אבא ואמא בעיניים עצומות! ביקורת מול מחמאות

ברשותכם, אבקש לפתוח את הפרק בנימה אישית...

פרק זה נכתב עת שחזרתי מהלווייתה של סבתי, מרת ברכה בת הגה"ק ר' ישכר שלמה טייכטל ע"ה. חשבתי לשתף את הקוראים בהרהורי על תכונה שהייתה בה ואפיינה אותה מאוד. אקווה שהתועלת שתופק בסייעתא דשמיא מפרק זה תהיה לעילוי נשמתה.

סבתא הייתה נערה כבת ארבע עשרה בתקופת השואה. אנו, הנכדים, ראינו את המספר החקוק בזרועה וגדלנו בצל הסיפורים על אושוויץ, שם גם איבדה את אביה הקדוש, הגאון בעל ה"משנה שכיר" והספר "אם הבנים שמחה", הי"ד.

למרות השנים הטראומטיות שהיא חוותה, ובניגוד לכל התאוריות, פיתחה סבתא הסתכלות חיובית על החיים ועל הסובבים אותה. תמיד ידענו, כל הנכדים והנכדות, שבעיני סבתא אנחנו הצדיקים, תלמידי החכמים ויראי השמים הגדולים ביותר... אמירותיה החיוביות והאופטימיות, גרמו רצון לשהות בקרבתה ולמלא את שאיפותיה.

זכתה סבתא להקים דור של ילדים, נכדים ונינים, ההולכים בדרך ה'.

לא הרבצתי, רק אמרתי...

בעולמנו קיימת כיום מודעות רבה למניעת אלימות פיזית. יש עונשים קבועים בחוק למי שמשתמש באלימות כלפי הכפופים תחתיו. מנגד, אין שום התייחסות לאלימות מילולית, על אף שהיא אינה פחותה ממנה בחומרתה.

בעוד שבכל הנוגע לפגיעה פיזית, טבע הבורא מנגנונים טבעיים המרפאים ומאחים כל כאב ופצע, הרי שבפגיעות מילוליות - אין לנפגעים שום מנגנון מרפא, ובמקרים רבים, פגיעות אלו תשארנה צלקות לנצח. פגיעות אלו מסוגלות לקטול כוונות ושאיפות טובות, שהיו אמורות להתגשם, לולא אותן אמירות פוגעניות או ביקורת מוגזמת.

מחקרים רבים מגלים שהפער בין השפעתן של מילות ביקורת להשפעת מחמאות הוא עצום, ולא לטובת כף המחמאות... ילדינו נחשפים לביקורת רבה ולאמירות שאינן מקדמות, אלא להיפך, הורסות וקוטלות.

במילה ביקורת אנו מוצאים אותיות קבר. ביקורת היא בעצם קבר אחים, להמון שאיפות וכוונות טובות, שהיו ואינן עוד...

אי אפשר להאשים אף אחד בעניין. בסך הכל, אנו חיים בעולם שבו אנו שומעים בעיקר במה אנחנו לא בסדר, במה עלינו להשתפר. אין כמעט יום, שבו אנחנו לא שומעים מה עלינו לזכור, לעשות, לתקן וכו', בעוד שיכולים לחלוף ימים וחודשים בלי שיעצור אותנו סתם מכר, כדי להחמיא על משהו טוב שעשינו.

אין מה לעשות, אלו החיים ואלו האנשים...

אנחנו יכולים להיות צודקים ולהמשיך להביע ביקורת, אולם באפשרותנו לנסות להיות חכמים, ולמרות האווירה הביקורתית שבה גדלנו ושבה אנו ממשיכים לחיות, לנסות לשנות כיוון ולגדל את ילדינו באווירה מחמיאה ובונה.

קיימת אמרה ידועה בשם הסבא-קדישא מרוז'ין זצ"ל, על הפסוק "קדושים תהיו", ופירשו חז"ל "יכול כמוני? תלמוד לומר קדוש אני...", ופירש הסבא-קדישא: "'יכול כמוני'! יהודי יכול להגיע לדרגות גבוהות כמוני ממש... וזה על ידי 'תלמוד לומר', תתרגל לומר לעצמך - 'קדוש אני'... אני קדוש, אני מיוחד... אמירות אלו תהפוכנה אותך לקדוש".

אם זה "עובד" כשאדם משמיע מילים טובות לעצמו, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כששומעים מילים כאלו מהסובבים. כששומעים שוב ושוב מאבא ואמא שהם מאמינים שאתה צדיק ואתה רוצה להיות טוב...

תפסנו אותך "על חם"!

זה נכון כשהכל בסדר, וזה חשוב עוד יותר כשקיימות חריקות בדרך!

חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". ילד העובר תקופה קשה, זקוק לכוחות רבים כדי לשרוד ולא להתרסק. בתקופה כזו, עלינו לשדר לו שוב ושוב שאנו עדיין מאמינים בו, ושמבחינתנו הוא עדיין אותו צדיק, אהוב וטהור. רק זה יעניק לו כוח להתגבר.

