האם צריך לשכנע את הילדה ללכת לישון?

כשאני אומרת שהגיע הזמן לישון, בתי בת הארבע ואחותה בת השנתיים מתחננות לעוד סיפור אחד או לעוד דיבורים איתי. אני מרגישה מרושעת לסרב להן, אך מאידך, זה לא נגמר בעוד סיפור, והשעה מתאחרת מאד. האם בכל אופן לעמוד על שלי?

בהחלט הנך צריכה לעמוד על שלך, מאחר שאתם צריכים להכניס את הילדות לשגרת שינה מבורכת, ולא - זה אבוד...

אחרי הכל, ה"עוד אחד" לא נפסק. הדבר דומה גם בהגבלות הניתנות להן מצדך לאכילת ממתקים, לחציית כביש בבטחה וכדומה. ילדיכם צריכים ללמוד שבשעה שאת אומרת "לא" - את מתכוונת לכך. אין בדבר רשעות מצדך. זוהי הצבת גבולות לה זקוק כל ילד. הילדים בוחנים ללא הרף עד כמה רחוק הם יכולים ללכת.

שגרה ברורה של תהליך שינה בזמן, לאחר מתן תשומת לב שקבעת לך לתת, נותנת להם להרגיש בטוחים, גם אם נראה לך כרגע שאינם מעריכים זאת.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

אני בת 27, ואמא לשלשה מקסימים, ב"ה.כעת אני בחופשת לידה, ושמתי לב שאני מרגישה כאילו "מרוקנת". בלי חשק לקום בבקר ובלי חשק לעשות את עבודות הבית. שמעתי שיש כזה דבר דיכאון לאחר לידה. האם יתכן שאני מפתחת דבר כזה, ח"ו?

את נשמעת כאישה עם הרבה מודעות ואחריות, ששמה לב לתנודות בתחושותיך. לאור העובדה שאת עדיין בחופשת לידה, יתכן שזוהי הרגשה זמנית, כיוון שנשים רבות, הרגילות לעבודה מאתגרת ומספקת מחוץ לבית באופן יומיומי, חשות ריקנות כשהן סגורות בביתן ועסוקות רק בטיפול בבית ובילדים. ע"כ נסי לצאת מהבית ולהתאוורר מעט על ידי יציאה עם חברות, או לצאת קצת לקניות מהנות.

כמו כן, שימי לב לתת זמן איכות לך ולבעלך, כך שהטיפול בתינוק החדש לא יקח ממך את כל הזמן והאנרגיות. במידה ואת רואה שהרגשתך אינה משתפרת, פני למעקב אצל רופאת המשפחה, שתבדוק כיצד ניתן לעזור לך.

(רבקה פינקלשטיין, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מומחית לטיפולCBT  מערכתי)

* * *  

בני בן הארבע הוא ילד חכם מאד, עם המון ידע עולם. יש לו עוד מעט יום הולדת, וכשאני שואלת אותו אם הוא רוצה שנחגוג לו יום הולדת - הוא אינו רוצה בכל תוקף, מתנגד ואפילו היסטרי מכך. כמו כן, כשאנו שואלים אותו "למה אתה רוצה להתחפש?" - הוא לא רוצה בכלל להתחפש, וכן הלאה דברים שמעניינים ילדים קטנים, ואותו זה לא מעניין ומושך. מה ניתן לעשות? וממה זה נובע - חוסר ביטחון עצמי? חרדת קהל? בושה?

יש לכם ילד בריא לחלוטין ונורמלי לכל דבר, עם נשמה צנועה, שלא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. יש ילדים שמזמינים אותנו, כהורים, לצאת מאזור הנוחות שלנו ולחשוב קצת מחוץ לקופסא. ואפשר. אפשר לחגוג אחרת.
בגיל הרך (לידה-6) ילדים לומדים על עצמם באמצעות העולם שמסביבם, ומגבשים את ה"אני" שלהם: מהו העולם, מה אנשים עושים בעולם, מי אני, איך אני אמור להתנהג וכיוצא בזה. עד שה"אני" לא מגובש - להתחפש למישהו אחר יכול להיות דבר קצת מפחיד. ילד צריך להיות בטוח בזהות העצמית שלו לפני שהוא יכול להזדהות כמישהו אחר מבלי שזה יאיים על תחושת הביטחון שלו בעולם, שמתפתחת בעיקר כתוצאה מסדר וארגון של היום-יום, ומחוויותיו כשאלה חוזרים על עצמם בשגרה מרגיעה ללא שינויים חדים.
אין טעם להיכנס למאבקים של מסעי שכנוע ו/או הטפות מוסר. יש דרכים נוספות לחגוג. כל יום הולדת הוא יום מיוחד, עבור זה שחוגג אותו ועבור כל המשפחה כולה.
בזמננו נהוג שביום ההולדת הילד נמצא במרכז והוא מקבל מכולם. אבל הרעיון של יום ההולדת ביהדות הוא הפוך לגמרי. זו הזדמנות לנתינה. למה? כי זהו היום שבו ירדה הנשמה לעולם. אותו מזל טוב שליווה את האדם ביום הלידה מתגבר בכל שנה ביום ההולדת (ע"פ החיד"א ובן יהוידע), וזו הזדמנות להשפיע על אחרים משפע הטוב הזה (ולאו דווקא לקבל מהם).
אפשר לשוחח עם הילד בגובה העיניים שלו, לשמוע ממנו איך הוא היה רוצה לציין את יום ההולדת שלו, ולשקול להציע לו רעיונות של נתינה (גם בסתר, וזה אפילו עוד יותר מהודר).
גם אם הפעם הוא עדיין יחשוד בכוונות שלכם ולא ירצה לשתף פעולה, קבלו את זה ונסו שוב בשנה הבאה. עד אז הוא יצבור חוויות רבות שיוכיחו לו שאתם לא מנסים לשנות אותו, אלא באמת מקבלים אותו כפי שהוא, גם אם הוא לא כמו ילדים אחרים.
ושיהיה תמיד בשמחות.

(סמדר פרגר, פסיכותרפיסטית, מתמחה ביחסים הורות ומשפחה ומנחת קבוצות מוסמכת)