"המורים לא האמינו בי, אבל אבא טען: ’הבת שלי תהיה דוקטור’, והוא לא טעה"

כשאורית לוי סיפרה לי לראשונה את סיפורה האישי, לקח לי הרבה זמן לפקוח את העיניים. אפילו לא חשבתי שאני בתוך חלום, לא חשבתי כלום. מי יכול להאמין לכך שהאישה הצעירה והמשכילה, עם שלל התארים והדוקטורט בדרך, הייתה ילדה שנחשבה לקוית למידה ולמדה בכיתות טיפוליות? מי מסוגל להאמין שהאישה שכיום מרצה בכמה מכללות מובילות, לא התקבלה אפילו לתיכון בינוני, מכיוון שאיש לא האמין ביכולותיה?

לשמוע את אורית זה להבין עד כמה כוח יש לנו כהורים ומחנכים. לשמוע אותה זה להבין שלפעמים אם רק נותנים לחלומות את הכוח שלהם, ומאמינים בהם, הם לבסוף מתגשמים.

החיים מתהפכים

"גדלתי בבית חם ואוהב", שואבת אותי אורית אל שנות ילדותה. "אני הקטנה בבית, כך שכמות האהבה הוכפלה, גם מצד האחים שהייתי ה'בובה' שלהם, וכמובן מצד ההורים שלא הפסיקו להרעיף ולתת. אמא שלי עבדה כתופרת מומחית במתפרה יוקרתית שהייתה מייצאת בגדים לצרפת. היא הייתה תופרת לנו בגדים 'בהזמנה אישית' שלנו, עם כל הפרמטרים האירופאיים המוקפדים, אנחנו התפנקנו כהוגן וניצלנו את המצב... אבא עבד באחת המחלקות הבטחוניות הרגישות, הוא היה עובד מסור והצליח שם מאוד. מטבע הדברים הוא לא היה הרבה בבית, אבל עשה הכל כדי שהנוכחות המעטה שלו תהיה איכותית ונותנת. במובן האישי, אם אני מסתכלת על אורית כילדה, אחלק זאת לשתי תקופות - תקופה של אורית עד גיל חמש, ותקופה של אורית מגיל חמש והלאה".

מה קרה בגיל חמש?

"השמיים התקדרו בעבים, כמו שאומרים. אמא שלי, שהייתה אדם פעיל וחרוץ – נפלה. התוצאה הייתה פריצת דיסק בגב, ולאחר ניתוח ארוך ומסובך, גילו שאצבעות רגלה השמאלית השתתקו. היא נכנסה לתהליך ארוך ומייסר של שיקום, שבסופו הוגדרה כנכה לצמיתות. אם נכמת זאת לתקופה - אמא לא הייתה בבית שנה, ולאחריה עברה עוד מספר חודשים טובים בשיקום יום".

לילדה בת חמש, לאבד פתאום דמות של אמא שתפקדה ומילאה אותה בנוכחותה, זה בוודאי לא פשוט.

"הרבה מעבר. הלכנו לבקר אותה מידי פעם, והביקורים רק העצימו את תחושת ה'בלי אמא'. גם את אבא בקושי ראינו, העבודה שלו הייתה תובענית. נוסיף את העובדה שאמא לא עבדה, והצורך בהכנסה גדולה התעצם שבעתיים. אבא עבד גם בשבילה".

אז מי היה אתכם אחרי הלימודים, מי טיפל בכם ודאג לכם?

"הייתה לנו עובדת מטעם הביטוח הלאומי, שהוריי הוסיפו ושילמו לה. היא הייתה איתי בכל יום מאז שהסתיים הגן ועד שאבא הגיע. בימים שהוא לא יכול היה להגיע, היא נשארה לישון איתנו ועזרה לנו להתארגן למחרת בבוקר".

איך זה לגדול עם אבא שנאלץ להיכנס לנעליים של אמא?