לעומת זאת, כל אותם הורים הנהנים לשדר לילד שהם יודעים ה---כ---ל, שמאבא אי אפשר להסתיר ושאמא רואה על המצח אם משקרים, מרוויחים בסך הכל שהילד יחליט: אכן... אתם צודקים... אין שום טעם לנסות להתנהג בבית כאילו הכל בסדר, כי ממילא אתם יודעים עלי הכל... כך בעצם כורתים את הענף שעליו אנו רוצים לשבת.

שמתי לב, שדווקא אותם הורים תמימים, שהאמינו לילדם בתמימות שאכן הוא התפלל במניין לפני זמן קריאת שמע, ולא השתדלו להוכיח לנער שהם יודעים בדיוק מתי והיכן התפלל, הם אלו שילדיהם המשיכו להתפלל ולהתנהג כראוי...

בילד יש חוש אמת פנימי. כשהוא מרגיש שמכבדים אותו על מה שאין בו, שמעריכים אותו על מה שלא מגיע לו, הוא מתמלא רצון פנימי למלא את הציפיות.

גם אם נודע לנו על התנהגות חריגה, עלינו לנסות לטפל בעקיפין, אבל בשום אופן לא לשדר שאנחנו יודעים בדיוק מה המצב, ואין מה להסתיר מאתנו...

דבר זה למדנו ביום הראשון לבריאת העולם, כשפנה הקב"ה לאדם הראשון בעניין אכילתו מעץ הדעת - בלשון שאלה, על אף שהעניין היה ידוע לו. כלשון רש"י שם (בראשית ג', ט') על לשון הפסוק – "אַיֶּכָּה" - "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום". 

וכן אצל קין (בראשית ד', ט'), אמר לו: "אי הבל אחיך". וכן אצל בלעם (במדבר כ"ב, ט'), "מי האנשים האלה עמך", להיכנס עמם בדברים.

למדים אנו מכאן יסוד, שגם אם יודעים - אין צורך להראות שאנחנו יודעים.

לא צריך לחכות לנכדים

שמעתי פעם מיהודי חכם, שאחד היסודות בחינוך הוא "שמירת עיניים": לא צריך לראות כל דבר, ולא חייבים להגיב על כל דבר. כשמעירים לעתים קרובות על כל נושא וכל עניין, אין בכך שום תועלת. הערות הניתנות בתכיפות, מאבדות מהאפקטיביות שבהן ואינן מועילות מאומה. חייבים להשתדל להגיב רק כשמוכרחים.

עד שנתרגל לשלוט במינון הביקורת ולווסת אותו, בואו נגביר את מינון המחמאות. נחמיא ונחמיא, בלי חשבון. אל דאגה, אין בזה שום חשש של ברכה לבטלה... ואם בטעות החמאנו יתר על המידה, זה יהיה חיפוי על ביקורת מוגזמת שהשמענו בעבר.

יש אנשים האוהבים לתלות את חוסר הביטחון העצמי שבילדיהם - במסגרות החינוכיות, אבל האמת חייבת להיאמר: אין מי שמסוגל לבנות, או לחילופין להרוס, ביטחון עצמי ודימוי חיובי - כמו הסביבה הקרובה! ככל שאנחנו משדרים יותר חיובי, הדברים נספגים ונקלטים יותר, ואז, גם אם במהלך השנים ייתקלו ילדינו באנשים ביקורתיים, תהיה להם שכבת הגנה מספיקה להתמודד עם הביקורת...

חשבתי פעם, מדוע אהבו הילדים להיות אצל סבתא? הסיבה היא, כי סבתא הייתה דמות שקיבלה אותנו כמו שאנחנו. ההתלהבות והאהבה כלפינו היו בלי תנאי...

אם כן, מדוע לחכות לנכדים? בואו נתחיל זאת כבר אצל הילדים...

בהצלחה!

צידה לדרך:

• מילים טובות ומחמאות - מסוגלות לבנות עולמות! אז למה לקמץ בהן?
• תפסתם את הילד "על חם" במעשה שלילי? לפעמים עדיף שתעצמו עיניים ותמשיכו לשדר לו: אתה ילד נהדר!
• הערות הניתנות בתכיפות, מאבדות מהאפקטיביות שבהן ואינן מועילות מאומה. תעירו רק כשמוכרחים, וביתר הזמן - פשוט תחמיאו...
• תחמיאו לילדים, תחמיאו ותחמיאו שוב ושוב, ככה אתם יוצרים להם שכבת הגנה שתעזור להם להתמודד בעתיד עם חיצים של ביקורת.

הרב פנחס ברייער הינו איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים, מחבר ספר "לגדל" - פרקי הדרכה להורים ומחנכים. חלק מן החומר בכתבות נלקח ברשותו מתוך הספר. ליצירת קשר 5706567@gmail.com