מדירה צנועה במאה שערים לתערוכות ענק ברחבי העולם: הציירת אהובה אלישע

בחדר קטן וצנוע, שרצפתו מוכתמת בכתמי צבע, ובתוכו פזורות קופסאות שימורים רבות, מלאות מכחולים וצבעים, ניצבת הובי (אהובה) אלישע, בת ה-91, ומציירת מידי יום במשך שעות. עוד לפני שהיא מתחילה לגעת בקנבס, כבר רואה הובי בעיני רוחה מה בדיוק יהיה עליו, ויחד עם העובדה שציוריה מלאים בפרטים קטנים ומדויקים, מלאי חיות ויופי, אין לה צורך לראות אותם מולה באופן חי, שכן הכל נמצא אצלה בראש.

בין ציוריה בולטים במיוחד חתונות יהודיות וריקודים חסידיים, כמו גם נופי ילדותה מאנגליה הרחוקה, וכן סיפורים מהתנ"ך, שמקבלים תחת מכחולה חיים חדשים. על אף גילה המתקדם והעובדה שהיא לא תמיד לחלוטין בקו הבריאות, על מלאכת הציור שמחיה אותה כל כך, היא לא מסוגלת לוותר. מידי יום לקראת הצהריים, לאחר ששעות הבוקר שלה מוקדשות ללימוד ולתפילה, נכנסת הובי לחדר העבודה ומציירת עד הערב. היא עצמה כמעט ולא יוצאת מהבית, אולם נופים מרהיבים ועולמות שלמים של יופי, יוצאים מידי שבוע מתחת ידיה, לכל רחבי העולם.

אני פוגשת אותה בסלון הקטן שבביתה, הפונה למרפסת גדולה, מלאה בפרחים, כשבקומה שמתחת מתנגנים קולות לומדי תורה, בדירה בה היה בעבר הסטודיו שלה, וכיום מוקדשת לכולל אברכים. "אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מספרת לי, "וכבר כשהייתי ילדה קטנה ציירתי, אפילו על המפה של אמא, למורת רוחה, כמובן. הציור הוא הדרך שלי להביע את עצמי ולצאת אל העולם, ובכל פעם שברצוני לשוטט במרחבים, אני פשוט לוקחת מכחול, ומציירת את מה שאני רוצה". 

היא נבחרה על ידי יועץ האמנות הבין לאומי ניקולאס פורסט כאחת מעשרת האמנים הישראלים שכדאי לעקוב אחר יצירותיהם במכירות פומביות, ותמונותיה, המוצגות בגלריה בירושלים ובתערוכות בכל רחבי העולם, נמכרות בעשרות אלפי דולרים.

נודדת בין מדינות

את ילדותה החלה הובי בשכונת הבוכרים בירושלים, בת לאם אחות ולאב איש עסקים, אשר בעקבות עסקיו הרבים, שהה לתקופות ארוכות בחו"ל. "כילדה, אני זוכרת איך הייתי בורחת לשדות סביב השכונה ומטיילת בהם, בלי שאף אחד יידע", היא מספרת. "לפעמים התגעגעתי לאבא, שלא היה הרבה בבית, ובהיותי בת שש, החליטו הוריי לעבור לווינה, לרגל עסקיו. אולם רוחות המלחמה אשר החלו לנשב באזור, הביאו לידי כך שלא נשהה שם זמן רב, ומשם עברנו להתגורר בפראג. שנתיים אחר כך, מצאנו את עצמנו בורחים גם ממנה, והפעם ללונדון, בה היו לנו קרובי משפחה, אך זמן לא רב אחר כך החל ה'בליץ' על לונדון, עם הפצצות כבדות של הגרמנים, ואז העתקנו את מקומנו לעיירה שקטה וציורית בשם 'טורקוויי', הנמצאת בדרום מערב אנגליה".

כילדה קטנה, הספקת לעבור בין ארבע מדינות. איך השפיעו עלייך כל המעברים?

"מצד אחד נהניתי לראות מקומות ואנשים שונים, והיופי הרב שגיליתי סביבי היה לי לעונג רב. מצד שני, כשהגעתי לאנגליה, דיברתי גרמנית וצ'כית, אך אנגלית עדיין לא הבנתי, ולכן היה לי קשה יותר להתערות בחברה ולהצליח בלימודים. המעבר לטורקוויי רק העמיק את המצב, ואני כבר לא ניסיתי להיפתח שוב חברתית, אלא נהניתי להסתובב על חוף הים ובשדות הפורחים. כאחת שמאז ומתמיד אהבה להיות לבד, הדבר כלל לא הפריע לי, ועד היום אני נהנית להיות בעיקר יחד עם המכחול והצבעים".

