אמונה
מדוע קיימת תוכחה קשה בתורה? חלק ג'
היראה היא הרגש הראשון והחזק ביותר - בכוחה לעצב עם היסטורי
- דניאל בלס
- פורסם י"ח תמוז התשע"ט |עודכן
(צילום: shutterstock)
אביתר שאל:
"שלום רב. אני רואה את כל מה שהקב"ה נתן לנו ומאמין בכל לבי שהוא רחום וחנון, אך בתורה הקדושה אני נתקל בפסוקים מפחידים כמו 'והשמידך', קללות קשות וכדו'. קשה לי להבין זאת".
* * *
ראשית אציין, ששמחתי לראות שסדרת כתבות זו עוזרת בס"ד למתחזקים שהתקשו זמן רב בשאלה זו, והיתה עבורם לרועץ המקשה את חיבורם לתורת ה', אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), עליה נאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט, ח), וכל בקשתם להרגיש נועם זה: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש... לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד). כן יהי רצון שיפתח בפני כולנו צוהר זה.
התורה דיברה אלינו בכל דור לפי כוחותינו הנפשיים, ואף בדור המדבר הפרידה בין הגברים לנשים, כמאמר הפסוק: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), מבאר רש"י: "לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה; ותגיד לבני ישראל - עונשים ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין".
* * *
כיצד ייתכן עם מוסרי בעולם בלתי מוסרי?
בכתבות הקודמות למדנו על אהבתו של ה' מן הכתוב בתורה, ועל מטרת התוכחה להציל מפני נזק, בדומה לאב המזהיר את בנו מסכנות.
אך לעניות דעתי, ישנה, בנוסף לכך, מטרה היסטורית גדולה והכרחית בלשון הקשה בתורה, אשר יצרה בלב הקוראים רגשות עזים ומעוררים להתחזק בשמירת התורה לדורותיה מבלי לסטות ממנה.
דורנו כידוע מתקשה לקבל תוכחות קשות וחריפות, ומבקש שיטפלו בו בכפפות של משי. לכן ישנם צעירים המתקשים להכיל את התוכחות והקללות המרתיעות בתורה. נוכל להסביר להם כי ישנה סיבה היסטורית חשובה מאחורי כתיבה זו - בלעדיה - לא היתה לנו כיום תורה!
הבה נעיין במקום והזמן בו ניתנה תורה.
קודם יציאת מצרים היו בני ישראל שרויים במ"ט שערי טומאה, וכמעט נכנסו לשער החמישים. יותר מזאת אמרו חכמים: "בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקבלו מצווה זו בתרעומת ובבכיה, שנאמר (במדבר יא, י): 'בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו' - על עסקי משפחות" (שבת דף קל, ע"ב).
כעת נשאל שאלה הגיונית: האם ניתן היה להרחיק עם שלם מן הטומאות החמורות שהכיר במצרים, ולקדשו באמצעות דיבורים רכים ועדינים, משובבי נפש וחיבה?
הרי טומאות חמורות כל כך, אשר נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, לא ניתן לכרות מן הנפש - אלא על ידי לשון תקיפה וברורה (והראיה לכך, שאף לאחר הלשון הקשה ששמעו בני ישראל, עדיין חטאו בחטא בעל פעור, כמסופר בספר במדבר פרק כ"ה, קל וחומר שהיו חוטאים ומטמאים פי מאה אילו שמעו על המצוות הללו בלשון רכה ועדינה יותר).
אין ספק שנדרשו תוכחות עזות וגילוי עונשים חמורים כדי לייצר חוקי מוסר נצחיים בעמנו, להכרית מלבם את תועבות מצרים ופיתויי העמים הכנעניים סביבם, זו בעצם הדרך היחידה לעצב עם בראשית דרכו, ולהפכו לעם הקדוש בעולם משך 3300 שנה. כך נעשינו אור לגויים, עד שכל העמים לומדים מאתנו מוסר: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו).
אנו מביטים על העולם הנוכחי ורגילים לתרבויות 'מוסריות' סביבנו (או יותר מדויק: לתרבויות שמדברות על קידום מוסר וערכים, כי עצם העובדה שיש שיח ציבורי כזה הוא בעצמו חידוש היסטורי). אנו שוכחים שהתורה היא שעיצבה את העולם, הרי שתי הדתות הגדולות בעולם, הנצרות והאסלאם, מתבססות ומחקות את ספר התורה שלנו, רק בזכותנו למדה האנושות את החומרה שבמעשי תועבה ורשע, ולמדה לראשונה מושג כלשהו על דאגה לעניים ומסכנים. שתי התרבויות היחידות שכפרו בערכי התורה היו רוסיה וסין הקומוניסטיות, והאימפריה הנאצית הידועה לשמצה, אשר בעקבות עזיבתן את מוסר התורה - זלזלו בערך חיי האדם בצורה מחרידה.