אורית צוחקת. "בואי תשמעי סיפור: כשהמכה השלישית החליטה להתאזרח על שערות ראשי ועל אלה של אחותי, זה סיבך אותו לגמרי. הוא לא הצליח לקבל זאת כאתגר. בלי הרבה חוכמות הוא קצץ את מחלפות ראשינו, וריסס את הראשים בנפט. כיף זה לא היה, החברות לעגו וגם אמא שראתה אותנו לראשונה כמעט התעלפה. אבא דווקא היה בטוח שאמא תשמח, ולא הבין למה היא לא מפסיקה לבכות...

"אבא ניסה לפצות אותנו בכל דרך אפשרית. הוא פינק אותנו בארוחות, הכין סנדוויצ'ים מושקעים ועשה ככל שיכל כדי שהחיים שלנו יהיו שמחים ככל הניתן. הוא באמת ניסה הכל, לא בחל בשום דבר. אמא היתה מלאה ברגשות אשם על כך שהיא לא יכולה לגדל אותנו ולהיות איתנו יותר, ואבא היה צריך ללהטט בין כולם.

"ככלל, הוריי האמינו בנו מאוד. הם תמיד דחפו קדימה, ובעיניהם היינו תמיד המושלמים שיכולים לכבוש את העולם, לא פחות. הם תמיד שידרו לנו שאנחנו יכולים להגיע עד אינסוף, וגם לשמיים אין גבול בשבילנו. ואנחנו? האמנו להם באמת ובתמים".

לצאת מהכיתה הטיפולית

כאשר סיימה אורית את כיתה א', הגיעה הגננת לבקר את אימה בבית החולים, וניסתה לשכנע אותה להשאיר אותה עוד שנה בגן חובה. אמא סירבה באופן נחרץ. "יש לי ילדה חכמה", היא אמרה לגננת, "אין עניין להשאיר אותה".

היום, במבט לאחור, את חושבת שהיה צדק בדברי הגננת?

"היו לי קשיים לא פשוטים. כילדה הייתי 'מעופפת', אם היו עורכים לי אבחון כפי שנהוג לעשות היום על כל קושי קטן, היו עולים על מגוון בעיות, כמו קשב וריכוז, קשיי שליפה ועוד. סבלתי גם מגמגום קל, ואם נוסיף את המצב בבית – המצב לא היה חלק. אני לא יודעת מי השפיע יותר על מי, ליקויי הלמידה שלי או המצב בבית. כנראה שניהם, אבל אז לא הייתה מודעות לדברים הללו, העדיפו לכרות את הבעיה מאשר למצוא לה נתיבים אחרים, יצירתיים יותר.

"בבית הספר היו שתי כיתות א' - אחת 'רגילה', בה למדו רוב התלמידים מבתים טובים ויכולות למידה סטנדרטיות. השנייה הייתה 'טיפולית' – למדו בה ילדים מרקע סוציואקונומי נמוך, שהגיעו מפנימיות או מאומנה, רובם מבתים הרוסים ומועדים לעבריינות. היו גם מתי מעט מהשכונה, כאלו שהרמה הלימודית שלהם הייתה נמוכה עד גבולית. אותי הכניסו לתוך הבלילה הזו שנקראת: 'כיתה טיפולית'".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

איך הגיבו ההורים לידיעה הזו, שהבת שלהם בכיתה טיפולית?

"זהו, שכאן לא היה למי לספר בכלל. אמא הייתה בבית החולים, ולא מעורה בנעשה, ואבא, שהיה טרוד בעבודה ובצורך לגדל אותנו, לא באמת התפנה לדעת מה קורה בכיתה. כך נפלתי בין הכיסאות".

איך ילדה טובה מבית טוב מסתדרת עם ילדים מרקע קשה?

"כאן ראיתי במוחש את יד ההשגחה שהכינה תרופה למכה. למדתי בבית ספר ממ"ד, כך שאחי הגדולים ואחותי למדו איתי באותה מסגרת. אחי הגדול שמר עלי מכל משמר. פעם אחת ניסו להתחיל איתי בכיתה. הוא נזעק והופיע בקומתו התמירה, זורע אימה בכל מי שיעז לחשוב על הכיוון להתחיל איתי. הוא גם לימד אותי תרגילי לוחמה. בקיצור, הייתי הילדה המוגנת ביותר בכיתה. היה לי מעמד גבוה.

