"האדם שירד עכשיו זה אח שלי", ירה. "כמעט עשר שנים שלא ראיתי אותו"

אני יבואן ומשווק מוצרים שונים לחנויות ולסיטונאים. אני אדם חברותי מאוד, חיי חברה חשובים לי מאוד, דבר שעוזר לי מאוד בעסקי – המושתתים בעיקר על נטוורקינג. אני יוצר קשרים במהירות ויודע גם לתחזק אותם. אני מודע לכך שבורכתי בקסם אישי דבר שמקל עלי מאוד בכל פגישה שאני עושה.

כך הכרתי את שמואל. שמואל חבר יקר שלי, כמו אח לכל דבר. גם המשפחות שלנו יצרו קשרים זהים, והקרבה בנינו רק התהדקה עם השנים. שמואל הוא איש עסקים חריף ומפולפל, בעוד אני בן אדם זורם ונחמד. שמואל היה עוצמתי, תקיף וחד משמעי, הוא ידע לעשות עסקים, הקשרים שלו היו מושתתים בעיקר על אמון של אנשים בו לאור ההצלחה שלו, וכן על השם שלו, בהיותו אדם אמין.

ובעסקים כמו בעסקים, הגלגל מסתובב, פעם למטה ופעם למעלה – החכמה היא להחזיק חזק בסיבוב כדי לא ליפול. גם אצלי היו תקופות של גאות ושפל, צרה של עצמאיים. לכן כששמואל סיפר לי על תקופה לא קלה שלו, הבנתי אותו לגמרי. כבר היו מקרים מעולם ותמיד בסוף שמואל יצא מזה בכבוד, ועלה על הגל. שמואל תינה באוזני את היקף הבעיות ממנו הוא סובל כעת, תזרים המזומנים שלו תקוע והוא חייב גלגל הצלה.

הוא נקב בסכום גבוה כדי שיוכל לשוב ולשמן את הגלגלים. האמת, היינו מלווים אחד לשני כמה פעמים גם סכומים גדולים, וב"ה הכל הושב תמיד. אך כעת, היה זה סכום די גדול, וידעתי כי השיקום עלול להיות ארוך יותר, הן בשל המורכבות והן בשל החור שנפער. היה לי הסכום, אך עדיין, מזומנים זה דבר יקר בעסקים. אני יכול להצטרך להם בן רגע. זה יכול למנוע ממני לבצע עסקאות חשובות או לקנות מציאות טובות, ואני יוצא נפסד. ביקשתי ממנו שייתן לי לחשוב במה אני יכול לעזור לו, ובעז"ה אעשה מה שאוכל.

חשבתי על כך רבות, התייעצתי והחלטתי לתת לו את הסכום שהוא דורש. חתמנו כדת וכדין והכסף הועבר ישירות לשמואל. שמואל הודה לי מכל הלב. הצלתי אותו, אני ידעתי את זה. עשיתי זאת בשמחה, למרות החששות שליוו אותי. לאחר תקופה קצרה שמואל שב והחזיר לי את רוב הסכום. היה נראה כי הוא עלה על הגל. בינתיים הנחתי ליתרה שעוד נותר לו לשלם, המתנתי לו שיסלק אותה, יחסית לחוב כולו זה לא היה הרבה, אך עדיין היה זה סכום גדול.

חלפה תקופה, ושמואל עדיין לא החזיר לי את הסכום. שמואל סיפר לי שעלה על הגל והוא כבר יצא "מכלל סכנה". רמזתי לו על היתרה שנותר לו לשלם, אך היה נראה כי הוא לא נרמז כלל. חלפו עוד ימים, והחלטתי לגשת אליו ולדבר איתו ברור, יכול להיות שהוא שכח. ניגשתי אליו ושאלתי אותו על החוב. שמואל לא הבין על מה אני מדבר, "שילמתי לך על הכל", הוא אמר לי. הגשתי לו את שטר החוב. שמואל הכחיש.

