שנזכה למצוא זיווג הגון: הרהורים לקראת ט"ו באב

כשהייתי בן שבע נסעתי למחנה הקיץ של קו לחיים. אני זוכר שאכלתי צהריים עם המלווה שלי בחדר האוכל. כשפתאום הצטרפו לשולחן שלנו חניכה ומתנדבת. בגלל השיתוק שלה, אותה חניכה לא הצליחה להחזיק את הראש זקוף וכל כמה זמן הראש שלה היה נשמט הצידה בצורה מבהילה.

הסתכלתי עליה וריחמתי קצת, אבל ברכי (החניכה) והמדריכה שלה רק צחקו מכל העניין. ראינו שיש לשתיהן רוח טובה וגם קצת פרועה, והתחברנו איתן מיד. ברכי ואני עשינו מרוצי כיסאות, וכל יום ברחנו והתחבאנו למתנדבים. פעם אחת, כשברחנו, נפל לה הראש ולא ידעתי מה לעשות. בסוף עברו שם מדריכים אחרים שהרימו לה את הראש, ולפני שנתפסנו - ברחנו מיד. אף על פי שהיינו ילדים קטנים, החיבור בינינו היה עמוק. אני חושב שזאת היתה אולי הפעם הראשונה שהיה לי עם מי לדבר על הנכות בצורה כנה. היא אמרה שכל הילדים בשכונה החרדית  שלה בירושלים מתלחשים מאחורי הגב שלה ותמיד מסתכלים עליה כאילו היא חייזר. אמרתי לה שזאת גם התחושה שלי, וסיכמנו שבפעם הבאה נתחיל לדרוש תשלום: כל דקה של בהייה - חמישה שקלים. מה אני אגיד לכם, כבר אז חשבתי ביזנס.

באחד הערבים האחרונים של המחנה דיברנו בינינו, והחלטנו לשדך את המדריכים שלנו. אמרנו להם שהם מתאימים ושהם צריכים להתחתן, מה שבאמת קרה כעבור חצי שנה.

וככה, פעם בשנה, במחנה הקיץ, ברכי ואני היינו מתפרעים ומשגעים את המתנדבים החדשים שלנו. למה חדשים? כי במשך ארבע שנים רצופות שידכנו את המתנדבים שלנו, ותאמינו או לא - היו לנו מאה אחוזי הצלחה: ארבעה מחנות, ארבע חתונות. רצינו להיפגש גם אחרי המחנה, אבל המשפחות של שנינו אמרו שזה לא ראוי ולא צנוע. רק במחנות ובחתונות יצא לנו להתראות.

בגיל אחת עשרה עזבתי את קו לחיים, משום שהמשפחה שלי לא רצתה שאהיה בסביבה מעורבת. מאז לא ראיתי את ברכי.

באותה שנה, משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוהה, לבית ספר "נווה צבי" החרדי, שבו הרמה הקוגניטיבית נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב לגבי העניין, והוא פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר.

את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי, וחוץ מהמורים - כמעט שלא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין, כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת מאשר מה שמייצגת המשפחה, ולכן קיבלתי את העניין בשתיקה.

רק כעבור שנים רבות, בגיל 24, כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק, התחלתי להבין שהדרך שלי תהיה פתוחה יותר. משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים, ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל לי באופן אישי, הדרך שהותוותה לי לא התאימה. המסקנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו, הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

במוסד בו שהיתי כחצי שנה היו כשלושים דיירים, והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים היתה נמוכה, וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת כולל חב"ד. בפועל, חוץ מאוכל "לובאוויטש" לא היה שם שום סממן דתי. הייתי רחוק מכל מי שהכרתי, ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד.

