רק אתה, רק עכשיו, רק את המצווה הזו

המשנה במסכת אבות (א', י"ד) אומרת: "הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי".

לכל אדם ישנו תפקיד מיוחד בעולם, אותו רק הוא יכול למלא.

כמו כן, לכל רגע יש התפקיד המיוחד שלו. אם הרגע הזה יוחמץ, לא ניתן יהיה למלא את החסר ברגע הבא, משום שהרגע שחלף, על התפקיד המיוחד שלו – אבד לבלי שוב, "מעוות לא יוכל לתקון" וגו'.

בזוהר הקדוש, על הפסוק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א'), מלמדים רבותינו כי המונח "זקן" אינו מקביל למונח "בא בימים". המונח "זקן" מתייחס לגיל הכרונולוגי. לעומת זאת, המונח "בא בימים" מתייחס לניצול של הימים שחלפו.

אברהם אבינו לא היה רק זקן בגיל הכרונולוגי שלו. הוא הגיע (בא) עם כל הימים שלו! הוא ניצל כל יום, הוא חי כל יום, עם הפוטנציאל המיוחד של היום הזה. הגאון מוילנא אומר, שהאדם צריך לחיות את כל חייו מתוך הרגשה שהוא האדם היחיד בעולם, ולרשותו עומד רק הרגע הנוכחי, וביכולתו לקיים רק את המצוה המסויימת שעומדת בפניו להתרכז ולהתמקד בהווה!

ננסה להסביר את העומק הטמון בדברים, בכדי להבין עד כמה הם משמעותיים לגבי איכות החיים שלנו.

רק אתה בעולם!

ראשית – על האדם להרגיש כי הוא היחיד שנמצא בעולם. בדרך כלל, האדם משווה את עצמו לאנשים אחרים, ואומר לעצמו: אילו הייתי לומד במקום אחר כמו פלוני, או מתחתן עם מישהי אחרת כמו אלמוני, או שהיו לי הורים כמו לפלוני – החיים שלי היו נראים אחרת. אם רק הייתי נולד בזמן אחר... אבל האמת היא, שהאדם צריך לבחון את עצמו רק ביחס לעצמו! האדם, כמו שהוא, עם הנתונים שלו, עם היכולות שלו, עם הרקע שלו – יכול להגיע למקסימום שביכולתו להגיע אליו!

אין ספק בכך שלעיתים, לעבר ישנה השפעה מסויימת על ההווה שלנו. אבל הבעיה מתחילה כשאנו מייחסים משקל משמעותי מדי להשפעה הזו. כשאנו סבורים שהעבר מחבל ביכולות שלנו בהווה בצורה שלא נתנת לשינוי, במקום להבין, שמה שפוגע ביכולות שלנו – זה דווקא ההווה! כלומר: דווקא העובדה שאנו, בהווה, מייחסים משקל רב מדי לעבר – היא שנמצאת בעוכרינו!

אם במקום להתמקד בעבר, נניח למחשבות הללו ששואבות אותנו למקום של חוסר אונים, ונתמקד בשינוי של העתיד; במקום לנבור בעבר ולחפש את הצדק שלא היה שם, לטעמנו, נתמקד במה שביכולתנו לעשות בהווה, כדי שהעתיד יהיה טוב יותר; אם נתעסק הרבה בעשיה והרבה פחות בהאשמות כאלו ואחרות – נוכל לשנות את העתיד, ולמנוע מהעבר להשפיע עליו.

משום כך על האדם להרגיש תמיד, שהוא האדם היחיד בעולם. בשבילו נברא העולם כולו. הוא אינו יכול להשוות את עצמו למישהו אחר, משום שבעולם שלו – אין מישהו אחר. הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד המסויים שהטילו עליו משמים, והוא יכול למלא את התפקיד הזה דוקא באמצעות הנתונים המסויימים עמם הוא מגיע אל שדה המערכה.