הוא הביא טיעונים לכאן ולכאן, שהוא החזיר וכו'. האמת, היו לו פירצות רבות, הן בשטר והן במציאות. התזרים בנינו היה דינאמי, ולא היו הוכחות חותכות לכך. בקיצור, האווירה בנינו נעכרה. הוא מכחיש ואני מתעקש. היחסים עלו על שרטון.

מכאן ואילך הכל רק הידרדר. דין תורה, ויכוחים, צעקות, רכילות ולשון הרע, היו, לצערי, בני לוויה בתקופה הזו. כעסתי עליו כל כך. אני, שהתאמצתי ועזרתי לו לצאת מהקושי, התגייסתי למענו, כעת הוא מתנכר לכל מה שהיה בינינו ומתנהג אלי כאילו הייתי שקרן המנסה להוציא ממנו כסף. זה פגע בי נוראות. האמון שלי בבני אדם נסדק.

כך ניתקנו קשר זה עם זה. העניין, כמובן, גלש גם לבני המשפחה, וכולם דנו ובחשו בכך. זה היה מגעיל ממש. חלפו שנים, ראיתי את שמואל פה ושם בשמחות של חברים ומכרים משותפים. לא החלפנו בינינו מילה. התעלמנו זה מזה.

אני לא יודע להניח את האצבע מתי זה קרה, אך לאט לאט זה הקשה עלי, היחסים הלא בריאים הללו. זה מנוגד לטבע שלי. התחלתי לעבוד על עצמי לסלוח לו.

אשתי, שתהיה בריאה, היתה היוזמת והשותפה הראשית למהלך. היא דיברה על ליבי כמה הכסף לא שיקול כעת, "כסף בא וכסף הולך", אמרה לי שוב ושוב. "תמחול לו", ביקשה, השתדלה. זה טפטף לי, וכך הורדתי התנגדויות ממני. התחלתי לסלוח עד שהבנתי והרגשתי כי אני סולח על הפגיעה ועל הכסף.

החלטתי לתרגם זאת למעשים. זה היה בשעות הלילה, מי כמוני יודע ששמואל הוא "ציפור לילה", זאת היתה השעה הכי נכונה שלו. נסעתי אליו למשרד, יודע שהוא ודאי שם... גם אם הוא היה מופתע לראות אותי, הוא לא הראה לי זאת כלל. התיישבתי למולו, הוצאתי "ג'ני ווקר" מהתיק ומזגתי לכוסיות שהבאתי איתי. ביקשתי ממנו לפתוח דף חדש ביחסים בינינו. הרמנו כוסית. ובאותו הרגע הבנתי שסגרתי מעגל. זה לא היה קל, לוותר ולומר סליחה. גם כשאני הייתי, במקרה הזה, הצודק. דיברנו קצת פוליטיקה, קצת משפחה והרבה עסקים. סיימנו את השיחה בינינו כשאנו רגועים ושלווים.

יצאתי מהמשרד שלו אחרי חצות. הדרך לבית שלי לוקחת נסיעה של קרוב לשעתיים. יצאתי עם הרכב ועליתי על הכביש המהיר. הכבישים היו ריקים יחסית. באחד מהצמתים פניתי ימינה וראיתי בחור העומד בתחנה ומבקש טרמפ. עצרתי לו, בשעות כאלו אין תחבורה ציבורית וזה גם לא סימפטי להיות לבד באזור שומם כל כך. גיליתי כי הוא צריך את הכיוון שלי בדיוק, ושמחתי שיש בידי לעזור לו. פטפטנו. שמו היה יואל, והוא התגלה כאדם נחמד ונעים שיחה. לאחר נסיעה קצרה הבחנתי בעוד אדם הממתין באמצע הדרך לטרמפ. עצרתי לו, ושוב גיליתי כי אני נוסע בדרך של שניהם. הוא עלה לרכב, ומרגע זה - שני הטרמפיסטים שלי דוממים.

