גלעד שמעון ויטל: "בעקבות קרב היריות המצמרר עם המחבל - האמונה שלי הפכה לידיעה"

נעים להכיר

 "גלעד שמעון ויטל, 49, גר בקציר, נשוי ואב לבן. מפיק מוזיקלי, כותב, מלחין, וזמר".

ניצוץ של נוסטלגיה

"שירתתי כלוחם בגולני, עברתי בצבא דברים לא פשוטים, ואחד הדברים המטורפים שקרו לי התרחש בסמוך לגדר המערכת, ליד קיבוץ משגב עם, על גבול לבנון. פתאום, משום מקום, מתוך השקט, אני קולט שמישהו יורה עלי צרורות. מטח מטורף. לאחר מכן התברר לנו שכמה מחבלים לבנונים ניסו לחדור לשטח ישראל, ואחד מהם גם הצליח. הוא התחבא טוב, והתחיל לירות עלינו כמו משוגע מטווח אפס.

"מסביבי כדורים שורקים, פחד מוות ריחף באוויר ובנשמה, אבל יחד עם זאת הרגשתי שמישהו שומר עלי. עד היום קשה לי להסביר את התחושה הזו, גם לאנשים הכי קרובים אלי, ואולי באמת אי אפשר להסביר אותה. זו מין ודאות כזו שרק מרגישים ואי אפשר להעביר הלאה. הרגשתי שיש מעלי מגן בלתי נראה. אז וגם היום אני יודע להגיד שזה אלוקים. לאחר מעשה הבנתי שכנראה זה לא היה הזמן שלי ללכת.

 "לקח לנו זמן, אבל בסוף הבנו מה קורה ומאיפה יורים עלינו. כשזה קרה, מיד הסתערנו על המחבל ונטרלנו אותו. באותם רגעים הבנתי עד כמה החיים תלויים על חוט השערה. כמה שהכל יכול להתהפך ברגע. לשמחתי האמונה שלי בה' עלתה מדרגה בעקבות כך, ואני יכול לומר שבעקבות קרב היריות המצמרר עם המחבל - האמונה שלי הפכה לידיעה. ידיעה שהכל מדויק. שכל מה שעובר עלינו, הנעים והלא נעים, הכל מתוכנן ולטובתנו. אם הייתי צריך להיהרג שם – זה מה שהיה קורה. אבל לא נהרגתי. ה' רצה שאשאר בחיים. מאז נפגשתי עם תחושות כאלה עוד פעמים, אבל בסיטואציה ההיא הרגשתי את זה הכי חזק".

ניצוץ של שורשים

"סבא וסבתא שלי עלו ממצרים. אחד הדברים הכי עתיקים ומעניינים שהם הביאו איתם זה הגדה של פסח. הגדה מאוד מיוחדת. ועד היום כל ליל סדר אנחנו כמובן משתמשים בה. אני מאוד אוהב את זה שיש עליה כתמים של אוכל, כתמים מכל השנים. כתמים שהחלו להיווצר עליה לפני הרבה מאוד זמן במצרים, וכל שנה אנחנו, לא בכוונה כמובן, מוסיפים עליהם כתמים חדשים של ארץ ישראל.

"כל שנה אני מסתכל על הכתמים הישנים, ונזכר בסבא שלי עורך את הסדר. בשבילי זו דוגמא מאוד קרובה ויפה לשרשרת הדורות, שהיא בעצם אנחנו. עם ישראל. יציאת מצרים הייתה לפני יותר מ-3,500 שנה, ההגדה נכתבה לפני אלפי שנים, ואנחנו עדיין כל שנה זוכרים אותם ועוסקים בהם. לכן כתבו חז"ל שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זה תרגול עבורנו כדי שנראה את האמת, שנראה את עצמנו בתוך התמונה הגדולה. שנבין שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול, עוצמתי, וקדום".

