תשעה באב - על מה אנחנו מתאבלים?

קרוב לאלפיים שנה מתאבל העם היהודי על חורבן בית המקדש. ארבעה צומות בשנה, מנהגי אבלות ועוד. מדוע?

נכון, היה אסון לפני כ-2000 שנה, אבל לכאורה אדם צריך להמשיך בחיים. מדוע, אם כן, עם ישראל ממשיך להתאבל על מה שהיה אז? והפלא הגדול יותר: כששואלים את עם ישראל "על מה אתם מתאבלים?", עונים עם ישראל: "על חורבן בית המקדש"! ואני שואל: האם צריך להתאבל רק על חורבן הבית? וכי לא היו לעם היהודי עוד אסונות, שעליהם צריך היה לצום ולהתאבל? אף על פי כן, על אותם אסונות אין אנו צמים ומתאבלים, אלא על חורבן הבית - על קירות שנפלו! מה ההיגיון?

הרב זמיר כהן מסביר מה באמת מסתתר מאחורי עניין האבל, ומהי המשמעות העמוקה של חורבן בית המקדש עבורנו.

בתורה כתוב שיעקב אבינו אמר: "...מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ"ח, י"ז). מה פירוש "שער השמיים"? לשמיים יש שער, ותפילותינו אינן עולות מכל מקום אלא דרך השער הזה. גם השפע יורד לעולם דרך השער הזה. אם כן, היכן הוא נמצא? מקום השער הוא מעל מקום המקדש, כאשר בית המקדש משמש כבית קיבול של צינור השפע הרוחני. הוא מקבל את האור העליון ומזרים אותו לכל הכיוונים!

בית המקדש היה כלי אדיר שמעניק שפע רב לכל העולם כולו. לכן, כאשר בית המקדש נחרב ונשרף, בעצם נהרס אותו צינור שפע רוחני שיורד לעולם. כתוצאה מכך פסקה הנבואה בעולם - אין עוד נביאים ששומעים את בורא עולם מדבר ויכולים להגיד לנו מה אומר בורא עולם, אין נביאים שידריכו אותנו מה רצון ה', ועל אלה אנו מתאבלים!

אך יש רובד עמוק יותר: חז"ל אומרים כי מאז יצא עם ישראל לגלות, גם "שכינתא בגלותא" - השכינה נמצאת בגלות עם עם ישראל. כשאנו מתאבלים, אנו מתאבלים על צער השכינה. משל למה הדבר דומה?

נתאר לעצמנו בן מלך שנתפס בשוד. בחוק אין אפליה: העמידו את בן המלך למשפט, וגזרו עליו 5 שנות מאסר בתנאים קשים מאד: לישון על הרצפה, ולקבל רק מעט מים ופרוסת לחם ביום. כיוון שכולם שווים בפני החוק, נאלץ המלך, בצער רב, לחתום על פסק הדין.

והנה בערב, שישב המלך לאכול ארוחת ערב מפוארת כהרגלו, הוא לא היה מסוגל להכניס אוכל לפיו, ביודעו כי אין לבנו מה לאכול בכלא. כשהלך לחדר השינה, לא היה מסוגל לישון על מיטת המלכות שלו, בעת שבנו ישן על הרצפה. מה עשה? לקח מזרן וישן על הרצפה. למרות כל הפצרות בני ביתו ועבדיו, המשיך המלך בשלו ימים רבים...

והנה בכלא סיפרו לבן כי אביו המלך שרוי בצער עליו, וכי כבר כמה חודשים שהוא ישן על מזרן על הארץ ובקושי אוכל.

חברים, אם לבן המלך יש לב, על מי כואב לו יותר, על עצמו או על אביו? ברור שכואב לו יותר על אביו! הוא אומר לעצמו - "אני עשיתי שטויות ולכן אני נענש וסובל, אבל מדוע על אבי לסבול?". מה הבן עושה, כדי שאביו המלך החשוב והאהוב יחזור לשמחתו כמו שהיה בעבר? הוא משתדל להתנהג יפה, כדי שינכו לו שליש מתקופת מאסרו, והוא עושה הכול כדי לצאת כמה שיותר מהר מהכלא, על מנת שאביו המלך לא יצטער עוד.

כך אנחנו: נכון, היינו לא בסדר והקב"ה הוציא אותנו לגלות, אבל הקב"ה שרוי בצער איתנו, כי אנחנו הבנים שלו. על כך אמרו חז"ל "שכינתא בגלותא" - השכינה בגלות.  כאשר אנו היום, בגלות, מתקנים את עצמנו, בוכים ומתאבלים על חורבן הבית, ומתפללים בכל יום "ומחזיר שכינתו לציון", מה בעצם אנחנו עושים? אנו מזרזים את התהליך של החזרת כבוד שמיים לאיתנו, שאבא שבשמיים יחזור להיות שמח.

יותר ממה שאכפת לנו על עצמנו, אנו רוצים לזרז את הגאולה – אף על פי שאנו סובלים מהערבים ומשאר צרות, סובלים מתוצאות חורבן בית המקדש, אנו בעיקר מצטערים בצערו של אבינו שבשמים, רוצים שהגאולה תבוא כמה שיותר מהר, ושכל העולם יכיר במלכות שמיים.

(מתוך "הכנה לתשעה באב" – מאת הרב זמיר כהן)