תליתי זאת בשעה המאוחרת. הבטתי במראה, הם היו מכונסים בעצמם. הנחתי להם. לפני הכניסה לעיר הטרמפיסט האחרון שעלה בקש לרדת. עצרתי לו, הוא הודה לי מקרב הלב, ואני המשכתי בנסיעה. והפלא ופלא, יואל קם לתחיה והמשיך לדבר איתי בדיוק מאיפה שעצר בתחילה. בעוד אני תוהה לעצמי מה קרה לו, הוא שיתף אותי.

"האדם שירד עכשיו זה אח שלי", ירה. הסתכלתי עליו במראה, המום. "כמעט עשר שנים שלא ראיתי אותו". העיניים שלי כמעט יצאו מארובותיהן. האטתי את הרכב. "עשר שנים??? אתה אמיתי???". הוא הנהן לי בראש. בלמתי, עוד רגע ואני נתקע בחומה. הסטתי את הרכב לצד. הסתכלתי עליו, מבטו היה כואב. ניסיתי לדמיין שוב את הסיטואציה, את הדמיון ביניהם, ולא הצלחתי. "אתה רוצה לדבר על זה?", שאלתי אותו. "לא מאוחר לך?", הוא שאל באי נעימות. "אחרי מה שאמרת לי עכשיו, אין לי סיכוי לישון הלילה". הזמנתי אותו לשבת מקדימה, והוא סיפר:

"גדלנו בבית מורכב. אבא היה מתמודד נפש, אמא היתה היחידה בזירה שניסתה להילחם בתלאות החיים. בציפורניים היא ניסתה לייצב את הספינה שלנו, שכללה חמישה ילדים קטנים ובעל חולה. היא עבדה קשה. לא היתה לנו משפחה תומכת. אבי – גר צדק, ואמי בעלת תשובה שהיגרה מהולנד. הקשר עם הוריה היה רעוע - מלבד היותם אנשים מבוגרים, הם גם כעסו על הדרך בה בחרה, כך שהתמודדנו די לבד במערכה. היו אנשים טובים שעזרו וסייעו – אך עדיין העול היה על הכתפיים הצנומות של אמא. כאן נוצר וואקום – החלל של אבא היה ריק וכואב. אחי, מוטי, הינו הגדול בבנים. מעליו – אחותי. כגבר הגדול בבית הוא התחיל לקחת פיקוד, מנסה למלא את הכאב שנוצר בהיעדר דמות אב.

"גם אם אמא שמה לב לנעשה. לא היו לה הפנאי והכח להתעסק "במותרות" שכאלה, מה גם שזה היה לה די נח. הוא מילא את מקומו של אבא בכל דבר. קידוש, לימוד עם האחים וכמובן את כל סוגיית החינוך הוא לקח ברצינות ממש. לי, הקטן ממנו בשנתיים, לא התאים כל הסדר הזה בכלל. רציתי את אבא, ואותו בלבד. לא התאימו לי אנשים שנכנסים לחיי ללא כל תיאום איתי, מה גם שהוא היה בן גילי כמעט, ומה פתאום שיחליט ויקבע עבורי?

אחי, מוטי, קצר רוח מטבעו. לא היה לו הזמן לנסות ולהגיע איתי לאופק שווה. כל אחד מאיתנו ראה את מציאות חיינו באור ובדרך אחרים. כשהוא עלה לישיבה, נשמתי לרווחה. המקום התפנה ולא היתה לי כל דמות שאיימה עלי ועל המקום ה'גזול' של אבא. בעוד מוטי נמצא הרחק, החלו השינויים להתרחש בבית. אני למדתי עם אחי הקטנים, הייתי מרבה לעזור לאמי ולאחותי בארגון וסדר הבית. ריחמתי על אחי, הייתי יורד איתם לגינה ומשתעשע איתם. בעוד שממוטי היה מורא. אני הייתי עממי, זורם איתם, חלק מהם ממש.

