האיש שיודע איפה כל האבדות שלכם; מי אתה, ששי קרקו?

"השבוע נסעתי באוטובוס מבית שמש לירושלים", כך פתח ל. מ את סיפורו, שהפך מהר מאוד לוויראלי.  "הייתה לי מעטפה בכיס עם סכום של 46,000 ש"ח, וכנראה שהיא פשוט נפלה לי על הכיסא באוטובוס. ירדתי בתחנה בירושלים על יד הבנק כדי להפקיד את הסכום, ואני מרגיש שאין לי את המעטפה. נהיה לי חושך בעיניים, בפרט שזה לא הכסף שלי. בתחילה חשבתי שאולי שכחתי את המעטפה בבית, בדרך לאוטובוס. התקשרתי לבית, בני משפחתי עשו חיפוש והודיעו שלא מצאו. המצב לא היה פשוט בכלל, אם לא אמצא את הכסף, אהיה חייב להחזירו מכיסי, וזהו סכום עצום עבורי. התקשרתי למוקד אבדות באגד, והפנו אותי למחלקת אבדות בתחנה המרכזית. הגעתי לשם, בדקו לי את הפתק של הרב קו ואמרו שנראה כי הנסיעה הייתה של אגד תעבורה. הסתובבתי במסדרון הלוך ושוב, מנסה להתקשר לכל המי ומי כדי לאתר את החברה. פתאום ניגש אליי ששי קרקו, מפניות הציבור, הרגיע אותי והזמין אותי לבוא לחדרו. סיפרתי לו את הסיפור, ומיד הוא התקשר למנהל אגד תעבורה ירושלים, איתר את הנהג ושמע ממנו שהוא אכן מצא את האבדה. האדון קרקו לא נח ולא שקט עד שווידא שהסכום הגיע לידי". ל.מ מסיים את סיפורו באיחולים נרגשים: "ייתן ה' כוח לאדון קרקו להמשיך להעניק עזרה עוד הרבה שנים".

מצליח ב-95% למצוא את האבדות

אחרי סיפור כה מרגש, לא התאפקנו, ויצאנו לחפש את אותו שליח טוב שזכה להשיב את עשרות אלפי השקלים ליעדם. מהר מאוד התברר לנו שאין זה המקרה היחיד בו הוא מטפל, וישנם מאות רבות של אנשים שמרגישים הכרת הטוב עצומה כלפיו, הודות לכך שהוא סייע להם להגיע לאבדותיהם שנשכחו באוטובוסים.

אז כן, קוראים לו ששי קרקו, ובתפקידו הוא אחראי על פניות הציבור בחברת אגד. כבר 48 שנה שהוא עובד באגד בתפקידים שונים ומגוונים, אבל מתחת לפני השטח, הוא הצליח להפוך ל'איש שמוצא את כל האבדות באוטובוסים'. אם ההגדרה הזו נשמעת לכם יומרנית מידי, כנראה שעוד לא התוודעתם לפעילותו.

"אני מאוד אוהב לעזור לאנשים למצוא אבדות שהם מחפשים", הוא אומר לנו בכנות, "וברוך ה', יש לי השגחה פרטית משמיים, כאשר ב-95% מהמקרים שפונים אליי, אני מצליח לאתר את האבדות".

איך אנשים בכלל יודעים לפנות אליך?

"זה קורה בדרך כלל אחרי שהם פונים למחלקת האבדות של אגד, או של חברת תחבורה אחרת. אם בחברה לא מצליחים לאתר עבורם את האבדה הם מגיעים אליי. יש גם גמ"ח ארצי לאבדות, בו מפנים אליי הרבה מאוד אנשים שמבקשים לשמוע אם יש לי אפשרות לעזור להם. אני משתדל לעזור ועושה זאת בשמחה רבה, במשך כל ימות השבוע, כולל בימי שישי. אני עוזר לאנשים למצוא תפילין שנשכחו, מזוודות, ארנקים, עגלות, ומה לא? מבחינתי אין כזה דבר 'לא מצליח למצוא'. אם לא מצליחים אז מנסים שוב ושוב עד שמוצאים".

אבל איך אתה מצליח לעשות את זה? מה השיטה שלך?

"בתחילה אני תמיד מקשיב היטב, כדי לשמוע מה הבעיה ומה בדיוק קרה. לאחר מכן אני מציע לכל יהודי, ולא משנה אם הוא דתי או לא, לומר את הפסוק הידוע כסגולה למציאת אבדה: ' אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא ויפקח אלוקים את עיניה, ותלך ותמלא החמת'. בשלב הבא אני מנסה לשמוע את כל הפרטים שיכולים לספר לי על האבדה – באיזה קו נסעו, עם מי נסעו ואם זוכרים פרטים לגבי הנהג. לפעמים, אם האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית, אני בעצמי נכנס אליו, בודק ומחפש. לפעמים אני מגלה את החפץ בתא המטען או במדף שמעל המושבים".

