"העולם במהותו בנוי על גבולות": ראיון עם מרדכי גרנביץ’

יום שישי אחד הגיע מרדכי גרנביץ' לסוּפר השכונתי הסמוך לביתו שבהרצליה פיתוח. החלות היו מונחות בקרטון פתוח ללא פרטים מזהים, והוא לתומו ניגש לקופאית ושאל מאיפה הן. עם כובע בייסבול, פאות ארוכות וזקן, הוא לא נראה דומה לקהל הרגיל בסופר. הקופאית פנתה בצעקות לקופאית הראשית, שפנתה למנהל, ובירור קולני החל. "לא עיכבתי אף אחד בתור, אבל בינתיים סיננה מישהי בתור המקביל, 'זה לא מהר סיני'. קופאית מקופה אחרת ענתה לה 'את לא רואה איזה פאות יש לו? הוא דתי', ומישהי מהתור שלי שאלה: 'תגיד, מה כבר יכול להיות בחלות?'". 

גם אם בסוף שמר את זה לעצמו, הוא רצה לצעוק: "חוץ מפאות וזקן יש פה בן אדם, את יודעת? אולי יש לי בעיות רפואיות, אולי סבא שלי פגוע אישית מהמנכ"ל של אנג'ל, אולי אני סתם משוגע עם הפרעות הכשר? אפשר לדבר אם זה ממש מעניין אותך, זה יותר נחמד מלסנן סינונים מול כולם". 

הסיפור הקטן הזה מופיע בספר החדש שהוציא לאחרונה, 'ספר האהבה והשיגעון' (הוצאת דברי שיר), וממחיש את המסר שגרנביץ' מנסה להעביר לא רק לגבי דתיים אלא לגבי כולנו. "אולי כדאי לקלף את ה'לבושים' ואת כל מה שאנחנו מחליטים ו'יודעים' על מי שמולנו?", הוא כותב. "אולי נפסיק כל הזמן להגיב לסטריאוטיפ המקובע לנו בראש ופשוט נכבד, נאהב, נפתח את הראש לדברים חדשים, לאנשים שונים?". 

יושב מולך בן אדם שהוא לא בעד ולא נגד

נראה שגרנביץ', 36, לקח את מה שהרגיש בסופר בתור פרויקט. הוא ואשתו, אילנה, מעצבת אופנה במקצועה, הספיקו לנדוד הרבה. "כשגרנו בגוש קטיף, הרבה לפני ההתנתקות, הייתי יורד לנגן כמעט כל ערב בבסיסים. באו הרבה חיילים וחיילות ונוצרה אווירה טובה ושיחות עמוקות. כשהבת הבכורה שלי נולדה - התקשר המג"ד בעצמו לאחל לי מזל טוב.

"אבל כשהתחילו דיבורים על נסיגה היו מסביב קריאות לסירוב פקודה וכל האווירה היתה מאוד טעונה. אבל דווקא אז נוצרו כמה מפגשים שבהם פתאום פגשנו את החיילים עצמם, וקלטתי שיש פה חוסר תקשורת בסיסי. יושב מולך חייל שהוא לא נגדך ולא בעדך, סתם בנאדם שרוצה לצאת לסוף שבוע עם המשפחה והחברים שלו. הוא בכלל לא מבין מה אתה רוצה ממנו, למה ועל מה לסרב פקודה? הבנתי שמשהו בשיח שלנו עמוס אידיאולוגיות. איפה קורה סתם מפגש, של אחים שחיים ביחד?"

המשפחה התגלגלה הלאה ואחרי כמה שנים בחברון, החליטו במשפחת גרנביץ' לחפש מקום אחר, שבו "ה'לוק' של השכנים יהיה שונה משלנו. לא לבוא עם אג'נדה פוליטית, פשוט לחיות ביחד, לייצר מרחב של שיח בלי החומות של המשקפיים המגזריות". 