בטורקווי לא הייתה הובי תלמידה מוצלחת במיוחד, אך היא זכתה למנהלת מיוחדת, שהכירה בכישרונה וידעה לתת לו את המקום הראוי לו. "הייתי אפס בלימודים, בעיקר בחשבון, ועד היום מספרים הם לא הצד החזק שלי", היא אומרת בחיוך. "עם זאת, המורים בבית הספר היו טובים ואהבו אותנו מאד, וגם שידרו הבנה למצבנו המורכב, בעקבות כל המעברים שחווינו. מנהלת בית הספר, שהייתה ציירת בעצמה, ראתה שאינני מצליחה בלימודים, ואיפשרה לי לשבת ולצייר בחדר נפרד. היא אהבה מאד את העבודה שלי, והבינה שזהו ייעודי בחיים. בהיותי בת 14, המליצה המנהלת להוריי לרשום אותי לסיינט מרטינס קולג' - בית ספר יוקרתי לאומנות ועיצוב בלונדון, במקום שאמשיך בלימודיי הרגילים, והיא גם עזרה לי להתקבל למקום, בו הייתי לתלמידה הצעירה ביותר".

בהיותה בת 17, נישאה הובי לאלי, סוחר שטיחים. "בדיוק בליל האירוסין שלנו הסתיימה המלחמה, ואני זוכרת איך נסענו ברחבי העיר, כשסביבנו בוקעת מוזיקה מכל מקום ואנשים רוקדים. הרגשנו שכל אנגליה חוגגת יחד אתנו, וזה היה לילה שלא אשכח לעולם. אחר כך במשך שנתיים, עוד לפני שהגיעו הילדים, הייתי מציירת במשך שעות, ובערב, כדי להתאוורר מעט, מבקרת בתערוכות שונות. עם בואם של שלושת ילדינו לעולם, העדפתי להשקיע את רוב זמני בגידולם, ונותר לי זמן מועט יותר לצייר, אך לא פסקתי מכך לחלוטין. לאורך השנים תמיד מצאתי זמן לעשות זאת, ואת הציורים נהגתי להציג בתערוכות שונות". 

געגועים הביתה

על אף שהיו חייהם טובים ונוחים, הובי מעולם לא הרגישה שלונדון היא מקומה האמתי, וכאשר עלתה האפשרות לחזור משם למקום אליו היא באמת הרגישה קשורה, היא החליטה לנצל אותה מיד. "באחת הפעמים עבר בעלי בתל אביב לרגל עסקיו, ואני אמרתי לו שלא יזוז משם, ושאני מגיעה אליו", היא מספרת. "מעולם לא הרגשתי קשר אמתי ללונדון, ואילו ירושלים היא זו שתמיד הייתה בליבי, ומהרגע להרגע הזמנתי כרטיסים, ויחד עם שלושת ילדינו, נחתתי בארץ ישראל. לבסוף הגענו להרצליה פיתוח, ובה בנינו בית על חוף הים, אך החלום על ירושלים נותר אצלי עמוק בלב, וכנראה שהיה צריך לחכות עוד כמה שנים".

בשלב מסוים, החל בנה של הובי להתקרב לחסידות ברסלב, והוא ארגן שיעורי תורה בביתם. "גם אנחנו ישבנו להקשיב לשיעורים, וראינו איך אנשים מתקרבים דרכם. בעקבות כך, עם הזמן, הפכנו כל בני המשפחה לחסידי ברסלב, ואני אוהבת מאד את רבי נחמן ואת תורתו, היא ממש מדברת אליי".

בשלב זה, נראה שכבר הגיעה שעת הכושר לעבור לירושלים, ולאחר שנים בהן גרו בני המשפחה בבית גדול על חוף הים, הם עברו לדירתם הקטנה במאה שערים. "הבית הראשון שראינו הוא זה שקנינו, ובו אני מתגוררת עד היום", מספרת הובי, "כאן זהו מקומי האמתי, ומיד כשהגעתי אליו, הרגשתי איך אני פורחת".

כמי שגדלה במרחבים וליד נופים מרהיבים, מדוע בחרת לעבור דווקא למאה שערים הצפופה?

"בחרתי לעבור לכאן, מכיוון שזהו המקום בו נולדתי, ואליו הרגשתי הכי קשורה. מעבר לכך, אני כבר לא זקוקה ליציאה למרחבים, כפי שעשיתי כשהייתי ילדה. כיום כל הנחלים, העננים, העצים והפרחים נמצאים בראש שלי, וכאשר אני זקוקה ליציאה למרחב, אני פשוט מציירת אותם. ציור של נופים עבורי הוא כמו יציאה אל הטבע, ואני מבטאת דרכו את כל מה שאני רוצה".