בנוגע לכך הוא נזכר בסיפור מעניין: "לפני כשבועיים הייתי בחופשה ובדיוק התקשרו אליי ואמרו לי שיש אישה מקנדה שהנכד שלה בא לארץ ואיבד את התפילין בדרכו באוטובוס לחיפה. ביקשתי שייתנו לי את מספר הטלפון שלה ושוחחתי איתה. התברר שהיא מתגוררת בטורונטו ולחוצה מאוד. הודות לתיאורים שהנכד מסר לה ושהיא העבירה לי, הצלחתי לזהות מיהו הנהג. אבל התברר שהוא כבר לא נמצא באוטובוס הזה, שכן הקו המשיך לאילת. לא ויתרתי, ביררתי אצל הסדרן על נהג אחר שנמצא באילת ויצרתי אתו קשר. הוא עלה לאוטובוס והתברר שהתפילין אכן שם. אבל כעת נוצרה בעיה – איך מעבירים אותם מאילת לחיפה? הרי מדובר בנסיעה של חמש שעות. התקשרתי לגברת והיא אמרה שתשלח את הנכד לירושלים, לשם אמור האוטובוס להגיע, העיקר שיקבל את התפילין, אבל כמובן שלא רציתי להטריח אותו. במקום זה דיברתי עם הנהג שנסע לירושלים שייקח את התפילין, משם העבירו אותן לנהג אחר שנסע לחיפה, ובאותו ערב, כבר קיבל הנכד את התפילין בחזרה".

מטבעת נישואין ועד לאוכל לשבת

תספר לנו - מהם הדברים שאנשים הכי שוכחים באוטובוסים?

"הכל", הוא עונה, "ממש הכל. מצלמות, ארנקים, ספרים, הרבה פעמים שוכחים תפילין ותכשיטים. פעם אחת הזדמן לי להחזיר אביזרי ריקוד שהביאו לכלה לכבוד החתונה, זה הגיע ברגע האחרון ממש, אחרי החופה. במקרה אחר שכחו באוטובוס תוכי בתוך כלוב, גם אותו כמובן זכיתי להחזיר לבעליו. זה המקום לבקש ולהזכיר לכולם – אתם עולים לאוטובוס עם שקיות? כדאי מאוד שתכניסו אותן זו לתוך זו; יש לכם תיקים? תעשו לעצמכם סימן, שלא תשכחו לקחת אותם; הכנסתם חפצים לתא המטען? הודיעו על כך לנהג גם כשאתם עולים וגם כשאתם יורדים; אל תשכחו לרגע מהחפצים שלכם, כי עוגמת הנפש עלולה להיות גדולה מאוד".

ואיך מרגישים האנשים ששוכחים את חפציהם? מהן התגובות שאתה שומע?

ששי נאנח, ואז שולף מכתב ונותן לנו לעיין בו: "בני נסע מבני ברק לירושלים. לצערנו הוא שכח לקחת את המזוודה איתה נסע. אין לתאר את עוגמת הנפש שנגרמה לנו כאשר גילה זאת. המזוודה הכילה מוצרים רבים בעלי ערך, זמן וטרחה, מעבר לערך הכספי: חליפה חדשה לגמרי, כלי מיטה, מגבות, חולצות... הבחור נשאר בישיבה ללא בגדים להחלפה וללא כלי מיטה ודברים מינימליים אישיים, פניתי לאגד אך תגובתם בוששה לבוא. בני הלך לתחנת סיום הקו וביקש לחפש, אך מלבד הבטחה לא קיבל אף התייחסות, הוא פנה לתחנה מרכזית ללא הועיל, ואז הגיע מר ששי שאפילו את שם משפחתו לא גילה ("זה בסדר אני רוצה לעזור ובשביל זה צריך פרטים על המזוודה ולא שלי...") לא האמנתי לשיחת הטלפון הזו וחבל שאין לי הקלטה. מר ששי שאל פרטים מדויקים שכללו את תיאור המזוודה ,מספר הכרטיס אתו עלה בננו לאוטובוס וכדומה. הוא התקשר פעם ועוד פעם עד שהיו כל הפרטים, ואז בישר לנו שהמזוודה נמצאת בבית שמש. שמחנו מאוד. בני המאושר התארגן מיד ותכנן לנסוע לבית שמש, אך מר ששי היקר לא הרפה ואמר שחבל על לימוד התורה של הילד. הוא בעצמו דאג להביא את המזוודה לירושלים".

במכתב אחר שמתגלגל לידינו אנו קוראים את הפוסט הבא:  "אני מבקשת עזרה! בבקשה אנשים תשתפו את הפוסט הזה כמה שיותר. הבת שלי נסעה היום בשעה שלוש וחצי על קו 470 מבאר שבע לירושלים התיק ננגב או אבד במהלך הנסיעה. תיק שחור עם סמל של הפנתרים, רשום עליו 'אוהד שאול'. יש על התיק שני מנעולים, פונפון ורוד ומחזיק מפתחות עם האות L באנגלית בצבע כסף עם נצנצים. זאת שבת ראשונה שהבת שלי חוזרת מהצבא ולצערי בלי כל הציוד שלה, אשמח ואודה שתשתפו את הפוסט ותשמחו חיילת מבואסת".

