אבינו, 'ויביאה יצחק האהלה… ויאהבה', שכן בזכות מידותיה הטובות, זכינו לקשר אוהב ומיוחד. גם כאשר הייתה בת 70, היא הייתה מיוחדת בעיני כמו בגיל 18, בגלל האישיות המדהימה שלה. זכינו לחיים טובים מאד יחד.

"אני שמח גם על כך שזכינו לעלות ארצה. רבים אמנם עזבו פה בארץ את דרך התורה, וזה מצער מאד, אולם נראה שבתימן מצבנו גם לא היה נשאר טוב במיוחד. תימן נשארה פרימיטיבית כבעבר, ובזמני, אנשים לא היו נשארים חולים, אלא מבריאים מהר או מתים, שכן כמעט ולא היו תרופות לטיפול במצבים השונים. אני זוכר איך כילד, כאשר כאבה לי הבטן, אמי הייתה קושרת לי את היד, כדי שזו תכאב יותר, ותשכיח את כאבי הבטן. לא הייתה דרך ריפוי אמתית, ולכן זה מה שעשו. דרך ריפוי נוספת שנקטו בה, היא לשים חתיכת ברזל אדום ולוהט על המקום הכואב. זו היתה מומחיות שרק אנשים מסוימים ידעו לעשות, זה אמנם הותיר צלקת, אך באמת עזר לריפוי של חלק מהמחלות. אני אישית ראיתי פה בארץ אדם שסבל מכאבים איומים ברגלו, ובשלב מסוים הוחלט לקטוע אותה. כאשר אמרו לו הרופאים על דבר הקטיעה, הוא כמובן היה בצער גדול. למזלו, פגש אותו אדם שידע לרפא בעזרת הברזל הלוהט, ושבוע ימים לאחר טיפול זה, בתוספת צמח מיוחד איתו קשרו את הרגל אחר כך, הרגל הבריאה לחלוטין, ולא הייתה זקוקה לקטיעה. מעבר לדרך ריפוי זו, לא היתה הרבה קידמה בתימן, ולכן אני שמח מאד על כך שזכינו לעלות לארץ ולחיות בה".

אדם שהותיר בי רושם עז:

"המורה שלי, דב זוסמן, שלימד אותי מכיתה א' ועד כיתה ו'. מורה כמוהו עוד לא ראיתי, עם אהבה גדולה לתלמידים ומסירות עצומה כלפיהם. היו לנו בכיתה ילדים מכל מיני עדות, ומידי פעם היינו מתארגנים להכין ארוחה יחד, כאשר כל ילד מביא איזשהו דבר מאכל. לילדים שלא היה להם, היה המורה מביא, מכספו, שכן הוא הכיר את המצב הקשה בו הם חיים. כאשר עברתי בסוף כיתה ו' מבית ספר ביבנאל ליהוד, בחנו אותי וראו שאני מתאים לכיתה ח'. זאת מכיוון שהמורה דב לימד היטב, על אף העובדה שהיו בכיתתו ילדים בגילאים שונים".

מה השתנה אצלי מאז שחציתי את גיל 70:

"מה שהשתנה זו הבדידות. אשתי נפטרה לפני חמש שנים, ולא קל להיות לבד. בתחילה הסתדרתי בכוחות עצמי, הייתי מבשל ומנקה את הבית, אך בשלב מסוים כבר לא יכולתי לעשות זאת, וכיום יש לי עוזרת. עם זאת, הקושי הגדול הוא בכך שאין עם מי לדבר. אמי אמנם תמיד אמרה לי שהמילים הטובות ביותר - השתיקה טובה מהן, אך בכל מקרה - יש צורך גם בשיחה עם אנשים".

מה השתנה בסביבתי מאז שחציתי את גיל 70:

"אני בקשר הדוק עם הילדים והנכדים, אך בסופו של דבר, כל אחד עסוק בחייו. יש לי בן המתגורר בחו"ל, ומתקשר אליי מידי ערב, ועל אף המרחק הפיזי, השיחות בינינו מביאות לידי כך שאני מרגיש אליו קרוב מאד. עם זאת, כאשר נכדתי שאלה אותי איך אני מסתדר, אמרתי לה שיש לי חברה אחת טובה, והיא התורה. אני משתדל לעסוק בה ככל יכולתי, והיא זו שנותנת לי כוח וחיות להמשיך הלאה".

ממרום שנותיי, הכי חשוב בחיים זה...

"המשפחה והתורה. אני שמח מאד על כך שזכיתי לאישה, ילדים ונכדים, והם העשייה המשמעותית שלי בחיים. בנוגע לתורה, אבי, שהיה תלמיד חכם, היה קורא בניגון כל ערב לפני השינה פרק בתנ"ך, וכך למדתי גם אני לעשות. כילד, אהבתי מאד את סיפורי התנ"ך, הייתי קורא בהם מידי יום, ולאחר שסיימתי את כל הפרקים, הייתי מתחיל מההתחלה. מאוחר יותר, כשקצת בגרתי, התחלתי להיגרר אחרי החברים ולעזוב דרך זו. בהיותי בן 15, החלטתי לגזור את הפאות, וכאשר אמא שלי ראתה זאת, היא צעקה 'ברוך דיין האמת' ועשתה קריעה בבגדה. היא שאלה אם אני מתבייש בהם, וחשה כאב עצום מול התרחקותי משמירת המצוות. באותו זמן, אבי לקח אותי לצד ואמר לי שעל אף שבחרתי להוריד את הפאות, הוא מבקש ממני לא לעזוב את הכל. הוא ביקש שלא אפסיק להניח תפילין ולקיים מצוות נוספות, ובאמת כך נשארתי קשור, וכשנישאתי כבר חזרתי לחלוטין. על אף שנשארתי מגולח במשך שנים, אך גם מצב זה השתנה לבסוף, ובהיותי בן 45, החלטתי שאני מחזיר את הזקן והפאות. בתחילה אמרתי לבני משפחתי שאני רוצה לעשות זאת רק כדי שתהיה לי תמונה עם 'סימנים', אך מאז הם נשארו, ולא ירדו עד היום. בשלב מסוים שאלתי את אשתי אם היא רוצה שאוריד אותן, אך גם היא אמרה שלא, שכן ההרגל לראות אותי כך, עשה את שלו".

הייתי רוצה להנחיל לדורות הבאים:

"שישמרו על היהדות, שהיא החשובה ביותר עבורנו. דבר נוסף שהייתי רוצה להמשיך וללמד, הוא את מסורת הקריאה בנוסח תימני. כשיצאתי לגמלאות, התחלתי ללמד ילדים קריאה בהברה תימנית לקראת בר המצווה, ועוד נושאים הקשורים למסורת יוצאי תימן. אפילו בתי, שהיא היום כבר אישה מבוגרת, יודעת לקרוא באופן מדהים את התורה בהברה זו. אולם כיום הורים פחות מתעניינים בלימוד הפרשה כולה, ומסתפקים בלימוד ההפטרה בלבד לקראת בר המצווה של בנם. פגשתי הרבה אנשים, שהצטערו אחר כך על שלא למדו זאת בצעירותם, ואני חושב שזוהי באמת החמצה. הייתי שמח לו יותר אנשים היו ממשיכים בלימוד מסורת זו".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il