למה אני מעודדת קונפליקטים ביצירת זוגיות?

ט"ו באב השבוע, וזו הזדמנות בשבילי להציף נושא שיושב לי בבטן כבר זמן רב.

אם אנחנו לא מכירות מספיק, אז חשוב לי להגיד בכמה מילים מה לי ולנושא הנישואים, מעבר לעובדה שאני נשואה בעצמי, ובפעם השנייה.

מאז ומעולם הייתי סקרנית וחקרתי את כל מה שקשור בקשר בין בעל לאשה. בתור בת קטנה למשפחה של "גדולים", ברובם נשואים, ערכתי תצפיות על אחיותי ואחי והסקתי אי אלו מסקנות על החיים.

אחרי שעברתי בעצמי גירושים, יצאתי לחקור את עולם הזוגיות ממקומות אחרים, מקצועיים.

עם השנים החלו להגיע אלי יותר ויותר בחורות רווקות שגילן הלך ועלה. בהתחלה זה היה בטפטוף, ועם הזמן זה הפך לזרם.

היה שלב שסירבתי לקבל אותן. אחת פה - אחת שם, ניחא. אבל כל כך הרבה? הרגשתי אחריות כבדה. מי אני שבית שלם יוקם בהנחייתי? ואם אני אטעה? ואם יהיה זה מקח טעות? איך אוכל לשאת את העול הנורא הזה? לא יכולתי לחשוב על זה, ואת כל אלו שפנו אלי - הפניתי הלאה. אני לא הכתובת.

אך ככל שסרבתי, הוצפתי יותר ויותר.

בעלי, שמעולם לא התערב בתחום עיסוקי, פנה אלי אחרי עוד טלפון שסגרתי עם תשובה שלילית, ואמר לי שאסור לי לסגור להן את הדלת. שלא יכול להיות שהקב"ה שולח אותן מבלי שפרסמתי, מבלי שנקפתי אצבע, ואני אומרת להן לא, במיוחד אחרי שהרווקות שליוויתי נישאו בזו אחר זו ועדכנו מידי פעם ששלומן מצוין, ושעוד עולל הצטרף למשפחה.

חשבתי על הדברים והבנתי שהאחריות היא בדיוק כמו בכל תהליך אחר, כמו בתהליכים של שיפור הביטחון העצמי, מציאת עבודה, שיפור זוגיות קיימת, מערכות יחסים בתוך המשפחה וכו'. אני הרי לא מייעצת ולא אומרת מה לעשות. אני עוזרת ללקוחה שלי למצוא את התשובות שנכונות לה בתוכה.

וכך, לאט לאט, פתחתי עבורן דלת, ובלי משים - פתחתי עבורי אולם.

מאז הלקוחה הראשונה שהתחתנה עברו למעלה משש שנים. המשכתי להתמקצע, ומתוך השטח והניסיון המקצועי והאישי, פיתחתי תהליך מדהים לליווי בחורות למציאת הזוגיות שנכונה להן, כי אין אף אחת שדומה לאחרת. שיטה שהתפתחה כאילו מעצמה, והשתכללה עם השנים ועם הניסיון.

זכיתי ללוות ולהיות נוכחת בחופתן של עשרות בחורות רווקות, מגילאי 20 ועד 39, מכל העדות, החוגים, הקהילות והמגזרים. בכל פעם אני מתרגשת להיות עדה לרגע שבו הלקוחה שלי מושיטה אצבע, עונדת טבעת נישואין והופכת לאשה בישראל.

לא כולן נישאו עדיין, לצערי. חלקן עדיין בעיצומו של המסע. אך אלו שכן, נותנות לי תקוה שהחופה מחכה לכולן.

כל אחת מיוחדת בדרכה, לכל אחת צרכים ייחודיים לה, ולכל אחת המסע האישי שלה. יחד עם זה, יש כמה דברים שהם משותפים לכולן, וזו ההכנה שאני עושה איתן לקראת הפגישות עם בחור רלוונטי.

השלב שאני הכי גאה בו, שלא למדתי אותו בשום מסגרת מקצועית אבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, הוא השלב שבו אני עוזרת לבחורה להציף קונפליקט שקיים בינה לבין הבחור, ולמרות אי הנעימות, אם ישנה, לדבר עליו באופן שמכבד אותה ומכבד אותו. כי אני מאמינה שמערכת יחסים נמדדת דווקא במקומות בהם אין הסכמה, או אפילו יש חילוקי דעות משמעותיים. זהו שלב חשוב בכל מערכת יחסים, קל וחומר במערכת יחסים הכי קרובה, הכי מורכבת, הכי חשובה: זוגיות.