קודם מתן תורה, לא הכירו העמים בערך חיי אדם, ה'מוסר' שלהם היה אומר כי טבעי שהחזקים ובעלי האמצעים ישלטו כרצונם בחלשים והמנוצחים. בעלי הכוח לא סברו שיש להם חובות מוסריות כלשהן כלפי החלשים מהם, נשים, עבדים, עניים, ומנוצחים, ולכן לא חשבו לחוקק חוקים להגנת העניים והעבדים חסרי האדמות.
בהתאם להשקפה מופקרת זו, העמים הקדומים היו מסואבים במעשי עריות, שפיכות דמים, גזל ושחיתות, מעשים חמורים אשר נמשכו אף בימי האימפריה היוונית והאימפריה הרומית ה'מתקדמות'.
היתה זו תקופה מסוכנת לטייל בה: "ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא); "ואנשי העיר אנשי סדום נסובו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה, ויקראו אל לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר באו אליך...? (בראשית יט, ד).
כך מספרת התורה על העמים השכנים: "כי את כל התועבת האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ... ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט).
חישבו כמה מפחיד לעמוד בפני קבוצת אנשים, שלא מבינים כלל שקיים מושג של צדק וחובה מוסרית כלפי אדם זר, המביטים בו כעל חפץ של הפקר. האמירה "לא תרצח" או "לא תגנוב" או "לא תעמוד על דם רעך" לא מובנת להם כלל!
תוכל לראותם מבצעים את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בלי להניד עפעף, ואם תאמר להם: "כיצד אתם מתנהגים באכזריות כזו, הרי זה לא הוגן! זה לא מוסרי! זה לא צודק! מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך!" – יביטו בך כאילו דיברת סינית...
אמנם יודעים הם שאין לרצוח זה את זה בתוך הקבוצה כפי החלטות המלך התורן, כי לא יתכן שיתוף מדיני בלי חוקים, אך הם לא מבינים כלל שקיימת חובה מוסרית כזו בעצם - חובה עולמית ואלוקית - לדאוג לאדם אחר. דאגה ואחריות כלפי אחינו החלשים מאתנו, ללא קשר למקום ולזמן.
ראיתי מי שטען שהחידוש הגדול ביותר של משפטי נירנברג היה טביעת המושג "פשעים נגד האנושות". מושג כזה יכול לקבל משמעות לוגית רק מתוך אמונה רוחנית בצדק אלוקי כלל-עולמי, ולעולם לא יוכל לקבל הצדקה מתוך חוקים שרירותיים התלויים באיזו החלטה מדינית.
התורה היא-היא שגילתה לעולם חוקים של מחוייבות אישית ודאגה לאחר, השפיעה מוסר לגויים ונתנה לאנושות איזו צורת אדם. אך מנין המוסר יכול היה להתגלות, אם לא מהעם הנבחר?
לשם כך נדרש מוסר יציב וחזק מאוד בעם ישראל. כדי להשפיע השפעה גדולה כל כך על האנושות ולהביא בסופו של דבר לגאולתה, עלינו להיות נאמנים לתורה: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), עם המסוגל לעמוד בכוחות עצמו, במוסריותו, ולהיות מצפן לכל העולם, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
דווקא מפני שאנחנו לבד בעולם - עלינו להיות חזקים ברוחנו. עם חשוך לא יכול להיות אור לגויים, אש התורה צריכה לבעור בלבנו באור חזק ויציב. מטרה גדולה כזו לא ניתן להשיג אלא מתוך מוסר כליות נוקב: "כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות לד, ט).
אין ספק שעם ישראל הנו עם מוסרי יחיד ומיוחד בעולם, אך הבה נראה אותו בראשיתו - זה עתה יצא מתוך תועבות מצרים המלוכלכות ביותר, כיצד יהיה ניתן לצקת בו מסגרת מוסרית ברורה שתימשך לדורות הבאים? כיצד ניתן ליצור עם שנזהר מפני ניאוף, בעולם שהתייחס לתועבות כדבר מובן מאליו?
כלומר: התוכחה הקשה שבתורה, היא שעיצבה את עם ישראל שיצא ממצרים, והיא שנתנה לו כוחות ותעוזה לעמוד בפרץ ההפקרות והפריצות של כל העמים הסובבים אותו בעולם הקדום, מול תרבותם "המובנת מאליה" הנצפות מכל עבר.
מטרה נעלה כזו לא ניתן להשיג בלשון רכה. כך לדוגמה, התורה מספרת לנו על מגבלות העם ביציאתו ממצרים: "כי אמר אלוקים, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז). אופן הניהול של עם ישראל ועיצובו הוא כל כולו חוכמה אלוקית, אסטרטגיה רוחנית לאלפי שנים, ולא דבר שהיה ניתן להשיג ביום אחד. חבלי הלידה אמנם קשים, אך כך נולד העם הנבחר לאוויר העולם - מתוך הייסורים, וטובתו הנצחית לא תסולא בפז.
* * *
לא בצדקתך וביושר לבבך!
אשתמש בדוגמה אחת להמחיש זאת. התורה אומרת לעם ישראל בלשון קשה: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים ט, ה).
