אהרון רזאל: "מורה מתל אביב אמרה לי ’לא יכניסו אותך אצלנו, ההורים יעשו בלאגן’"

"ארבע בעשר, ארבע בעשר", אני עוד שומע את שאגות הרוכלים בעודי חוצה את רחוב אגריפס, במורד שוק מחנה-יהודה, לעבר ביתו הישן של רבי אריה לוין. מבט חטוף לפלאפון, על מנת להיזכר בכתובת ביתו של אהרון רזאל, מלווה ברגשות אשם – איך למען ה', אחרי כל כך הרבה שנים בשכונה, אני עדיין לא זוכר?

פוסע ברחוב עובדיה סומך, חולף על פני הסטודיו הישן של יונתן, בכור האחים למשפחת רזאל. צלילי פסנתרו, שהרעידו כמה מהלבבות היותר קשוחים פה באזור, כבר לא מציצים מן החלונות. עוד מספר צעדים, והנה מימיני ניצב ביתם של מיכה וקרול רזאל, ההורים של יונתן, אהרון, ריקה ויהודה - רב ירושלמי חכם ומאיר פנים. 

"אח שלי יהודה, האח הנסתר", מספר לי אהרון כמה דקות לאחר שחלפתי ליד בית הוריו, "הוא הראשון שנהיה אברך אצלנו בבית". אפרופו בית, ביתו של רזאל, עמו אני נפגש לרגל צאת אלבומו החדש 'הנשמה רוצה יותר', מיוחד וססגוני גם ביחס לשכונה צבעונית ומלאת חיים כנחלאות.

גרם מדרגות צר מחבר בין הבית לרחוב, ובסופו רחבה מלבנית אשר חוסה תחת כיפת השמיים. מחצר זו ניבטות כמה דלתות, כאשר הבכירה שבהן מובילה לסלון. תשעה ילדים - חמסה חמסה - הבית הזה מכיל, ובכל משך הראיון ארבע בנות סובבות אותנו, ספק מסקרנות ספק מחוסר מעש - שתיים ישנות על הספה, ילדה כבת ארבע עושה ספונג'ה להנאתה - וכמובן יותר מלכלכת מאשר מנקה, ותינוקת בת שלושה חודשים יושבת בערסל ותולה בנו עיניים חולמניות.

ספרי קודש מעטרים מכל עבר את ביתו של רזאל, אשר כתב שירים רבים על עניינים הקשורים לקדושה וללימוד התורה, בה הוא עוסק בכל יום עד שעות הצהריים. עניין זה מביא באופן טבעי לידי כך שבאמתחתו סיפורים רבים הקשורים ללימוד התורה. "אחי יהודה, כמו שהתחלתי לומר, הוא הראשון שנהיה אברך במשפחה. מהר מאוד הוא התחיל להעביר שיעורים, שבחלקם גם אני השתתפתי. לפני 14 שנים קרה לי נס בשיעור 'הדף היומי' שיהודה העביר".

הוא עוצר לרגע ואז ממשיך: "בסוף השיעור שאלתי את החבר'ה אם מישהו רוצה לחזור איתי על הדף, ואחד מהם אמר 'אני'. מאותו יום, במשך 14 שנה, אנחנו לומדים יחד כמה שעות כל יום, ועושים הכל כדי לא להפסיד אף יום של לימוד. כשהייתי בחו"ל, כמה פעמים קמתי באמצע הלילה, נכנסתי לחדר שקט בבית, ולמדתי איתו משם. בכלל, נהיה לנו אתגר ללמוד במקומות הכי הזויים שיש. פעם אפילו נסעתי לצפון רק כי הוא היה שם".

עם עלון שבת על הפסנתר

הדיבור על האלבום החדש, שהוא כאמור עילת מפגשינו, מחזיר את רזאל לימים בהם הכל התחיל. "כשהיינו ילדים ההורים שלנו חזרו בתשובה. היינו משפחה חילונית רגילה, וכשהייתי בן עשר התחלנו לשמור שבת. מטבע הדברים, גדלנו עם הרבה מוזיקה לא דתית, ואפילו לא יהודית. תכל'ס לא הכרנו מוזיקה חסידית בכלל. אבל תשמע, ה' מגלגל דברים באופן הכי מדויק. בזכות הדבר הזה, אמנים בעלי תשובה לוקחים דברים מהמוזיקה שהם גדלו עליה, מקדשים אותם, עושים בעזרתם דברים נפלאים. זו זכות גדולה, אני לא תמיד קולט את זה. אי אפשר לתפוס כמה זה יקר לתת לבן אדם אפשרות לשמוע שירי קודש, בעזרת צלילים וסגנונות שהוא מכיר ואוהב.