גם אם העבודה הזו אינה מזכה אותו במקום של כבוד בכותל המזרח, גם אם היא אינה מעניקה לו כבוד ופרסום, זו העבודה שלו! זה התפקיד שלו, ובשבילו הוא נשלח לעולם! כמובן, היצר מנסה לגרום לאדם להטיל ספק בחשיבות העשיה שלו, משום שזו הדרך הטובה להבטיח שהוא לא ימלא את התפקיד שהוטל עליו משמים. אבל לאדם יש את הכח להתגבר על היצר ולראות את הדברים נכוחה! זה היה החסרון של קרח, אשר אמר שהוא לא אמור להיות קרח אלא אהרן הכהן.

רק עכשיו!

שנית על האדם לזכור כי אין אתמול ואין מחר. יש רק את ה"כאן ועכשיו". אסור לאדם לומר: "אם אתמול הייתי מנצל את הזמן טוב יותר, הייתי היום טוב יותר". זה אולי נכון, אבל זה לא רלוונטי, משום שהתפקיד שלו הינו לנצל את ההווה – בלי קשר לעבר! בנקודת הזמן הנוכחית מוטל עליו תפקיד, מוטלת עליו משימה, ועליו לבצע את המשימה הזו באופן המושלם ביותר שביכולתו לבצעה.

אסור לאדם גם לומר: "היום קמתי על רגל שמאל, ולכן היום אני לא יכול לתפקד כפי שמצופה ממני. מחר אנצל את היכולות שלי", משום שזו טעות: ליום המחר – יהיו האתגרים שלו, בהם יהיה צורך לעמוד. ליום המחר – יהיה התפקיד שלו, אותו יהיה צורך למלא. אבל התפקיד של יום המחר – לא יוכל למלא את מקומו של היום הנוכחי! מחר זהו יום חדש!

כשהמחשבות הללו צצות ועולות, על האדם לקחת נשימה עמוקה, להתרכז בהווה, ולומר לעצמו: "מה שהיה – נגמר. מה שיהיה – עדיין לא הגיע. אבל כעת ישנו רגע שאותו עלי לנצל עד תום, בשלוה ובמנוחת הדעת, ולהשתדל לתפקד בו באופן מיטבי!". את מה שהאדם לא עושה היום – הוא גם לא יעשה מחר... כי העתיד של היום – הוא ההווה של מחר, ובדיוק כפי שהיום קשה לאדם למצות את ההווה – כך יהיה לו קשה לעשות זאת מחר!

כמובן, ברגע זה, הנטיה שלנו הינה לומר: "אין בעיה. ממחר אנחנו מתחילים לנצל את ההווה!". אבל זו הלא טעות! את ההווה – עלינו להתחיל לנצל עכשיו! ברגע זה! אם לא נתחיל לחולל את השינוי ברגע זה – המשמעות היא שלא הפנמנו כלל את התפקיד המוטל עלינו!

רק המצווה הזו!

על האדם להרגיש כאילו בפניו עומדת רק המצווה המסוימת שנקרתה בפניו ברגע זה. משום שלפעמים, האדם מחכה למצוות גדולות שנתפסות בעיניו כמשמעותיות יותר... הוא אומר לעצמו: לא "אתבזבז" על מצוה "פשוטה", אלא אחכה להזדמנות בה תקרה לידי מצוה גדולה יותר! אולם התוצאה היא בסופו של דבר, שהוא לא יעשה מאומה הוא ימשיך לנצח לחכות עוד ועוד, עד שכבר יהיה מאוחר מדי.

לכן, מלמד הגאון מווילנא, על האדם לחשוב כאילו אין בעולם שום מצוה אחרת מלבד המצוה שעומדת בפניו ברגע זה!

ואכן, כך אומר גם החפץ חיים (ואתחנן), שכאשר אדם ניגש ללמוד דף גמרא, עליו להרגיש כאילו זה הדף היחיד בכל התורה כולה, ולגשת אליו במלא הרצינות וכובד הראש. כאילו אין בעולם דף אחר: לא הדף הקודם ולא הדף הבא.

כשהאדם ניגש בצורה כזו לכל מעשה חיובי, הוא חווה את מנוחת הנפש, שמאפשרת לו להתרכז ולמקסם את מה שהוא עושה.