"אחי אהבו אותי מאוד והקשר בינינו היה איתן ויציב. אט-אט, מוטי הרגיש כי מקומו אינו כבתחילה. פתאום כבר לא מקשיבים לו כמו פעם, הצייתנות התפוגגה. זה הפריע לו מאוד. לעומת זאת, הוא ראה אותי עם האחים הקטנים, הוא ראה איך הם מקשיבים לי מתוך אהבה וזה הדליק אותו. זו היתה מלחמה על השליטה בבית.

"בכל פעם שהוא הגיע הביתה, הטונים היו עולים אוקטבה אחת לפחות. הוא היה קפדן מאוד ודי החמיר עם אחי. השתדלתי לא להתערב ביניהם. הייתי מסמן להם עם העיניים כאשר היה גוער בהם או מעניש שלא במידתיות. סוג של אופוזיציה מתחת לרדאר.

"ואז התחילה תקופת השידוכים שלו. הוא היה לחוץ ממש, הכל היה רגיש, השתדלנו לא להכביד עליו יותר מדי. הלכנו על ביצים. כאשר נודע לנו כי הוא עומד לסגור שידוך, שמחנו מאוד, כולנו היינו נרגשים. תקופת האירוסים רק העצימה את המתח שהוא היה נתון בו. הוא רצה להרשים את הכלה ואת הסובבים כי הכל בשליטה, והבית שלנו מתפקד במאת האחוזים. הוא חשש שמא משהו ישתבש וכל הזמן דאג לתפאורה מסביב.

ערב אחד הכלה הגיעה לבקר בביתנו. למוטי היה חשוב שהכל יהיה מתוקתק כמו שהוא חושב שנכון. כולנו היינו חייבים לעמוד בציפיות שלו. הוא ציפה מאחי הקטנים להיות ממושמעים בדיוק כמו בבית רגיל. הוא לא ידע שגם בבית רגיל, המשמעת - זאת סוגיה בפני עצמה...

"כאשר הארוסה הגיעה, כולנו כבר היינו מותשים. המתח מילא את החלל, רצינו פורקן. אחי הקטן החל להשתולל. מוטי ניסה לרמוז לו שיחדל, אך זה לא הלך. אחי הקטן המשיך בשלו. מוטי החל לגעור בו בקול, ואחי הקטן המשיך להשתולל כאילו לא נאמר לו דבר. ראיתי את הפנים של מוטי מאדימות. לא לכך הוא ציפה כאשר הזמין את ארוסתו אלינו. ואז זה קרה.

"כמו סופת טורנדו, אחי הקטן החל לצבור אנרגיות, הולך ומתעצם ואז ללא כל הודעה מוקדמת הוא תפס את המפה של השולחן ומשך אותה כלפי מטה עם כל הכבודה אשר עליה. הכל התנפץ על הריצפה. בוקה ומבולקה אמיתית. באותו הרגע, מוטי לא שלט בעצמו, וסטר לאחי בעוצמה חזקה על פניו. מוטי התפרק. באינסטינקט קפצתי ממקומי וגוננתי על הילד. מוטי נבהל, הוא החל לצעוק עלי איך אני מעז לגונן עליו במקום לשמור עליו ולחנך אותו.

"אני השבתי לו שאין זה מסמכותו להכות את הילד, ובמיוחד לא בצורה הזו. הייתי נסער. באותם הרגעים לא אחזתי כי ארוסתו לידו ואת המשמעות לכך, פעלתי אינטואיטיבית. מוטי לא ויתר, והחזיר לי. ככה עלו הטונים בבית, עד שזה הפך למריבה סוערת ומלאת אמוציות. הכלה נבהלה עד עמקי נשמתה. לא היה מי שיצליח להרגיע את שנינו. סגרנו חשבון על כל אותן שנים, בהן כל אחד מאיתנו היה טעון על זולתו.