"בנוסף", אומר רזאל, "הידע הזה גם עוזר לי בדברים נוספים. למשל, לפני חודש וחצי היינו בלוויה של סבתא שלי, בארצות הברית. סבתא נולדה בגרמניה, המשפחה שלה חוותה וראתה דברים מאוד קשים שעשו ליהודים, וברוך ה' הם הספיקו לברוח לארה"ב. חלק גדול מהמשפחה שלנו מתבוללים שם, מתחתנים עם גויים וכו'. כשהגענו, רצינו לקרב אותם, להתקרב אליהם, אז ניגנו ושרנו להם שירים כלליים שהם מכירים, ודרך זה נפתחנו והתחברנו אליהם, וכך יכולנו להשפיע. תכל'ס, יש שירים כלליים שאני עדיין מאוד אוהב, ונהנה מהם בעצמי.

"אגב, אני עדיין מאוד נהנה לשמוע מוזיקה קלאסית, וזה גם מזין ומעשיר אותי, כי אני ממשיך לנגן אותה ולהתאמן עליה. זה שם אותי במקום של מישהו שהוא עדיין תלמיד, וזה מאוד חשוב ליצירתיות. בתורה ידוע שתלמידי חכמים משתבחים ככל שהם מזדקנים. לעומת זאת, במוזיקה, יש בדרך כלל העדפה לצעירים ולחדשים. אפשר להיעלם בעולם הזה מהר מאוד. כל יוצר מתמודד עם השאלות האלה של איך לשמר את היצירה שלו, איך להביא לידי כך שהמעיין שלו ימשיך לנבוע".

ומה באמת מאפיין במיוחד את היצירה שלך? יש הטוענים ששיריך לא עוסקים בדברים קשים ועצובים, אלא רק בשמחה ואופטימיות. יש בזה משהו?

"יש כמה דברים שלדעתי מאפיינים את היצירה שלי, ואגע בהם בהמשך. בקשר לסיפא של השאלה, זו שאלה טובה שבאיזשהו מובן אין לי עליה תשובה. מה שכן, אני יכול לומר שיש לי טבע שמח. אני אופטימי מטבעי. וכנראה זו השליחות שלי, לשיר על דברים שמחים. יש זמרים שאני מאוד אוהב ששרים על דברים קשים, אבל אצלי דווקא השמחה בחיים היא זו שנותנת את ההשראה וההתרגשות. למרות שכמובן, כמו לכל אחד, יש לי גם ניסיונות, משברים ושאלות. אגב, דווקא באלבום החדש יש מעט שירים נוגים יותר, אבל בגדול אני לא רואה את עצמי כותב שירי לב נשבר. אגב, אולי בגלל זה, חוץ משיר אחד שהוצאתי לפני כמה שנים, לא משמיעים אותי בגלגלצ".

(צילום: אוהד רומנו)

מדובר בתחנה החזקה בישראל, ששולטת על סדר היום המוזיקלי. זה מפריע לך?

"זה מפריע לי, במידה מסוימת. כל אחד רוצה להיכנס לפלייליסט שלהם, וזה מאכזב כשזה לא קורה. בטח אם פעם אחרי פעם אחרי פעם. זה עניין דרמטי, שחור או לבן. אבל אני לא יכול להתלונן, כי ברוך ה' שומעים אותי הרבה, ואני אפילו מופתע לטובה בעניין הזה. אני לא לוקח כמובן מאליו את ההצלחה. בכלל, מאוד חשוב בעולם הזה לא להרגיש מקופח. לחשוב – 'למה אני לא כמוהו'. סתם שתדע, שלחנו לגלגלצ שירים מהאלבום  החדש, וגם הם לא נכנסו.