"גם מבחינה לימודית הצלחתי מעל ומעבר, גרפתי ציונים מעולים. זו לא הייתה חוכמה גדולה בכיתה שכזו, אך עדיין הייתי החזקה בכיתה.  למרות הכל, הרגשתי לא שייכת, בשום מובן. זה הקשה עלי מאוד, וניסיתי לשרוד, כמו שאומרים. בינתיים מצאתי לי חברה, ילדה שהגיעה מבית טוב עם רמה לימודית נמוכה. זה עזר לי להישאר 'שפויה' ולשמור על הילדה הטובה שבי".

כמה זמן נמשך ה"הסדר" הזה?

"לקח זמן. גם אחרי שאמא כבר חזרה הביתה, היא עדיין הייתה בשיקום, ולאף אחד לא היה זמן להתעסק ב'זוטות' שכאלו. באיזשהו שלב כבר התרגלנו לחיות כעצמאיים, גם כשאמא חזרה זה כבר לא היה כמו בהתחלה.

"בכיתה ו' אבא שלי החליט שהוא לא מוכן יותר. אני מקבלת ציונים טובים, והלימודים ברמה נמוכה ממש. הוא החליט ללמד אותי אנגלית בגפו. במקביל הוא הגיע להנהלה והודיע להם שהבת שלו עוזבת את הכיתה הזו לאלתר. הם כמובן התנגדו, אבל אבא שלי לא ויתר ו'דפק על השולחן', כמו שאומרים. לבסוף הם החליטו לתת לי ולעוד תלמיד לעלות עם כיסא, קלמר ומחברת לשיעורי מתמטיקה ואנגלית בכיתה המקבילה, כדי 'ללמוד יותר'".

ישועה מתוך משבר

קבלת הפנים בכיתה 'הרגילה' לא הייתה חמה במיוחד. "הפערים היו גדולים מידי עבורי", מודה אורית. "עד אז למדנו פחות מהמינימום, ופתאום פער כזה. הכיתה גם הייתה מגובשת, ופתאום צונחת להם ילדה מהכיתה הטיפולית, לא פשוט.

"אחת החוויות הקשות יותר שאני זוכרת מאז, היתה לאחר מבחן במתמטיקה שקיבלתי בו 50%. המורה פנה לאחד התלמידים ואמר לו: 'כשאתה קיבלת 50%, התפלאתי מאוד, וכשאורית קיבלה 50% התפעלתי מאוד'. כולם צחקו, המסר העוקץ ננעץ היטב. התביישתי עד כלות נשמתי. עד היום אני מרגישה את העלבון שורף את תנוכי אזניי.

"זה לא היה פשוט, הרגשתי שהפער בין מה שההורים שלי מצפים ממני לבין המציאות גדול מאוד. התרגלתי לרמה מסוימת מאוד, עם אוכלוסייה מסוימת, ועכשיו דורשים ממני לצמצם את המרחק, להדביק את הקצב ואף להתקדם. לא קיבלתי עידוד מאף אחד בכיתה, הכל הייתי צריכה לעשות בעצמי ובגפי.

"שנה אחר כך החליטו להעביר אותי לכיתה הרגילה. התלמיד השני שהיה איתי לא שרד שם, והמשיך בכיתה הטיפולית".

אפשר לומר כי הגעת אל המנוחה והנחלה?

"ממש, ממש לא. כיתות ז' וח' היו שנים של התמודדות קשה ומורכבת ביותר. גם מבחינה חברתית, הכיתה כבר הייתה מגובשת ואני הייתי התלמידה החלשה שצונחת עליהם פתאום משום מקום. לא היה לי מקום, הרגשתי מחוץ לעניינים בהכל. בהפסקות הייתי חוזרת לכיתה הישנה שלי, לחברים המוכרים ולקשרים שהתרגלתי אליהם. בכלל, בכל הזדמנות שיכלתי הייתי הולכת אליהם, הם היו מקור הנחמה היחיד שלי. בסוף כיתה ז' התחברתי לילדה מקסימה, שבורכה גם בכישרון וגם בסבלנות. היא עזרה לי הרבה בלימודים, למדנו יחד, והיא הצילה אותי חברתית ולימודית, שכן היה לה מעמד חברתי איתן והיא הנגישה לי את הקודים והכללים החברתיים.