לא חכמה לשבת מול בחור/ה ולחייך, לדבר על הא ודא, להתפלסף על החיים ועל תפקידי הגבר או האישה. תכל'ס, אלו שטויות. כשמתחתנים – הכל משתנה. כשנולד הילד הראשון – הזוגיות עוברת טלטלה שסודקת את האנייה שעד לאותו הזמן שטה בבטחה, וכל ילד מעמיד את הקשר במבחן החיים.

ולמה?

כי שם באים לידי ביטוי הפערים בינו לבינה במלואם. השאלה היא מה בני הזוג עושים עם הפערים האלו. האם הם מבינים שזה הזמן לחזק את האנייה שלהם כדי שתעמוד בגלי הים, או שמא יתנו לסדקים להתרחב עד שביום מן הימים היא תיבקע.

הפערים - לעולם יתקיימו.

כך הקב"ה ברא את העולם: זכר ונקבה. שונים, הפכים. בגופם, באופן חשיבתם ובצרכיהם הרגשיים.

השוני הוא זה שנמצא בבסיס הקשר, וכל ניסיון להפחית את הפערים הוא עקר. הפערים ברובם לטובתנו, בתנאי שנשכיל למנף אותם.

וכאן רובינו, אם לא כולנו, נופלים.

לא מעט בחורים ובחורות מורידים שידוכים רק משום שאין הסכמה על עניינים כאלו ואחרים ביניהם, במקום להבין שמה שחשוב זה לא פתרון הקונפליקט, כי יש פערים שלא ניתן לגשר עליהם. יש קונפליקטים שאין שום דרך לפתור.

יותר מזה: לא צריך לפתור.

מה שחשוב זה "איך דנים על הקונפליקט". ולכן, אם ניסית לפתור אי אלו קונפליקטים בזוגיות שלך ולא הצלחת, את לגמרי בסדר. נורמלית לחלוטין.

אני זוכרת את הלקוחה הראשונה שלי שהגיעה במטרה למצוא זוגיות. הייתי אז בסטאז' של קורס אימון למציאת זוגיות (שזוהי התמחות בפני עצמה). היא כבר נפגשה עם כל הבחורים בקהילה שלה, ולכולם היא אמרה לא. הסיפור כמובן ארוך ולא פשוט, ואין זה המקום לפרט אותו.

בכל אופן, אחרי כל התהליך של בירור אישי מפורט על מהם נישואים בשבילך, מי הוא "גבר", מה היא "אישה", מה הצרכים שלך, איך מזהים אם הבחור יכול לענות עליהם, אלו פחדים עומדים בדרכך, איך מתגברים על החששות הטבעיים, הכנה לפגישות וכו', הגיע השלב שבו היא חזרה לשמוע הצעות.

על כל הצעה דנו ביחד, ובסופו של דבר נקבעה הפגישה הראשונה עם בחור שעבר את הבירורים של ההורים ואת הדיונים שלה ושלי.

כמקובל, אני מציעה לכל הלקוחות שלי שנמצאות בשלב הזה בתהליך להרים טלפון אחרי הפגישה, ולדון ביחד לגבי ההמשך.

בשעת לילה מאוחרת היא התקשרה.

"תשמעי, אם הוא לא היה... הייתי ממשיכה".

זה לכשעצמו היה הפתעה, כי לרוב היא לא המשיכה לפגישה שניה, ואם כן - זה היה רק בדיעבד של הדיעבד. ככה ליהנות בפגישה? לא יכול להיות!

מסתבר שהתנאי הכי קריטי של המשפחה והבחורה היה שהבחור לא ישתייך לפלג אחר בתוך הקהילה שהם התנגדו אליו מאד. בכל מאות(!) ההצעות הם טרחו לוודא שהבחור לא משתייך לפלג הקיצוני, ודווקא הפעם הם... שכחו לשאול. ובאופן פלאי, הבחור משתייך לפלג הקיצוני.

הבחורה התכוונה להגיד "לא" חד משמעי, אבל אני הצעתי למנף את ה"טעות" ולקחת את המיומנויות שעבדנו עליהן ואת עבודת המידות שהיא עמלה עליה צעד אחד קדימה, ואם הבחור מוכן להמשיך, שיפגשו פעם שניה. היה לי חשוב שהיא תיישם את התהליך בשטח, כי זה מה שהיא תפגוש בחיים.

היא חשבה שאני צוחקת, אבל הייתי רצינית מאד. "תתאמני על היכולת שלך לדבר על קונפליקטים. אלו החיים. יש דברים שלא תדעי לזהות לפני החתונה. קדימה".