ניצוץ של השראה

"יש הרבה דמויות ביהדות שאני שואב מהן השראה. רבי שמעון הוא אחד מהם. ממש התחברתי אליו כשהתחלתי ללמוד קבלה, וכשאברהם טל הביא אל 'שוטי הנבואה' את השיר 'קול גלגל' זה רק הלך והתחזק. הטקסט של 'קול גלגל' הוא מהזוהר, פרשת ויחי. לא הוספנו מילה משלנו, הבאנו טקסט מהזוהר בשלימותו. המילים האלה נכתבו לפני 2000 שנה. אמנם אנו לא מבינים את המשמעות שלהן ברבדים הכי עמוקים, אבל זה עדיין מרגש. יש מילים שאפשר להרגיש מה שהן אומרות, גם כשלא מבינים".

ניצוץ של יהדות

"אחד הדברים שהכי מרגשים אותי ביהדות, והזכרתי את זה בקצרה מקודם, הוא ההבנה שכולנו אחד. עם ישראל זה למעשה דבר אחד גדול, שמופיע במהלך ההיסטוריה באופנים וזמנים שונים. הרבה אנשים נוסעים לחו"ל אחרי הצבא, ומתלהבים מתרבויות שהם נתקלים בהן, אבל מי שיסתכל פנימה ולא החוצה יראה שיש ביהדות את כל הדברים הכי יפים ומרגשים, באופן שמתאים בדיוק בשבילנו. ובכלל, ההבנה שאנחנו חלק משרשרת הדורות היא מאוד משמעותית בחיים שלי".

"בנוסף לזה, כל הסנכרון שיש ביהדות לפי לוח השנה, מדהים אותי בכל פעם מחדש. הפרשה שקראו בתורה בשבוע שאדם נולד בו, היא גם השבת של הבר מצווה שלו, ונכון שכל התורה גם שייכת לכל אחד - אבל במידה מסוימת הפרשה הזו קשורה אליו במיוחד, והיא תלך איתו לכל החיים. מעבר לזה, בכל חג שאנחנו חוגגים, כל הכוכבים מסודרים בדיוק כמו שהם היו אז. כשאנחנו חוגגים את פסח, זה בדיוק באותו תאריך שבו אבותינו יצאו ממצרים. החיבור הזה הוא מתנה שאני לא מפסיק להתפעל ממנה.

"רואי לוי, שותפי לשעבר בשוטי הנבואה ובהווה להרכב הנוכחי שלנו, שמעון ולוי, שרים בהופעות שלנו את 'שיר למעלות' בלחן של יוסף קרדונר. המילים של השיר הזה נכתבו לפני 3,000 שנה, ואני מבין בו כל מילה. אנחנו שרים אותו על במות ענק, בסגנון רגאיי כזה, עם הגברה, תופים, גיטרות, קלידים ועוד. לכאורה הדבר הכי עכשווי. ופתאום קולט שאני, גלעד הקטן, שר מילים בנות 3,000 שנה. הרבה פעמים אנחנו כל כך אטומים עד כדי כך שאנחנו לא קולטים אליו דברים מדהימים קורים סביבנו, אבל לפעמים כן קולטים. מאוד מרגש אותי לדעת שלכולנו יש סיפור משותף, ומציאות משותפת בעבר, בהווה ובעתיד".

שמעון ולוי (צילום: דביר שמעון)

ניצוץ של עשייה

"אני אגיד עכשיו דברים עמוקים, שמאוד חשוב לומר ולדעת אותם. ברגע שיצירה מתרחשת אצל אמן מסוים, במובן מסוים הוא לא באמת נמצא בה. הוא סוג של צינור לשפע שיורד מלמעלה. עם זאת, הוא צינור מיוחד. צינור שיש רק אחד כמוהו, ומכיל את המהות הייחודית שלו. יצירה היא בעצם תרכיז של כל מה שקרה לבן אדם עד אותו הרגע שבו היא קורית. וזה בעצם אלוקים. אלוקים הוא בעצם ה'כל' הזה. אדם לא יוצר יש מאין. הכל ישנו. אנחנו רק חושפים דברים, מורידים אותם. ואת מה שאנחנו חושפים, קיבלנו מהקב"ה. כי באמת באמת הכל אלוקות. ולכן במידה מסוימת אין הבדל בין החלפת פנצ'ר להלחנת שיר. כי הכל זה ה', הכל זה אלוקות.