"לגבי מה שמאפיין את היצירה שלי, אגיד כמה דברים בהקשר הזה. פעם שמעתי דבר מאוד עמוק, שהולך ככה: יש ארבע דרגות ביצירה, בסדר עולה – שיר רע ופשוט, שיר רע ומסובך, שיר טוב ומסובך, שיר טוב ופשוט. שירים טובים ופשוטים, זה למשל דברים כמו שהרב קרליבך עשה. הם הכי קשים לעשייה. אם אתה מנסה לכתוב טוב ופשוט, אתה בקלות יכול ליפול לרע ופשוט. אז אני מנסה לכתוב שירים טובים ופשוטים, ומדי פעם מנסה לכתוב טוב ומורכב.

"מעבר לכך, החיבור שלי לה' ולתורה מאוד מאפיין את היצירה שלי. זכיתי שכמה אנשים עזרו לי להתקרב ללימוד התורה, והרב קרליבך היה אחד מהם. אחת הסיבות שאני כל כך קשור לרב קרליבך היא דווקא בגלל לימוד התורה שלו. הוא לא היה מגיע לאן שהגיע בעולם המוזיקה אם לא היה לומד. זה תנאי הכרחי בעולם היהודי. אדם חייב להיות מחובר ללימוד תורה. ברוך ה' אני לומד כל יום סדר בוקר, מתשע וחצי עד אחת וחצי. ומאוד משתדל שלא יכנס שם שום דבר אחר.

(צילום: יוחנן כץ)

"יחד עם זאת, או יותר נכון – בזכות כך, היצירה שלי גם קלילה לעתים קרובות ומלאה בהומור. יש לי למשל את 'שיר הקרמבו'. עד היום אנשים מבקשים אותו בהופעות. אפילו אנשים שלא נולדו כשהוא נכתב רוצים לשמוע אותו. קראתי באחד מעלוני השבת שאלה הלכתית, האם אפשר בשבת להפריד את הביסקוויט, משום 'בורר'. צריך לזה קצת ראש שרוט, אבל החלטתי להלחין את השאלה והתשובה. זה היה מאוד לא פשוט. לקח כמה חודשים עם עלון שבת על הפסנתר.

"אם זה לא מספיק, אבא שלי שמע את השיר לפני שהוא יצא, וחשש שאני עושה פרודיה מהתורה. הסברתי לו שאצלי זה לא נובע מהמקום הזה, אלא מהתפעלות. מאוד התלהבתי מזה ששאלה כזו קטנה מעסיקה את גדולי ישראל. אפרופו גדולי ישראל, רבי נחמן אמר שלצחוק זה מאוד חשוב. וכן, האמת היא שאני גם קצת אוהב להיות הבדחן, ומאוד נמשך להומור, למרות שיש לזה מחיר. צריך בשביל זה אומץ. בהתחלה אנשים לא ידעו איך לאכול אותי".

צעירי תל אביב ביידיש

רבים אינם יודעים זאת, אך זרעיו של 'תן לי את היום הזה', דואט שמבצע אהרון עם יונתן אחיו - שמייצב את עצמו כאחד השירים המושמעים והאהובים באלבומו החדש, נשתלו דווקא בלילה בו היה יונתן שרוי במצב קשה מאוד. "יונתן ומשפחתו עברו תקופה מאוד לא קלה, שכללה ביקורים תכופים בבתי חולים. באחד הלילות באתי לבקר אותם, ולפני שהלכתי השארתי ליונתן פתק על הכרית. כתבתי לו: 'האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?' ברוך ה' המצב השתפר, והדברים הסתדרו. לפני כמה שנים גיליתי שיונתן שומר אצלו את הפתק הזה, ומאוד התרגשתי".

הזכרת את יונתן, מה עושות לך ההשוואות המתבקשות ביניכם?

"הרבה אנשים חושבים שקשה לי בגלל הקרבה הזו, אבל ההיפך הוא הנכון. אני מאוד מעריך את יונתן, ולומד ממנו המון, עד כדי כך שאני מרגיש זכות שמשווים בינינו. בכלל, קנאת סופרים תרבה חוכמה, ואדרבה - זה ששנינו באותו תחום זה מפרה אותי ועוזר לי להשתפר. מעבר לכך, אנחנו גם מופיעים הרבה ביחד, וההצלחה שלו מסייעת להצלחה שלי. מה שהכי חשוב להגיד בעניין הזה הוא שבתור אנשים מאמינים אנחנו יודעים שלכל אחד יש את השפע שהקב"ה יתן לו. אגב, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל בירך אותנו שתמיד נפרגן אחד לשני, כמו שאהרון לא קינא במשה אחיו, ויונתן לא קינא בדוד, למרות שהוא היה הבן של המלך - שהיה לכאורה אמור לרשת את שאול אביו".