באחד התפקידים שלו עבד גרנביץ' כמגייס כספים עבור תלמוד תורה שעבד בו, והסתובב בקהילות יהודיות בעולם. שם קלט שהחיים בארץ הם סיר לחץ אחד גדול: "בכמה מקומות שבהם ביקרתי בחוץ לארץ הרגשתי שדווקא שם יש יותר אפשרויות לקשר בין יהודים מחוגים שונים. בבלגיה, למשל, אתה יכול לראות חב"דניק, ליטאי, חילוני ודתי יושבים ביחד לארוחת צהרים, מדברים בצורה הכי טבעית וצוחקים. יש בינינו כל כך הרבה נושאים משותפים, אבל בחברה הישראלית כל דבר נתפס דרך האידיאולוגיות. מצד אחד זה מראה על אכפתיות גדולה, אבל לפעמים זה נעשה מאוד אמוציונלי. אתה מסתכל על ההוא שעומד מולך דרך מאתיים פילטרים, ושוכח שבקצה יש אדם". 

הספר לא נכתב באופן מסודר

גרנביץ' הוא יוצר, זמר, מלמד חסידות ובעיקר - מתוועד. הספר הנוכחי הוא ליקוט של קטעים שהתפרסמו ברשת ובפורומים אחרים. מופיעים בו קטעים במגוון נושאים: זוגיות, משפחה וחינוך ילדים, אינטרנט והחברה הדתית והחרדית, סיפורים בפרוזה, קטעי שירה ואפילו - מה אפשר ללמוד לחיים מקובץ אקסל.

"בדרך כלל סופר רציני יושב וכותב שנתיים־שלוש כשיש כותרת כלשהי שמדריכה אותו בנושא כלשהו, אבל הספר הזה לא נכתב באופן מסודר. חלק מהקטעים התפרסמו ברשת, חלקם בעלון 'שבתון', ובשלב מסוים התחילו להגיע אלי מיילים ששואלים 'למה אתה לא מוציא ספר?'. שמחתי אבל לא לקחתי את זה ברצינות. עוד הודעה ועוד הודעה גרמו לי להבין שאולי יש פה משהו. עשיתי בדיקה: פתחתי קמפיין לגיוס המונים, אבל בלי לשגע אף אחד. שלחתי לחברים בקשה אחת עם אמירה ברורה שאף אחד לא חייב לי כלום, העליתי סרטון לדף שלי וחיכיתי". 

הקמפיין הצליח מעל המשוער, והכסף גויס בהצלחה בפחות זמן ממה שהוקצב לו. אבל בשביל גרנביץ' היה מעניין לא פחות לגלות מיהם האנשים ששיתפו אותו הלאה. "כיוצר, אתה אף פעם לא יודע מי הקהל שלך באמת, זה מעין 'שלח לחמך'. כאן היתה לי הזדמנות לראות מי מרגיש שזה נוגע בו עד כדי כך שהוא מעביר את זה הלאה, והקשת היתה עצומה. הסתבר לי שהקטעים שיוצאים מנהמת לבי נוגעים גם באנשים שאורחות חייהם ואמונותיהם שונות מאוד משלי. בעיניי יש בחיבור הזה משהו מאוד מעניין וצבעוני". 

כשקוראים את הספר מתקבלת תחושה חזקה של התנערות ממגזריות. מגזר זה כזה דבר רע?  

"ממש לא. יש אנשים שטוב להם להיות חלק מבית מדרש או מקהילה מסוימת, ויש כאלה שפחות. זה משתנה לא רק מאדם לאדם אלא לפעמים גם אצל אותו אדם מתקופה לתקופה. אין לי אמירה נגד מגזריות, ואם זה טוב לך – מצוין. יחד עם זאת צריך להיות ערני לכך שההשתייכות למגזר לא תמחוק אותך או את הילדים שלך. תראה מה קורה לפעמים עם הדור השני של בעלי תשובה שניסו בכוח.

"השאלה העיקרית בעיניי היא, מה קורה כשאתה פוגש מישהו שהוא לא מהמגזר שלך? האם יש לך שיח איתו או שהכל עובר דרך משקפיים פוליטיות ובין־מגזריות? אם אתה לא יכול לשים את המשקפיים בצד, אולי הזדהית יותר מדי עם הדימוי".

מה יישאר לך?

התובנה הזו נכונה לא רק למגזרים, אלא אפילו לרמה הפרטית של כל אחד. "לפעמים אדם עובד קשה כדי לשרת איזה דימוי, ואז מגיע משהו שלא מתאים לדימוי הזה והוא מרגיש לכוד, 'הרי אני לא כזה'. אבל אולי זה טוב לך? אולי אתה צריך לאמץ משהו מהסגנון הזה גם אם הוא נוגד את הדימוי שלך? 

"לפני כמה שנים שמעתי על בדרן מפורסם שימי התהילה שלו חלפו באכזריות. הוא סיפר על עצמו שהוא מכיר את עצמו רק בתור אדם שהולך ברחוב ואנשים שואלים אותו 'מתי התכנית הבאה שלך?' ומבקשים חתימות. הוא לא מכיר את עצמו בתור מישהו אחר, וכשלקחו לו את זה, לא היה לו עוד קיום. לכל אחד מאיתנו יש מקומות ששם אנחנו כאלה – מזדהים מאוד עם איזה תפקיד, אבל מה אנחנו בלי זה?"

הוא נזכר במעשייה של רבי נחמן על מלך שנותן לבנו את המלוכה, ובשיא השמחה אומר לו: 'דע לך שאתה עתיד לרדת מהמלוכה. יש לי רק בקשה אחת ממך – כשזה יקרה, תהיה בשמחה. אם תהיה בשמחה, אני אהיה שמח; ואם לא תהיה בשמחה, אני גם כן אהיה שמח, כי סימן שאתה לא ראוי למלוך וטוב שירדת מהמלוכה'. "יש כאן מסר לכל אחד מאיתנו: אל תאחז בכותרת הזו שאתה מלך. אם אתה מתפרק כשלוקחים לך את זה, סימן שאתה לא בכיוון. אתה לא אמור להזדהות מדי עם התפקיד אלא פשוט לעשות את שלך". 

ובכלל, הסיפור מעורר אצלו עוד שאלות. "שאלתי את עצמי, למה המלך אומר את זה לבנו עוד לפני שהוא מונה למלך? תחכה לרגע שבו הוא ייפול ואז תגיד לו להיות בשמחה. העומק כאן הוא שאתה לא יכול למלא את התפקיד שלך כשאתה כל הזמן עסוק בלשמר אותו. זה כמו פוליטיקאי שכל מהותו היא לשמר את הבוחרים ושיהיו לו הרבה מנדטים. הוא אומר לכולם את מה שהם רוצים לשמוע כדי לשרוד, בלי לחשוב מה טוב לעם.

"אבל בוא נצא לרגע מהמלוכה והמילים המפוצצות. איפה זה פוגש אותנו בחיים? בבית, עם הילדים, באוטובוס. לפעמים הילד שלי רוצה משהו שאולי פחות מתאים לפוזה שלי, אז מה? בגלל ש'אנחנו לא כאלה' אני לא יכול להזין אותו במשפט אליו הוא זקוק?".

גם בב.מ.וו. יש ברקסים

מצד שני אי אפשר להתעלם מהכוח של מסגרות. קורח למשל חיפש מאוד את החוויה הרוחנית, 'כולם קדושים', ופתאום בא משה ומוריד את זה לפסים מאוד מעשיים וטכניים: ציצית, מזוזה. בסוף להיות יהודי זה להיכנס למסגרת. אפשר לחיות אחרת? 

"העולם במהותו בנוי על גבולות. רבי נחמן מסביר שהיראה קודמת לאהבה, ורק איפה שיש גבולות יכול לחול אושר וחופש אמיתי. שים לב שכל המצאה שהביאה חופש לעולם הביאה גם הרבה צמצומים. קח אדם מלפני מאתיים שנה ותראה לו ב.מ.וו. – הוא כמובן יתלהב מאוד, כי אפשר להגיע מפה לשם בכלום זמן. אבל אז תכניס אותו פנימה ותראה לו שיש ברקס, הילוך ראשון, שיעורי נהיגה, תמרור עצור, הגבלת מהירות, חגורת בטיחות, ואי אפשר לנהוג בלעדיהם. אם אתה לא לומד את הגבולות והצמצומים ומתחייב להם, לא תצליח לממש את החופש. 

"הקונפליקט הזה בין חופש למסגרת הוא החיים עצמם, אי אפשר לפתור אותו בהינף יד. אין תשובות ברורות שנמצא בהן מרגוע. רבי נחמן הזהיר את התלמידים שלו שלא יזוזו מסעיף אחד בשולחן ערוך, 'אפילו אם תקמטו את ליקוטי מוהר"ן מכל הכיוונים'. רבי נחמן מבין שהוא מביא בתורה שלו משהו מאוד חזק, ודווקא בגלל שהוא נותן מרחב חדש וחופש רוחני הוא יודע שחייבים להיות נטועים במסגרת".

יש דרך לפתור את הקונפליקט שבין חופש ומסגרת?

"אין מתכון. צריך לצעוק הרבה לה', להסכים לוותר על כל מה שחשבת. שים לב שרוב ההתלבטויות שלנו בחיים הן לא שאלות שיש להן תשובה בשולחן ערוך. בספרים תמצא תשובות על תפילה, שבת, כשרות, אבל רוב הדברים בחיים לא כתובים שם – עם מי להתחתן, איפה לגור, איך לגדל את הילדים, במה לעבוד. כל השטח האפור הזה, מה תעשה איתו? אי אפשר בלי צעקה וזעקה לה' ממקום פתוח באמת שאולי טעיתי. אם אתה אוחז מדי בשבלונות, אתה בסכנה. אז להיות נגד שבלונות? ממש לא. אין נוסחת פלא. כמו שבחיים אין סדנת קסם שפותרת את כל הבעיות בשני מפגשים, כך גם בעבודת השם. התורה שמה אותי במצב שאני כל הזמן תלוי, כמו שהקוצקער אומר, עם רגל אחת בשמיים ורגל אחת בארץ. באיזשהו מקום האדם מצוי במצב תמידי של בקשה, של תפילה פנימית". 

עם ההומלסים בבתי אונגרין

כשאנחנו עוברים לדבר על נושאים כלליים יותר, גרנביץ' מתכווץ. "לומר את האמת, אין לי כל כך אמירות על מושגים גדולים כמו 'העולם היהודי', 'משבר החינוך', 'הנוער לאן?'. אני לא יודע להגיד משהו כללי לדור. העולם היהודי הוא דבר ענק, ואולי הספר שלי פונה באיזשהו מקום אל היחיד. אדם קורא ומוצא את עצמו, או שלא. יש מנהיגי ציבור שזה התפקיד שלהם, אבל אני לא יודע איך נדרשים לסוגיות כאלה וברוך השם שזה לא תחום אחריותי, כי אין לי תשובות. אחריות הולכת עם מחויבות, שאם רבי מכוון מישהו לדרך מסוימת, הוא ייקח אותו ביד וילווה אותו עד הסוף".