ההשכמה בהוסטל התחילה בכל בוקר בחמש וחצי, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי לישון בלילות, כי חבר החדר שלי ראה טלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ושחרית הייתי מסתגר בחדר, וחוץ מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב, אז הייתי יוצא בלי אישור ומסתובב ברחוב של ההוסטל. היתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה וטובע בתחושה הקשה שעולמי נחרב. הדמעות סחררו את נפשי הכלואה, גם בגוף וגם בסביבה לא מוכרת. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד, ולא עניין אותי הקושי שחוויתי שם.

ידעתי שאם אני נשאר במגדל העמק - זה הסוף שלי, וכבר לא אצליח לצאת מהמצב הנפשי הקשה. לא אלאה אתכם בכל המאבק שניהלתי לבדי כדי למצוא דיור מתאים וראוי, אבל בסופו של דבר הגעתי לירושלים, והתמקמתי בדירה של "כנפי רוח", שדוגלת בשילוב ובעצמאות מירבית. לא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.

לאט-לאט הכרתי את עצמי, והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מהמנהלים והמדריכים שסמכו עלי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות רק להכיר בפנימיות המודחקת שלי, ולהתחיל לתפוש את יכולותי האמתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר.

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה, הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט, בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה עם פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים כשאני עולה לאוטובוס לבד, או אלה שאומרים לי "כל הכבוד" בקול פוצי-מוצי אחרי שאני מברך על אוכל, שלא לדבר על זה שהם בכלל שוכחים לענות אמן. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים לא מדובר רק בזרים, ישנם כאלה שמכירים אותי היטב, ובכל זאת לא לוקחים אותי מספיק ברצינות. התחושה הזו עולה אצלי בעיקר בכל הקשור לזוגיות.

כשהתחלתי לבדוק את האפשרויות השונות למציאת זיווג, פניתי לעמותת ענב"ר, ושם נפגשתי עם שדכנית. מהר מאוד היא הגיעה למסקנה  שהיא לא תוכל לעזור לי, משום שהיא מעולם לא פגשה מישהי במצב דומה לשלי, כלומר נכות פיזית עם בריאות שכלית מלאה. לא הבנתי למה היא חשבה שאני יכול לצאת רק עם נכות, אבל כן הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין. התנחמתי בזה שהיא הזמינה אותי להעביר הרצאה. "אתה חתיכת פרויקט" אמר לי שדכן אחר, והתחלתי להבין מה זה "קשה כקריעת ים סוף".

כי המטרה שלי היא לא להתחתן ולהראות איך הצלחתי להתגבר על עוד אתגר. אני רוצה להקים בית עם מישהי שאוכל להתחבר אליה נפשית, ולא להישאר לבד כל החיים. אני מרגיש בשל מתמיד דווקא בגלל היציאה שלי לחיים ומציאת המקום שלי בעולם, לא רק במובן הפיזי (בשעה טובה אני עובר לדירה משליJ), אלא גם רוחנית

למרות כל האתגרים איתם אני מתמודד מדי יום, מעולם לא הרגשתי שאני נותר מאחור, אבל בתקופה האחרונה התחושה הזאת מודגשת בכל הקשור לזוגיות. כמה מחברי הקרובים ביותר התארסו והתחתנו בחודשים האחרונים, ואני נמצא בסערה של רגשות מעורבים. מצד אחד, אני שמח כל כך בשבילם, הם חברי אמת שאין מילים לתאר כמה הם היו שם בשבילי. אך מצד שני, זה רק מדגיש כמה הדבר בוער בי, ולצערי כרגע בלי שום כיוון או מושג כיצד לפעול. אמנם הייתי ילד קטן באותם מחנות של "קו לחיים", אבל אני זוכר תחושה דומה כשהמדריכים שלנו התחתנו מעל ראשינו.

לקראת ט"ו באב הבא עלינו לטובה אני מאחל לכולנו שבעזרת השם נמצא כולנו זיווג הגון ושנדע להאמין שהכל אפשרי ולשמוח תמיד גם בזמן התהליך.

באהבה גדולה,

דניאל מזרחי