"דבר נוסף שאני יכול לספר בקשר לעשייה שלי קשור להתנדבויות. לא באתי ממשפחה עשירה, ובכל זאת הבטחתי לה' בתחילת הדרך שלי בשוטי הנבואה, שאם הוא יתן לי להצליח במוזיקה, ושתהיה לי פרנסה מזה, אקדיש המון זמן מחיי בעזרה לעם ישראל. ועד היום אני מתנדב הרבה ב"ה. ומעבר לזה, היום אני כבר יודע – כשאין לך עבודה אז לך להתנדב. התנדבות ועזרה מביאה שפע. והרבה פעמים כשיש לי חורים ביומן אני פשוט הולך להתנדב. למשל מעביר סדנאות מוזיקליות לאנשים חולים, או דברים אחרים וכו'. אני לא חושב אם זה ימלא אותי או לא. אני חושב ומרגיש כאילו אני הולך להופיע באמפי ענק. מתכונן ומתרגש באותה מידה".

ניצוץ של מצווה

"לפני קצת יותר משנה חגגתי שוב בר מצווה. כשהייתי בן 13 השנה הייתה שנת 83', גרתי במטולה, ובתקופה בה הייתי אמור לחגוג בר מצווה נפלו מטחים מטורפים של קטיושות. בגלל המצב דחו לי את הבר מצווה, וחגגנו אותה באיחור של שמונה חודשים. בסופו של דבר מה שקרה זה שקראתי בתורה פרשה אחרת, במקום את הפרשה המקורית שלי.

"יום אחד סיפרתי את זה לרואי, חברי מילדות ושותפי ליצירה, והוא המליץ לי לחגוג בר מצווה שוב, הפעם בפרשה הנכונה. בפרשה האמיתית שלי. אמנם הלכנו על זה בקטן, הגענו לבית הכנסת ורק אנחנו ידענו על זה, אבל זה עדיין היה מאוד מרגש. עליתי לתורה, סגרתי מעגל, וזה השלים אצלי חיבור רוחני לעניין של הסנכרון המדהים והמדויק שיש ביהדות".

(צילום: דביר שמעון)

ניצוץ של שבת

"השבת מאוד חשובה לי. אני למשל לא אסע בשבת, וכמובן אני גם לא עובד בשבת. אגב, בתקופת שוטי הנבואה הופענו בימי שישי בערב, ואחרי כמה הופעות קלטנו שבימי חול האנרגיה שאנחנו מביאים בהופעות היא מאוד טובה וחזקה, אבל בשבתות זה לא קורה. גרנו אז בתל אביב, ופתאום שמנו לב שאפילו היא נרגעת בשעות של כניסת השבת. ראינו שזה לא עושה לנו טוב, שזה לא עובד, אז הפסקנו להופיע בשישי-שבת. לפני שלוש שנים חבר שלי איכשהו שכנע אותי להופיע באיזה פסטיבל שהיה בשבת. עשיתי את זה בהתנדבות, ובכל זאת הרגשתי רע לפני שנסעתי. בסוף נסעתי, וככל שהשעות חלפו - הרגשתי יותר ויותר רע. כשחזרתי הביתה זה כבר הגיע לרמות כאלה שאמרתי לעצמי שבחיים לא אעשה את זה שוב".