מלבד יונתן, במי אתה עוד נעזר?

"אשתי אפרת. היא שותפה מאוד חשובה ביצירה שלי. מהרבה בחינות. מעבר לכך, אני מאוד מעריך את שולי רנד כאמן, ומאוד מחובר אליו. לגבי האלבום הנוכחי, שאלתי אותו אם הוא מוכן לשבת איתי על טקסטים, ואכן נפגשנו פעמיים. שולי הוא אדם מאוד מסתורי, והיה לנו ממש זמן איכות יחד. קיבלתי ממנו המון טיפים על כתיבה. בהקשר הזה אני גם יכול לומר שידידיה מאיר הוא חבר שגם שותף במה שאני עושה. למשל, שלחתי לו את השיר 'הגיבן הקדוש' שנכתב בהשראת הסיפור של הרב קרליבך על האדמו"ר מפיאסצ'נה. השיר עוד לא היה גמור, אבל הוא התלהב עד כדי כך שהחליט להשמיע את השיר כך, כשהוא עדיין ברמת סקיצה. יש לידידיה אוזן מיוחדת, הוא יודע איזה שיר יצליח. ובאמת אנשים מאוד אהבו את השיר הזה. זו זכות עבורי להיות בקשר איתו.

"אני, לעומת זאת, לא תמיד יודע מה יהיה השיר שהכי יתפוס מהאלבום. ובאמת ההצלחה של 'הגיבן הקדוש' הפתיעה אותי. לפני כמה ימים הופעתי בתלמוד תורה בהר נוף, והילדים לא הפסיקו לבקש את השיר. ילדים בני שש צועקים אלי במשך שעה: 'הגיבן הקדוש, הגיבן הקדוש'. כמובן ששרתי להם, וזה היה מטורף. לשיר עם 400 ילדים זה הדבר הכי גדול בעולם. לפני כמה שבועות התקשרה אליי מורה מתל אביב. היא מלמדת בבית ספר ממלכתי. התחלנו לדבר, והיא סיפרה שהמון תלמידים שלהם שרים את השירים שלי, ואפילו שורקים את המשפטים ביידיש. לקראת סוף השיחה היא אמרה: 'אני רוצה להזמין אותך לבית הספר, אבל לא יכניסו אותך אצלנו, ההורים יעשו בלאגן'".

רגע לפני סיום, מה אתה חולם לעשות ועדיין לא זכית?

"אני רוצה להלחין את סיפורי המעשיות של רבי נחמן וכן להלחין מדרשים. אני רוצה להרים מחזמר מהשירים שלי על התורה וגם לעשות אלבום עם יונתן. יש לי גם שאיפות בתחומים אחרים - להבין את התוספותים של בבא קמא, ואולי בעיקר - ללמוד מהתורה דברים על עצמי. על החיים. לדעת שהתורה שנכתבה לפני אלפי שנים היא הדבר הכי עכשווי שיש, הדבר שהכי יכול ללמד אותי על החיים שלי בכל רגע ורגע.

"אחד האנשים שהכי קרבו אותי ללימוד תורה הוא חבר טוב שלי בשם ג'וש, שהוא גם צייר מוכשר. הכרנו בצפת, היינו מדברים הרבה, והוא היה אומר שוב ושוב שאת כל היצירה שלו הוא שואב מלימוד התורה. שהלימוד לא מנותק מהחיים. גם מהדברים הכי יבשים לכאורה, שאלות של בור, חמור, אש שהתפשטה, צריך לנסות ולראות איך זה מדבר אליך כאן ועכשיו. הגמרא למעשה מספרת לך מי אתה, ויש לה כוח לגרום לבן אדם להיות סקרן, מחדש, ושמח. המון אנשים לא רואים את הדברים האלה בתורה, וזה אחד הדברים שהכי כואבים לי בחיים".