ומה לגבי רגשות קשים? האם גם אותם את מבטאת דרך הציורים?

"את הרגשות הקשים אני שומרת לעצמי, שכן העולם שלנו מלא בקשיים גם ככה, ואני רואה שליחות חשובה דווקא בלשמח אנשים דרך הציורים, ולא לצער אותם. אני נהנית לצייר דברים שמחים - נוף, פריחה, חתונות וריקודים, כך שמי שיראה אותם ישמח ויתפעל, והציורים יעניקו לו תחושה טובה. רק מול נוראות השואה, שאמנם לא חוויתי אותה באופן אישי, אך היו אנשים רבים סביבי שעברו אותה, עלה בתוכי כאב רב. אז ציירתי מאורעות קשים משם מידי פעם, אבל את הציורים העצובים האלה אני לא מראה לאף אחד".

באחד הימים ראתה את הובי ברחוב אישה בשם חניה, בעלת גלריה לציורים, כשהיא הולכת עם שקית צבעים ביד. "היא שאלה אותי אם אני ציירת, סיפרה לה כי בגלריה שלה עוברים תיירים רבים, וביקשה שאצייר עבורה כמה ציורים", היא מתארת. "כך החלו ציוריי להיות מוכרים יותר ויותר, עד שהגיע השלב בו פתחנו גלריה אישית רק עבורם". 

תמונת ענק, בה מתוארים המרגלים חוזרים אל משה מארץ ישראל, נקנתה לא מזמן על ידי שגריר ארצות הברית בישראל, דיוויד פרידמן, עבור חדרו שבשגרירות. אליו מצטרפים עוד רבים, מהארץ ומהעולם, שנהנים לפאר עם הציורים המדהימים את קירות בתיהם. "לגלריה שלנו מגיעים אנשים ממש מכל העולם, והכי מפליא הוא לראות אפילו כאלה מהמזרח הרחוק, שלא מכירים את עולם היהדות כלל, קונים דווקא תמונות עם אלמנטים יהודיים, שכנראה נוגעות באיזושהי נקודה אצלם", מספר רפאל, בנה של הובי. "אחד המיליונרים הגדולים מאינדונזיה, שכמעט ונבחר להיות הנשיא שלה, למשל, קנה כבר כמה וכמה ציורים של אמי. באחת הפעמים הגיע גם כומר, והתעכב זמן רב ליד אחת התמונות, תמונה שאפילו יהודים דתיים לא יידעו בדרך כלל לומר מהו בדיוק המבנה המצויר בה. כאשר שאל אותו אחי אם הוא יודע על מה מדברת היצירה, הוא ענה 'בוודאי, זהו הציון של הבעל שם טוב במז'יבוז''. למראה פליאתו הרבה של אחי הסבירה אשת הכומר, שהוא לא רק מכיר את הבעל שם טוב, אלא גם מביא דברים מתורתו בכל יום ראשון ב'דרשה' שלו".

לא פעם קורה, שאנשים אשר קנו את תמונותיה, מתדפקים על דלת ביתה של הובי, ובאים להכיר את הציירת המיוחדת מקרוב. "בעבר היו מגיעות גם ממש קבוצות שלמות של תלמידות או חיילות, לשמוע על חיי כציירת ועל תהליך הציור", היא אומרת. "היה לי אז יותר כוח לקבל אותם, היום קצת פחות, אבל תמיד נחמד לראות איך הציורים נוגעים לאנשים בלב, עד כדי כך שהם מרגישים צורך לבוא ולראות מקרוב את מי שעומד מאחוריהם". 

איך את מסבירה את ההצלחה של הציורים שלך?

"באופן כללי, כאשר יצירה של אדם באה מהלב והוא אוהב אותה, גם מי שמסביב מרגיש זאת, ומוצא בה עניין. אפשר לראות אפילו ציירים שעושים דברים לא שגרתיים, ובכל זאת אנשים קונים אותם, מכיוון שהם מרגישים שיש שם איזושהי אמירה פנימית. אני אישית מרגישה שה' נתן לי מתנה מיוחדת במינה, ושהוא זה שמחזיק לי את היד בזמן שאני מציירת. אני אוהבת כל ציור שאני עושה, ושמה בתוכו את הלב שלי, ואת כל הרגשות שעולים משם. העולם שלנו מלא ביופי ובצבעוניות, ואני מודה לה' על כך שהתברכתי ביכולת לכסות את הקנבס באהבה שלי ליופי הזה. הכי משמעותית היא תחושת הסיפוק הרב שיש לי, על הזכות להביא אותו לחייהם של אנשים ולשמח אותם".