"בכיתה ח' צרה חדשה נחתה לפתחי, מבחן 'מילטא' -  מבחן הבודק יכולות והישגים. המבחן היה נשלח לתיכונים אליהם רצינו להתקבל. הציון שלי היה ברצפה. זה היה משבר ממש".

איך ממשיכים מכאן?

"שאלת השאלות. הגעתי למקום נמוך כל כך, שהיועצת קבעה לי ולאמא שלי שיחה אצלה במשרד. מרגע שנכנסנו למשרד היא עשתה הכל כדי שנבין שאין לי שום אופציה נורמטיבית להמשיך. היא חזרה ואמרה שאין לי סיכוי להתקבל לשום תיכון, מלבד – כאן היא נקבה בשם של אחד התיכונים, נמוך מאוד, שמיועד לאוכלוסייה קשה, ואחוז המצליחים לסיים בו בגרות הוא בודד. שתינו ידענו מה זה אומר. אמא שלי לא התבלבלה לרגע. היא קמה מהכיסא שלה ואמרה לה משפט שחרוט לי בנשמה: 'הבת שלי תעשה מה שהיא תרצה, ותצליח בכל אשר תעשה, ולא את תקבעי לה מה היא תהיה בחיים'".

משפט חזק, וכשהוא מגיע מהלב של אמא זה מכפיל את העוצמה...   

"כן, זה המשפט שילווה אותי מכאן והלאה בכל צומת בחיי. הטון וההחלטיות שלה כאשר אמרה זאת, בביטחון מוחלט, זה חייב אותי, כפשוטו ממש, להאמין בעצמי, כי אני יכולה.

"כשהגענו הביתה הייתי גמורה, לא רציתי לראות אף אחד מול העיניים. כל השנים התערבלו לי עם כל הקושי שהיה מנת חלקי. הילדות, ועכשיו הפערים שאני לא מצליחה להדביק, כל המעברים הללו, הכל נהיה לי עיסה אחת, כבדה ודביקה. נשכבתי על הספה, שיחקתי את המשחק ש'לא אכפת לי'. ברגע שאמא שלי יצאה מהסלון, הסתובבתי אל הקיר ובכיתי. בכיתי בכי חרישי, שהיא לא תשמע, לא רציתי לצער אותה. בכיתי את כל הקושי, הפחד, החרדה מהכישלון, הלעג וההתמודדות מגיל קטן כל כך. רציתי כל כך להצליח, אבל לא ידעתי איך, הרגשתי שאין לי כלים, הרגשתי גרוע יותר מהילדה הקטנה שנכנסה לראשונה לכיתה הטיפולית על לא עוול בכפה.

"היום במבט לאחור אני חושבת שזה היה הבכי המכונן של חיי, הרצון להצליח והידיעה כי אני יכולה, ורק לא יודעת איך, פתחו לי את השערים.

"למרות הניסיונות שלי להסתיר את הבכי מאמא שלי, זה לא עבד. היא קלטה את זה והבינה מיד. היא התיישבה לידי ואמרה לי: 'אורית, היועצת הזו לא תקבע לך שום דבר. את רוצה להיבחן שוב? אני בטוחה שתצליחי'. בפשטות ובביטחון היא אמרה את זה. הרגשתי כי אני חיבת לגשת, ו- להצליח".

אני מתאפקת מלשאול אותך אם הצלחת, אני רוצה לדעת קודם מאיפה הגיעה ההחלטה ה"תמוהה" הזו, לגשת שוב.