"מבינים איך אנשים מרגישים?" שואל אותנו ששי. המקרה הזה, לדבריו הסתיים בטוב, והוא גם מציג בפנינו את הפוסט שפורסם למחרת: "אתחיל בזה שהתיק נמצא, אבל כל זה קרה רק בזכות אדם מיוחד במינו בשם ששי, נציג התלונות של אגד שראה את הפוסט הזה ומאותו רגע ליווה אותנו עד למציאת התיק וקבלתו. ששי היקר, אנחנו מודים לך מכל הלב רק בזכותך התיק חזר אלינו והחיילת שלי הצליחה ליהנות ולשמוח בשבת".

איך אתה באופן אישי מרגיש עם זה שאתה זוכה להיות שליח טוב למציאת אבדות כה רבות?

"באופן אישי? באופן אישי אני מרגיש המון סיפוק. בכל פעם מחדש יש את החשש הגדול שאולי הפעם לא אמצא, שאולי איאלץ להשיב את פניהם של הפונים אליי ריקם. זה לא סתם חשש, כי כשאתה מדבר איתם ושומע את הלחץ ואת התחנונים, זה באמת גורם לך להבין שאתה צריך לעשות כל מאמץ כדי לעזור להם. מדובר לעתים קרובות בפריטים שממש חשובים לבעליהם. באחת הפעמים הצלחתי בסייעתא דשמיא למצוא אפילו טבעת נישואין של כלה טרייה. אתם מבינים מה זו טבעת נישואין? בפעם אחרת החזרתי למשפחה שלוש קופסאות עם אוכל לכבוד שבת. הם היו בדרך לירושלים ופשוט שכחו את האוכל באוטובוס. מה הם היו אוכלים?" ששי שופע סיפורים כרימון, אך הוא מציין כי חשוב מאוד שאנשים יבינו גם את המסקנות. "תעשו כל מאמץ כדי לא לשכוח חפצים, בבקשה, תרחמו על עצמכם".

תמורה הוא לא מקבל על עבודתו. "מציאת האבדות לא נעשית מתוקף תפקידי באגד, זהו סתם תחביב", הוא אומר בפשטות. אבל הייתה פעם בה בכל זאת הוא זכה בצ'ופר – דמי חנוכה מהאדמו"ר מבעלזא, יחד עם מכתב שחימם את ליבו במיוחד, שכן האדמו"ר היה עד למקרה בו הוא הצליח לסייע, ונרתם כדי להשיב לו על גמולו הטוב.

תפילין במוסך בטייבה

אבל את הסיפור המרתק ביותר שומר ששי לסוף. "בשנה שעברה פנה אליי תלמיד מישיבת תפרח וסיפר שאיבד את התפילין באוטובוס כאשר נסע מישיבתו לירושלים. הוא אמר לי שכבר עברו בערך חודשיים מאז שהתפילין אבדו, אבל אולי בכל זאת אוכל לעזור לו. כמובן שהשתדלתי מאוד, הצלחתי ליצור קשר עם הנהג שהיה על הקו והוא אמר שכבר פנו אליו והוא לא מצא, ובכל מקרה יומיים אחרי אותו מקרה, האוטובוס נמכר לחברה ערבית. שאלתי מיהי החברה הערבית ונאמר לי שזו חברה המצויה בטייבה וכעת האוטובוס במוסך. מכיוון שאני שולט בין היתר בשפה הערבית, התקשרתי למנהל המוסך וביקשתי ממנו שיעלה לאוטובוס ויבדוק מה יש על המדפים. בתחילה הוא אמר לי: 'שמע, יש פה ספרי קודש, אנחנו נחזיר לכם אותם'. ביקשתי ממנו: 'תמשיך לחפש, אולי תמצא גם תפילין'. הוא המשיך וכשהגיע לסוף האוטובוס קרא בהפתעה: 'הנה התפילין'. הסתבר שהתפילין היו מונחים במשך חודשיים בתוך האוטובוס, ולא רק הם אלא גם שלל ספרי קודש, שאם לא הייתי פונה אליו, הוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחזיר לי אותם. כמובן שבזה לא הסתיים הסיפור, כי חיפשתי את אחד מעובדי אגד שמגיע הכי קרוב למוסך בטייבה וביקשתי ממנו להעביר לי את כל האוצרות, וכמובן שמסרתי למשפחה את התפילין".

לששי יש עוד מלאי של סיפורים, אך זמנו קצוב. "אתם יודעים כמה פניות מגיעות אליי בכל יום? לפעמים אפילו עשרות. אז אני הולך לטפל בכולן, ואנא, קחו את המסקנות, כי הדבר שהכי ישמח אותי, הוא שלא תזדקקו לי לעולם".