ניצוץ של פחד

"יש הרבה דברים שמפחידים אותי. בחלקם אני אפילו לא מעז להודות. למשל, מפחיד אותי שההורים שלי ימותו בסופו של דבר. מעבר לכך, קשיים בפרנסה מאוד מפחידים אותי. אולי זה קשור לכך שאבא שלי היה ניצול שואה, ולכך שתמיד היה לנו מה לאכול וללבוש, אבל בוא נגיד שלא חיינו ברווח. בנוסף לזה, הגיל שלי מפחיד אותי. אני חושב שעברתי את רוב הגלגול שלי פה.

"בהקשר רחב יותר של פחד, עליו כעם, כמדינה, אני יכול לומר שאני חרד לגורל המדינה. אנחנו נוהגים בחמלה כלפי אויבינו, על חשבון הכוח שיש לנו. מדינת ישראל פעולת במדיניות הכלה וחמלה בגלל שיש לה כוח. אבל הכוח הזה, אם אתה סומך עליו כקרדיט זה לא טוב. כח זה משהו שיש לך באופן זמני. אם באים להיכנס לכפר ויש בו מחבלים או אזרחים, ועל סמך הקרדיט שיש לנו כוח אנחנו מכניסים חיילים שלנו ומסכנים אותם, זה ממש לא צודק וראוי".

גלעד שמעון ויטל (צילום: ריקי קנדל)

ניצוץ של תפילה

"תפילה זה משהו שבהחלט נוכח בחיי. חוץ מהתפילות הרגילות שלפעמים אני מתפלל, וקידוש וכו', יש לי גם תפילות אישיות שאני פשוט מדבר בהן עם ה'. בשיחות שלנו אני לא כועס, רק מבקש. פשוט מדבר איתו. אני משתף אותו ברצונות שלי, או למשל אומר שאני עצוב מזה שהרבה זמן לא יצא לי שיר שמח כמו שאני רוצה".

ניצוץ של התעוררות

"אחד הדברים שהכי מעוררים אותי ומשמחים אותי הוא שאני מרגיש ויודע שכולנו מחוברים. אני לא כל כך קונה את סיפורי הפילוג בעם. אני פוגש את עם ישראל יותר מכל פוליטיקאי. אני פוגש אלפי אנשים בכל מיני מקומות, וכשאני פוגש אותם אני בעיקר רואה אנשים שמבינים שיש להם מכנה משותף עם שאר עם ישראל, שהוא הרבה יותר גדול מאשר מה שמפריד.

(צילום: דביר שמעון)

"במונחים היסטוריים, רק לאחרונה פרץ האינטרנט לחיינו, ולכן הכל סוער יותר. אבל אם מסתכלים במבט קצת יותר עמוק, נבין שאנחנו חיים בתקופה הכי טובה שהייתה בהיסטוריה. אפילו לשבטים הנידחים ביערות הגשם באמזונאס הגיעה תאורה. יש להם אור בלילה. העולם מתפתח בצעדי ענק, וזה חלק מהגאולה.

"ובכלל, לא מזמן, בשנות ה-90, הפילוג בעם היה הרבה יותר עמוק מהיום. תמיד אומרים שאנחנו מאוחדים בעתות מלחמה, ולמה זה לא קורה גם בעתות שלום. התשובה היא - כי אפשר. בעתות שלום אפשר להתנגש. לריב. אבל את האמת מגלים כשקשה. מבינים שכשבאמת צריך את האיחוד - הוא קיים. בזמן מבצע צוק איתן הסתובבתי בבתי החולים. לראות מה שהלך זה היה מדהים. אנחנו העם הכי מאוחד בעולם. אנחנו הכי משקפים את מה שזה אומר להיות עם. לעומת זאת, יש את המכונים פלסטינים. הם לא עם. אין להם סיפור משותף. תראה מה קורה בסוריה. יש מדינה סורית, אבל אין עם סורי. אין להם סיפור משותף. עם ישראל הוא עם מדהים, עם הנצח, ומשום כך - תמיד ישאר כזה".