"השיחה של אמא שלי עם התקדים שסיפרתי לך, החדירו בי רוח קרב. התנערתי ואמרתי לעצמי שאני חיבת להצליח – ואני יכולה.

"עוד פרט חשוב – לאורך כל חיי, אבא שלי כל הזמן נאם לי שאני אהיה דוקטור. הוא האמין בזה באמת ובתמים, ואני מדברת על התקופות הכי נמוכות, שאפילו להוציא אותי מהכיתה הטיפולית היה לא פשוט. זה לא עבר אצלו בתודעה. הזוי, זו מילה אופטימית למדי לתאר אדם שמדבר כך במצב הנוכחי: 'אורית מוכשרת והיא תהיה דוקטור'. הוא שטף את המח לכולם. לא היה לי מנוס מזה, ותצחקי או לא – האמנתי לו. באמת.

"התאמצתי בכל כוחותיי, הייתי חיבת להצליח. ניגשתי שוב, והפעם קיבלתי ציון די גבוה... ההנהלה הייתה בהלם. שלחנו את המבחן לשלושה תיכונים שרצינו, מתוכם התקבלתי לאחד שהיה ברמה בינונית, לבנות בלבד, בדיעבד, זה היה אחד מהגורמים להצלחתי. המסגרת הנפרדת הקלה עלי מאוד.

עוד תראו תוצאות

בכיתה ט' עמד ממוצע הציונים של אורית על 70%, בכיתה י' היא החליטה להפוך למצטיינת הכיתה. היא לקחה את עצמה לידיים וסיגלה לעצמה דרכי לימוד "מוזרות", כמו ללמוד עם מוזיקה, ועוד צורות אוטו-דידקטיות שעזרו לה מאוד. "התחלתי להרגיש את חוויות ההצלחה שהיו לי בכיתה הטיפולית. הצלחתי, וזה היה משכר. הפכתי לתלמידה החרוצה של המחזור. זה הגיע לכך שבשיעורי מתמטיקה, ב-4 יח"ל, המורה ביקשה שלא אענה תשובות, וחבל שאין בבית ספר 5 יח"ל בשבילי... זה היה המצב".

וכאן את מתחילה להיכנס לשלב הבא בחייך.

"נכון. אח שלי התקרב לדת בזמן השירות הצבאי שלו, דבר שהשפיע עלי רבות. גם אני התחלתי להתחזק יותר. אני זוכרת שבת אחת ניגשה אלי ושאלה איך אני מצליחה כל כך במבחנים, אמרתי לה שאני מכוונת ב'אתה חונן לאדם דעת'.

"נכנסתי למדרשה חרדית, כשבמקביל סיימתי תואר ראשון באלקטרו-אופטיקה (פיסיקה יישומית). שם הכרתי את בעלי, אברך שתורתו אומנתו, וזכיתי להקים משפחה יפה, תוך כדי שאני משלימה לתואר שני בפיזיקה באוניברסיטה העברית. כיום אני מרצה במכללות רבות, ואחד הדברים שאני שמה לב אליהם, זה להנגיש לתלמידות את המתמטיקה הגבוהה ככל האפשר. יש לי המון סבלנות, ואני לא מתייאשת מאף אחת. להיפך, אני מאמינה בכל אחת ואחת מהן, משתדלת מאוד להנחיל להן את הדרך שהורי התוו לי.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"גם לילדי אני מתנהגת באופן דומה.  אני מאמינה בהם באמת ובתמים. אני מחייכת כל פעם שאני נזכרת באבא שלי כשהוא פנה למורה שלי והודיע לה: 'אורית תהיה דוקטור'. אני נזכרת וצוחקת למראה המבט שלה... וכן, אני בדרך להגשים את הנבואה שלו. אני עובדת כבר שנה שניה על דוקטורט בהוראת המדעים...".

לסיכום, מה היית רוצה לומר לכל עם ישראל שקורא את סיפור חייך?

"הורים ומחנכים, אל תתייאשו, אל תזלזלו. יש לילדים שלכם כוחות, אתם חייבים להאמין בהם, חייבים. אתם תראו תוצאות, באחריות!".