"בעוד אנו רבים וצועקים. הכלה לקחה את רגליה ונעלמה. בערב התקשר השדכן וביקש לדעת מה קרה, כי הכלה לא מוכנה להמשיך, והיא רוצה לבטל את השידוך. ריחמתי על מוטי והצטערתי מאוד על חוסר ההתחשבות שלי. יכלתי לקחת את אחי הקטן לסיבוב למטה ולמנוע את אי הנעימות.

"השידוך ירד, וגם אחי. הוא יצא מהבית ונעלם למשך מספר חודשים. מדי פעם היה מבליח הביתה, בעיקר בשביל אמא שלי. כל פעם דמותו שינתה עוד כיוון. הוא לא הסכים לדבר איתי מאז. הוא האשים אותי כאחראי לפירוק החבילה, וכעס עלי מאוד שלא שמרתי על כבודו. לא עזר כל מה שניסו להסביר לו. הוא בשלו – מחק אותי מחייו. מאז לא זכיתי להכירו, כל שכן לשמוע את קולו.

"כעת, הוא הפציע בחיי בפתע פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הפתעה של ממש".

שמעתי את הסיפור שלו והבנתי שלא סתם ההשגחה גלגלה אותי בשעת ליל כזו. יש לי שליחות.

סיפרתי לו את הסיפור של שמואל חברי. סיפרתי לו כי בדיוק עכשיו חזרתי ממנו, ביקשתי סליחה על אף שאני יודע כי הייתי צודק. רק בשביל השלום. דיברתי על ליבו ושכנעתי אותו להתפייס עם אחיו ולשבור את הקרח. הרבה אמוציות היו שם, נתתי להן מקום אבל לא נתתי להן להשתלט על האירוע. ריככתי והקשבתי, ושוב ביקשתי עד שיואל התרצה.

"תרים אליו טלפון עכשיו", ביקשתי ממנו, רוצה להכות בברזל בעודו חם. "אין לי אותו", אמר. "אני לא יודע אם יש אותו למישהו אצלנו. בכל מקרה, אמצע הלילה. אין סיכוי שמישהו ער בשעה כזו". אתם לא תאמינו, אך בעוד אנחנו מדברים, שמעתי רטט. לא לקח הרבה זמן עד שהבנו שמוטי שכח את הסלולארי שלו בספסל האחורי. נטלתי את המכשיר, מביט ליואל בעיניים. הוא הנהן בראשו. עניתי לשיחה. מוטי נמצא שם, נבוך.

בררתי איתו היכן הוא נמצא בדיוק, התנעתי את הרכב ונסעתי ישירות אליו. החניתי את הרכב קצת רחוק ממנו, בקשתי מיואל להמתין ברכב ויצאתי אליו. הוא קלט את יואל והבין מיד. ראיתי את גבו מתקשח. הנחתי יד על הכתף והתחלתי בדיוק מאותה הנקודה שדיברתי עם יואל, מרכך ומקשיב. זה לא היה קל. בכלל. הכאב היה גדול ועמוק, היו רגעים שחשבתי שאפסה התקווה.

בסוף זה הגיע. הוא היה מוכן לדבר עם יואל, כמה דקות בלבד. מה אגיד לכם, הרגע ששניהם התחבקו היה רגע מכונן בחיי. הם לא דיברו כמה דקות. הם דיברו למעלה משעה.

הבטתי עליהם וראיתי עד כמה גדול ד' יתברך, שסובב הכל בצורה כה ניסית. רק בשביל השלום. קיבלתי את פרי הוויתור שלי במזומן. בכל פעם שאני נזכר בהם. צמרמורת חולפת בגווי. אני מרגיש מאושר באדם שזכיתי להיות השליח להפגיש בניהם.