אחרי מחשבה הוא משתף בעוד סיפור. "מה זה משנה מה אני חושב על תופעות, אידיאולוגיות ועצות לדור? מה שאדם עושה, זה בסוף מה שנחשב. בצעירותי התגלגלתי למאה שערים, ויום רביעי אחד התפללתי ותיקין בבית המדרש של ברסלב. בסוף התפילה ניגש אלי יהודי זקן וכפוף ושאל אותי, 'אתה פה בשבת?' אמרתי לו שיכול להיות. 'יופי, אני רוצה שתהיה אורח שלי'. האגו התנפח, כנראה עשיתי עליו כזה רושם, שכבר ביום רביעי הוא מזמין אותי לשבת...

"אבל בליל שבת, כשהוא יצא מבית הכנסת, ראיתי שהולכים אחריו חמישים איש: הומלסים, בחורי ישיבה, אמריקאים, חילונים. הוא מארח אותם בתוככי בתי אונגרין כאילו שמלך מרוקו הגיע אליו הביתה, לכולם אומר 'בבקשה תרגישו בבית!'. בשלב מסוים הוא נכנס למטבח להכין את המרקיות, ובדיוק הגיע עוד הומלס. המקום הפנוי היחיד היה המקום של בעל הבית, והוא התיישב שם. המארח שלי חזר וראה אותו שם בכיסא, לא אמר מילה אלא לקח שרפרף וישב בצד, כל הזמן שומר על שמחה. 

"פעם אחרת היה שם איזה מתחזק שנפנף בהתלהבות עם הידיים 'הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך', וכשהמארח עבר, כל המרקיות נשפכו על הספרייה. הסתכלתי עליו ולא היה בו שום נדנוד של כעס, במקום זה הוא אמר 'איזה יופי, שמחת שבת'... כשיצאתי משם התחלתי לבכות. כי בסוף כל הרעיונות הגדולים יורדים למעשה הקטן והפשוט הזה של יהודי שפותח את הבית ומהדר בכל כוחו במצוות הכנסת אורחים. אנחנו אוהבים להתעסק בהגיגים ואג'נדות, והכל כי אנחנו רוצים להציל את העולם מתוך מטרה טובה, אבל מה קורה בבית כשאני עצבני, איך אני עם הילדים ועם האישה ועם השכנים?".

מדבר בשני צירים

השיחה עם גרנביץ' – התוועדות, הוא מתקן – קולחת, הזמן עובר מהר. הכנות נוכחת בכל רגע. "רבי נחמן אומר שהדבר הכי יקר אצל ה' הוא לדבר דיבורי אמת. פעם ישבתי עם מוזיקאי ידוע שהפיק לי שיר, וחלק מהמילים שלו היו 'בואו ותראו'. הוא אמר לי: 'מרדכי, אתה אמן, לא מטיף בשער. אתה משתף מהעולם ומהחוויות הפנימיות שלך בענווה ובצניעות. אם מישהו עובר דברים דומים, יכול להיות שנתת לו ביטוי שהוא יכול להתחבר אליו, וזה נהדר, אבל שם נגמרת האמנות שלך. אמירות לציבור זה לא באחריותך'. לקחתי את זה איתי". 

איפה התורה מתיישבת לך עם העמדה הזו? 

"כתבתי בהקדמה לספר ציטוט מ'מי השילוח', שאומר שגם מדבר ה' אסור לעשות פסל. יש בתורה משהו גאוני ומופלא - מצד אחד היא מאוד נוקשה ומצד שני נורא דינמית. קח יהדות מלפני אלפיים שנה וקח אותה היום, זה לא בהכרח נראה אותו דבר. חז"ל הקימו גשר בין התורה לבין החיים. אפילו אדם אורתודוקסי, עם כל הנאמנות שלו להלכה, עסוק כל הזמן בחידוש. הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו דרך התורה ומדבר דרך המציאות, וצריך לסנכרן ביניהן. כל הזמן להיות קשוב מה הוא אומר לי דרך התורה ומה הוא אומר לי דרך החיים, וליצור מזה סינתזה". 

פורסם לראשונה בשבועון "קרוב אליך"