מנוחת הנפש - המפתח לפיתוח האישיות

מנוחת הנפש הינה המפתח למיצוי היכולות והכוחות שישנם באדם. לא מדובר בעוד מעלה, באיזה שהוא "בונוס", בבחינת "מותרות" לנפש האדם. מדובר בקניין הכרחי: הכרחי לבריאות הנפש, לעבודת ה' ולהצלחתו של האדם בכל תחום: רוחני או גשמי.

לכל אדם ישנו מגוון של תכונות, לדוגמה: זריזות, טוב לב, שלווה, סבלנות ועוד. כל תכונה בפני עצמה – יכולה להיות נהדרת. הבעיה מתחילה כאשר התכונה פועלת באופן אוטומטי, עצמאי, מבלי מחשבה, מבלי שליטה ובחירה של האדם, מבלי שהוא בוחר מה המינון של אותה תכונה וכמה להשתמש בה.

נקח לדוגמה אדם שיש בו תכונת הזריזות: כמובן, מדובר בתכונה נפלאה. אולם ישנם מצבים בהם הזריזות עלולה להיות לרועץ, ודווקא המתינות היא המשובחת! במקרים אלו, מוטב היה להניח את הזריזות בצד, ולגייס מידה מסוימת, מינון מסוים, של אדישות ("משבח אני את העצלנים במועד").

אם האדם בוחר האם להשתמש בזריזות או לא – הרי שבמצב מעין זה הוא עשוי אמנם לוותר על הזריזות ולפעול במתינות. אולם אם הזריזות באה לידי ביטוי רק באופן אוטומטי – הרי שגם במצב זה הוא יפעל בזריזות, מה שעלול דווקא לפגוע בו במקום להועיל, כיוון שהוא לא משתמש בכח הבחירה שלו כדי להפיק מעצמו את המירב.

עלינו לזכור כי "תכונות" שונות – יש גם לבעלי החיים: מהם זריזים, מהם אמיצים, מהם צנועים ומהם עצלנים, וכן הלאה. הייחודיות של האדם אינה בעצם קיומן של התכונות, אלא ביכולת להשתמש בהן בצורה מבוקרת, תוך הפעלה של מנגנון הבקרה והבחירה. באמצעות הבחירה – אדם יכול לפעול במידתיות, ולהשתמש בכל פעם בתכונות המתאימות ביותר.

רבותינו מלמדים, שכאשר הקדוש ברוך הוא ברא את האדם – הוא נתן בו את הטבעים של כל בעלי החיים, וזו המשמעות של "נעשה אדם". בורא עולם אמר לכל החיות - בואו נעשה אדם, בואו ניקח מהתכונות שיש לבעלי החיים וניתן לאדם. אצל החיות התכונות פועלות בצורה אוטמטית, ואצל האדם, יש לו היכולת לבחור ולא רק לתפקד בצורה אוטמטית. משום כך אומרת המשנה בפרקי אבות (ה', כ'): "יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם". על האדם להשתמש באותן תכונות של בעלי החיים, התכונות שניתנו בו על ידי הבורא, כדי להגשים את תכליתו. אולם בשונה מבעלי החיים – הוא נדרש להשתמש בתכונות הללו באופן מבוקר, באמצעות יכולת הבחירה שניתנה רק לו.

האדם צריך להיות זריז – כשהדבר נכון, להיות אדיש – כשהדבר מתאים, להיות עז לעיתים – ושפל ברך במקרים אחרים, גיבור כארי או רך כקנה – הכל על פי הנסיבות. במילה אחת ניתן לומר שהאדם צריך להיות מאוזן.

 וכאן נכנסת לתמונה מנוחת הנפש.

מנוחת הנפש מאפשרת לאדם להיות מרוכז בתפקיד שמוטל עליו, ולהפיק מעצמו את המירב. אדם הנמצא במנוחת הנפש יכול לבחון את הנסיבות בצורה עניינית, להחליט אילו תכונות עליו להביא לידי ביטוי בכל רגע נתון, ולמצוא בתוכו את התכונות הללו – שהרי הן ישנן בכל אחד מאתנו.