שתינו הנחנו שהבחור ממילא יגיד "לא", אך באופן מפתיע הבחור אמר "כן" למרות הפער הענק, והם נפגשו.

אחרי הפגישה השנייה היא שוב התקשרה. "תשמעי, זה לא יאמן. הבחור פשוט מקסים. לא נפגשתי אף פעם עם קסם כזה. אבל אין מצב. זהו פער שאי אפשר לגשר עליו".

והיא צדקה. לא היה להם שום סיכוי. זהו פער שלא נכון להיכנס אליו מלכתחילה.

אבל היא הייתה בהלם מוחלט מהאדם החדש שהיא גילתה למרות הפער הגדול, ועל השינוי הענק שהיא עברה: היא למדה לדבר, לפתוח נושא לא פשוט מתוך כבוד רב לדעה שמנגד, מתוך רצון אמיתי להבין את מה שיש לו לומר ומתוך יכולת להסכים שהם לא מסכימים.

השידוך ירד באופן הדדי.

עם הבחור שלאחר מכן היא התחתנה. לא כי הוא היה מושלם, אלא כי היו לה כלים לדון איתו על מה שלא מושלם.

תמיד טענתי שמה שחשוב בפגישות של בחור ובחורה זה לראות איך הם מנהלים את הדיון על הקונפליקט. אני מנחה את הבחורה לשים לב איך הוא מדבר, מה הטון שלו, האם הוא מתנשא מעליה, האם הוא בטוח שיש אמת אחת והיא שלו, האם זו הזדמנות בשבילו לעקוץ אותה או לסגור חשבונות, או שמא הוא מקשיב לדעתה, גם אם הוא לא בהכרח מקבל אותה. באיזו טון הוא עונה לה, האם הוא שואל או קובע, האם הוא מנסה להבין מה גורם לה לחשוב כך או אחרת או שהוא אפילו לא משקיע בכך אנרגיה, עד כמה דעתה חשובה לו ואיך, בסופו של דבר, הם מתמודדים עם הקונפליקט, כשהקו המנחה שלי הוא שזה לגמרי בסדר להסכים שלא מסכימים.

זכיתי ואני זוכה ב"ה לראות עוד ועוד בתים שקמים בישראל בזכות המסע האישי שהבחורות האלו עוברות, שחלק ממנו זה בדיוק מה שכתבתי למעלה, שהוא בניגוד מוחלט לכל כך הרבה הדרכות וייעוצים שטוענים שמטרתם של קונפליקטים להיפתר ולהיפטר או שאחד מהצדדים צריך להתקפל (וזה איכשהו בדרך כלל האישה).

וכמו משמים, נפל לידי לא מזמן ספר של פסיכולוג יהודי אמריקאי, שעוסק בקשר הזוגי. הוא לא מתאים לכל בית עקב הנושאים הרגישים שעולים בו, וזו הסיבה שאני לא ממליצה עליו באופן מוחלט. אני רוצה להביא את הרעיון שהמחבר, דר' ג'ון גוטמן, כותב בספרו, ושריגש אותי כל כך, אולי כי הוא מוכיח באופן מדעי ממש את ההנחה שלי שנלמדה מתוך החיים.

גוטמן חקר כ-700 זוגות שאחריהם עקב למעלה מ-20 שנה! הוא גילה שהפתרון המוצלח לנישואים אינו פתרון קונפליקטים ומיומנויות תקשורת כלל, שעליו שמים את הדגש רוב המטפלים והיועצים הזוגיים. הוא אף מדגים איך הוא מנבא גירושים על פי ההנחה הזאת, וכל זה, לפי האופן בו בני הזוג מנהלים את הקונפליקט ולא האם הם פותרים אותו!

כמה פשוט, ככה גאוני!

הוא מפרט את הסימנים לזיהוי קשר שסופו לאבדון, ואת הסימנים לזוגיות שתחזיק מעמד גם אם היא כוללת ויכוחים סוערים וקולניים, מריבות ואפילו מילים פוגעות (ברמה מסוימת).

אף אחד מהם לא כולל פתרון קונפליקטים.

תחשבי את על קשר חשוב בחייך, אף על פי שיש בו אי הסכמות ולעיתים גם אי הבנות – מה משאיר אותך שם? איך בכל זאת את עדיין אוהבת, מעריכה ובוחרת להישאר בקשר הזה?

זוהי נקודה למחשבה לכבוד ט"ו באב.

ולכבוד החיים של כולנו. לנשואות, לגרושות ולרווקות.

כי אהבה לא נבנית ביום אחד, וקונפליקטים יהיו תמיד.

איתך, בניהול קונפליקטים ולא בפתרונם.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן