סיון רהב מאיר: לא מובן מאליו

"אלה היו רגעים מרגשים במיוחד, השבוע בכותל המערבי", כתב לי הרב אבי ברמן, מנכ"ל OU ישראל. "ישבנו שם, בשעות האחרונות של צום תשעה באב, עם אלפי נערים ונערות מארצות הברית. הם הגיעו לישראל לקיץ לתכניות חינוכיות רבות. במשך החופש הם למדו, התנדבו, טיילו ובילו. חלקם בכלל לא הולכים לבתי ספר יהודיים בארצות הברית, וזה המפגש השנתי היחיד שלהם עם ישראל, ציונות ויהדות. השעות האחרונות של הצום הן קשות במיוחד כידוע, אבל יכולות להיות גם מרוממות במיוחד. ואז זה קרה: אלפי הצעירים האמריקאים יצרו מעגלים גדולים, ושרו במשך שעה ארוכה שירי נשמה וגעגוע. 'רחם', 'הגיע זמן גאולתכם', 'השיבנו ה' אליך ונשובה' ועוד ועוד. כל החוויות שחוו בישראל, כל הקשר לארץ – הכול פרץ החוצה. אנחנו הישראלים חושבים בדרך כלל שאנחנו צריכים ללמד את בני חו"ל לאהוב את ישראל ואת ירושלים, או ללמד אותם להבין את החגים והמועדים. ברור לנו שאנחנו מבינים את תשעה באב יותר מהם. והנה, הפתעה: לפעמים הם מתרגשים מדברים שעבורנו הם כבר מובנים מאליהם. אלפי ישראלים עמדו סביבם אתמול משתאים, מתרגשים לראות את ההתלהבות והדבקות של הצעירים האלה, ואט אט הצטרפו אליהם לשירה".

על הייחודיות והאור והקיץ

מתוך דברים שכתב יואב שורק, היושב שבעה על בנו דביר: "מבין מעגלי השבעה, וההמונים הבאים, חלקם ללא כל היכרות מוקדמת, וממעגלי התגובה הרחבים יותר, בתקשורת וברשתות ובקהילות בארץ ובעולם, שהדים מהם מגיעים אלינו – עולה דמותו המופלאה באמת, הבלתי ניתנת להסברים מקטינים, של עם ישראל. פלא שבימים כתיקונם אנו משתדלים להתעלם ממנו ולטשטשו, באינספור אמצעים שסיגלנו לעצמנו. אנו טועים בעיקר בשתיים:
אחת – בהפיכת המחלוקות לגדולות ומכריעות מכפי שהן, בניפוח מלאכותי של שסעים שכאשר מגרדים טיפה מגלים שכלל לא בטוח שהם שם.
שתיים – בבריחה המתמדת שלנו מההכרה בייחוד ובעוצמה של העם שלנו, עד כדי התכחשות לעובדות אינספור רק כדי להתעקש ש'ככל הגויים בית ישראל'. ואגב, אין זה משנה אם הייחוד הוא מהותי או פרי ההיסטוריה הארוכה שלנו, עניין של בחירה או של ייעוד או של גורל. הוא נוכח.
ומן העם לאדם. לדביריק, דביר יהודה שלנו. נשמה שהסתלקה ברגע שקשה להסביר, בצירוף נסיבות כמעט בלתי אפשרי. והנה גם כאן מכריחה אותנו המציאות, אם איננו מתעקשים להמשיך ולהסב מבט, וזורקת אותנו אל המיסטי, אל הבלתי-מובן, אל המימד שמעבר. זה שטמון בכל אחד מאיתנו, אך אינו מתגלה ואינו יכול להתגלות ביומיום. רבים כל כך באו בגלל תמונת פניו של דביר. הם ראו בה אור גדול. זה אור פני אדם, נשמת אדם, שבוחרת בחיים ובטוב. אור שטמון בכל אחד מאתנו.
ועכשיו קיץ, ובין-הזמנים, ואוגוסט. גם אם נגע דביר הי"ד ללבכם, ואולי דווקא אם נגע, אל תשנו את התוכניות. לכו לעשות חיים עם הילדים המתוקים שלכם".

זהירות, תמונה

לצלם זה ההיפך מלזכור. לעתים כשאנחנו מצלמים משהו, אנחנו סומכים על המצלמה שתזכור זאת עבורנו. אנחנו מקליקים, ובעצם אומרים לסלולרי: תאחסן אתה עבורי את הרגע הזה.
המילה "תמונה" מופיעה בתורה כולה 8 פעמים, ומתוכן – 6 פעמים בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן. משה רבנו מבקש מאיתנו לא להפוך את התורה לתמונה, לא לעשות ממנה פסל או ציור, לא להפוך את הרעיון הגדול שהוא מעביר לנו – למשהו גשמי ופיזי שאפשר לראות: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". זוהי אזהרה מפני עבודה זרה, מפני השתעבדות לפסלים או לתמונות שאנחנו ניצור. אם יהיו תמונות, לא יהיה זיכרון חי שיעבור מדור לדור דרך לימוד. אנחנו פשוט ניקח את התמונה ונעביר אותה הלאה. משה רבנו קורא לנו לצרוב ולהפנים ולספוג את החוויות בתוכנו, ולא בענן של נתונים. דווקא העובדה שאין לנו אלבום תמונות למזכרת ממעמד הר סיני, גורמת לנו לחיות לאורו ולהעביר את הסיפור הלאה כבר אלפי שנים.

הקריאה הזו רלבנטית גם היום, ואולי בעיקר היום: אילו חוויות אנחנו נוצרים ושומרים במוח ובלב, ולא בזיכרון של הסלולרי?

הארץ הטובה

מתי בפעם האחרונה התחננו לקבל משהו? משה רבנו מתחנן. בפרשה הוא מספר כיצד התפלל והפציר וביקש מהקדוש ברוך הוא וביקש שוב ושוב, רק לתת לו להיכנס לארץ ישראל, רק לעבור בה ולראות אותה – אבל הבקשה לא נענית. משה רבנו לא זכה.
כשחיפשנו מקום מגורים לקראת השליחות בארצות הברית, בדקנו בית בניו יורק שבו גרו שני לובצקי, ובעלה הרב ד"ר אוריאל. אנחנו עושים עלייה, הם סיפרו לנו בהתרגשות, ולכן הבית שאנחנו שוכרים מתפנה. הם הפנו אותנו לבעלים של הבית – מישל וד"ר יעקב מיכלי, ואז מישל סיפרה בהתלהבות שגם הם מתכננים עלייה בקרוב. הלוואי שזה מדגם מייצג: שסתם בעלים של דירה וסתם שוכרים של דירה שנפלתי עליהם – עולים בקיץ הזה לישראל. השבוע זה קרה. הם הגיעו. משפחת לובצקי תגור באפרת, משפחת מיכלי במודיעין.
"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". כך אמר משה רבנו לפני אלפי שנים, כשהתבונן בארץ הזו באהבה, מרחוק. הגענו לכאן, יצאנו פעמיים לגלות, והרצון להיכנס בשערי הארץ הטובה עדיין מלווה אותנו. ברוכים הבאים, שני ואוריאל ומישל ויעקב וכל הילדים. שנזכה גם אנחנו להתרגש קצת כמוכם.