המשגיח רבי חיים פרידלנדר, בספרו "שפתי חיים", מלמד כי ההיפך מ"מנוחת הנפש" – הינו "בלבול הדעת". ו"בלבול הדעת" – משמעותו מצב בו האדם אינו מרוכז בהווה, אלא בשיפוט עצמי על פי העבר או התרכזות מוגזמת בעתיד, שפוגעת ביכולת שלו להפיק מעצמו את המירב בהווה.

לדוגמה: אדם יושב ולומד כעת תורה, אבל במקום להתרכז במה שהוא עושה כעת – הוא חושב על היום שהיה לו אתמול, ואומר לעצמו: "איזה יום שלילי היה לי אתמול. איך אני יכול ללמוד היום? הרי אתמול הוכחתי שאני עצלן, אדיש, מלבין פנים וכן הלאה... כלומר במקום להכיר בכך שביכולתו לגייס ברגע זה את התכונות המתאימות והנחוצות לצורך עבודת השם העכשווית שלו, הוא עוסק בהגדרה עצמית מקובעת על פי אירועים קודמים שכבר חלפו ועברו.

כאשר זו הגישה, האדם מגיע מהר מאד למסקנה שהיכולות שלו בהווה מוגבלות. הוא מגיע למסקנה שהוא כזה וכזה, ועל פי התבנית שבה הוא מגביל את עצמו - היכולות שלו אמנם מוגבלות. כך, הוא באמת אינו יכול ללמוד ולהתעלות, ומה הגורם לכך? בלבול הדעת! העובדה שאותו אדם העסיק את עצמו במערכות חשיבה לא יעילות ולא ממוקדות, גרמה לו להסיח את הדעת מהיכולות העכשוויות שלו!

בואו לא ניתן למי שהיינו אתמול להגביל את מי שאנו יכולים להיות מחר.

מצד שני, לפעמים האדם עסוק יותר מידי בעתיד, מה הוא יעשה ואיך יעשה, ולא מתרכז בלהפיק את המירב מההווה שאותו הוא חי.

אחד הגורמים הבולטים לבלבול הדעת הינו מגוון אמצעי הטכנולוגיה בהם אנו מוקפים. כשהאדם עסוק באופן קבוע בטלפונים, בהודעות, בפרסומות, האדם נמצא במצב של בלבול הדעת, ולפעמים הוא מאבד את צורת האדם שלו, כי הוא לא משתמש בכח הבחירה שלו, הכח שמייחד את האדם. לכן, הוא אינו יכול להתרכז בהווה ובאתגרים שהוא מציב בפניו. במקום למצות את היכולות שלו – הוא עסוק במחשבה על השיחה הבאה שתגיע בעוד רגע, בהודעה שהוא מחכה לה וכן הלאה.

הוא לא חווה את ההווה, את החיים, אלא את המחשבות שלו.

האדם יכול להיות בבית, בעבודה או בכולל, ועדיין – בפועל הוא אינו נמצא שם. הוא אינו מתפקד בצורה יעילה, משום שאין לו מנוחת הנפש. הוא אינו מרוכז, ולכן לא מפיק את המירב מעצמו.

אדם לא מרוכז הינו אדם שאינו יכול לנצל את הכשרונות שלו. אדם שאינו יכול להשתמש בכח הבחירה שלו, ולמטב את השימוש במגוון התכונות שעומדות לרשותו. כשאין לאדם מנוחת הדעת, הוא פועל בצורה אינסטינקטיבית. הוא מגיב לגירויים ולדחפים, מבלי להפעיל את יכולת הבחירה.

האדם חי שם בעבר או אז בעתיד... ולכן אם הוא מתמודד עם אתגר בחיים שלו, לדוגמה - לחנך את הילד שלו, הוא לא עסוק באתגר אלא הוא עסוק במה יכל להיות, או איך יוכל להיות בעתיד, או בהשוואות לילדים אחרים. כל מיני מחשבות, אך משהו אחד לא... הוא לא בהווה. הוא לא בחיים.

נהדר שהאדם שואף להתקדם בעתיד שלו (לאן אתה הולך) או שהוא רוצה ללמוד מהעבר שלו (מאין באת), אך במינון נכון. הוא צריך למצוא זמנים לחשבון נפש או לתכנון העתיד, אך לא לאבד את ההווה, את החיים.

תשומת לב להווה, ריכוז לחיים, מנוחת הנפש - הם לא מותרות, אלא חוויית החיים.