במבט ראשון, הפסוק ממעיט בערך בני ישראל, גורם לתחושה שאיננו רצויים בעיני ה' לקבל את ארץ ישראל, כאילו היינו "הרע במיעוטו" מכל העמים, ומתנה אלוקית זו ניתנת לנו רק בכורח-הנסיבות של ההבטחה לאבותינו. אמירה כזו עלולה להראות מרחיקה ח"ו, אך זאת רק במבט ראשון.
צריך תמיד להבחין בקונטקסט, הסביבה וההקשר בהם נאמרו הדברים. מתי ולמי הם נאמרו? לעם ישראל אשר זכה עתה לנסים אדירים בארץ מצרים, עד שאפילו פרעה מלך מצרים נכנע לפניו, את שללם לקח, כל הצבא המצרי נפל שדוד לרגליו. עם אשר ה' נגלה אליו בנבואה המונית במעמד הר-סיני כפי שלא נגלה לפני אף עם אחר בהיסטוריה, עם אשר אכל ושתה מיד ה' במדבר שומם במשך עשרות שנים, קיבל את לחמו מן השמים ומימיו מן הסלע, רואה בכל יום את עמוד האש והענן. עמים נופלים לפניו, אפילו מלך מואב ובלעם המכשף הנורא אינם יכולים לו, עם אשר הובטחה לו ארץ זבת חלב ודבש!
בהקשר הזה, אין ספק שעם ישראל היה מועד לגאווה אדירה, זחיחות דעת מעוורת בהתנשאות על כל הגויים בעולם, בביטחון עצמי וזלזול הנובעים מרוב פינוק. הרי למי מלך מלכי המלכים ייתן כבוד כל כך גדול, אם לא לאנשים נעלים וחשובים?
מתנות רבות וגדולות מדי גורמות באופן טבעי למקבלן לחשוד שהוא מן הסתם ראוי להן, אף היה חייב לקבלן בצדקתו.
אך אין סכנה גדולה יותר לקיום התורה מן הגאווה המרחיקה מה' ומוציאה את האדם מן העולם, אין ה' מוכן לדור בכפיפה אחת עם הגאוותנים.
הראיה לכך שסכנת הגאווה היתה ממשית לעם ישראל, מתגלית בחוצפה הרבה שהפגינו קורח ועדתו בפני גדול הנביאים: "ויקהלו על משה ועל אהרון, ויאמרו אלהם: רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). הפוסל במומו פוסל, אך יש לעיין בטענתם, הם אמרו בלשון זו: "כל העדה קדושים, וה' בתוכם". מתוך שזכו בנבואה בהר-סיני וראו נסים גלויים, הגיעו לזחיחות דעת כזו עד שהמעיטו בשליח ה' (נסו להשוות זאת לענוותנותו של משה רבנו שאמר ליהושע: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" - במדבר יא, כט).
עינינו הרואות שסכנה גדולה של גאווה ריחפה על בני ישראל בדור המדבר, הנבואה ההמונית והנסים הגלויים גרמו לרבים לחשוב עצמם לצדיקים וקדושים ללא צורך במאמץ והקרבה. לכן מגיעים פסוקי התוכחה לייסרם ולהסיר מלבם את הגאווה, להעמידם על מקומם למען יזכו לקדושה אמתית מתוך שפלות רוח, בתחושת עבדות ומסירות נפש אמתית כיאה לעם סגולה.
הראיה שזו האמת, מתגלית בפסוק קודם בו נאמר בפירוש שה' הצילנו מתוך אהבתו לעם ישראל: "כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (דברים ז, ח).
זו אפוא דרכה של תורה: שמאל דוחה וימין מקרבת! (סנהדרין דף קז, ע"ב). מצד אחד מלמדת התורה את חשיבותו של עם ישראל וגדולתו, ומנגד מוכיחה ומייסרת אותו כדי שלא יתגאה ויבטח בעצמו על רוב חשיבותו.
על כן חוזרת התורה ומדגישה את חטאי העם בדור המדבר, כדי שלא יתנשאו ולא ישובו לחטוא מתוך גאווה וביטחון בעצמם וקדושתם: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים ט, כד).
בדרך זו, חוזרת התורה להזכיר את עובדת היותם עבדים מושפלים במצרים, כדי שירחמו על המסכנים והגרים מתוך ענווה: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט), "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים טו, טו).
תודעה כזו של ענווה מושגת אך ורק על ידי פסוקי תוכחה! אילו היתה מתבטאת התורה בעדינות ובחיבה, במקום לשוב ולהדגיש באוזני העם את חטאיו ועוונותיו, היה העם מתפתה לגאוותו של קורח ועדתו, והתורה היתה נאבדת בגאווה זו לגמרי ח"ו.
לכן, גם כשנתקלים בפסוקי תוכחה קשים, עלינו תמיד להעמידם ביחס למקום והזמן שבו נאמרו, תוך הבנת המטרה של התורה באמירתם. יחד עם זאת, אין לשכוח שהתורה היא נצחית, כך שהתוכחה מיועדת גם לנו ומועילה לנו מאוד. כיצד? על זאת נרחיב בעז"ה בכתבה הבאה.