הרבנית חגית שירה
יום ההילולה של האר"י הקדוש: מלא תורה כרימון, בקי בשיחת מלאכים
מרגש לעלות בהר בבית העלמין העתיק בצפת, הרוח הצפתית מעלה את הלב על גדותיו והתפילה הזכה פורצת מאליה
- הרבנית חגית שירה
- פורסם ה' אב התשע"ט |עודכן
(צילום: פלאש 90)
צפת שלי היא עיר הרוח, עיר המקפלת בתוכה פרק היסטורי ייחודי ומרתק, פרק שהפך אותה לפני כארבע מאות וחמישים שנה למרכז הרוחני הגדול ללימוד תורה וקבלה - מה שמשפיע על עולם היהדות עד היום. סיור רוחני בבית העלמין העתיק בצפת הוא מרגש ומפעים, עשרות מקובלים וצדיקי עולם טמונים פה.
השבוע, ביום שלישי ה' באב, תחול ההילולה של האר"י הקדוש, ר' יצחק לוריא אשכנזי זצ"ל, אשר לפני התגלותו אמר עליו רבי משה קורדובירו, ממקובלי צפת: "דעו לכם, שאיש אחד היושב פה יקום אחרי ויאיר עיני הדור בחכמת הקבלה. שבימי היו הצינורות סתומים, ובימיו יתגלו הצינורות. ודעו שהוא אדם גדול, ניצוץ הרשב"י"...
האר"י הקדוש היה מלא תורה כרימון, בקי בשיחת מלאכים, אילנות ועופות, בקי בחכמת הפרצוף... קדוש עליון. מדהים לראות את הר מירון מקברו של האר"י. ההרגשה... הרוח... אין דומה לה. ובאמת, צפת היא חיבוק של רשב"י, שבמשך שלוש עשרה שנה כתב את ספר הזוהר במערה בפקיעין. במשך כאלף חמש מאות שנה היו כתבי הזוהר גנוזים, עד שערבי עובד אדמה מצא אותם כשחפר באדמה. הערבי כמובן לא שם לב לחשיבות הכתבים ומכר אותם לרוכלים, שיעטפו בזה תבלינים. חכם אחד מתושבי צפת מצא דפים קרועים, והבחין שמדובר בכתבי קודש. הוא אסף מה שיכל, הרוכלים הרי כבר מכרו תבלינים עטופים בכתב היקר... הוא חיפש באשפתות וברחובות וקנה כל מה שהיה אצל הרוכלים. הכתבים הגיעו לחכמי ישראל, והזוהר הודפס לראשונה באיטליה. זו הייתה הכנה מופלאה של רשב"י לימות המשיח. ואכן, מעט אחרי התגלות הזוהר זרח אורו של האר"י הקדוש, שהחל לגלות את סודות הזוהר. שנים ארוכות חיכה עם ישראל למורה דרך שיפתח את שערי חכמת הקבלה, כי כך היתה ההבטחה: "החיבור הזה (הזוהר) יגנז מימי רשב"י עד דור המשיח, שאז יתגלה...".
מרגש לעלות בהר בבית העלמין העתיק בצפת, תכלת המצבות נפגש בתכלת השמיים, הרוח הצפתית מעלה את הלב על גדותיו והתפילה הזכה פורצת מאליה...
כשמגיעות אלי קבוצות נשים לסיור בקברות הצדיקים פה בצפת, ואנו מטפסות יחד, למדות ומתפללות, יש כמה מילים מרגשות בתפילה שעל ציון האר"י שהן תמיד מצלמות או מעתיקות: "אנא ה', בזכות רבינו יצחק לוריא ז"ל שכיבד את אשתו ביותר... היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה גם אם לא הייתה ידו משגת כל כך... זכנו להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות בתוך ביתנו...". למה הן מעתיקות? למי הן מראות את זה? אולי הצלחתן לנחש.