חשיפה: מיהם ’האנשים עם החולצות’ בכותל המערבי?

רק בשבוע שעבר סיימנו עם תשעה באב, אבל הרשמים שניתן לקבל, במתחם חלוקת הכיבוד, של משפחת מקייס, בסיום הצום בכותל המערבי, הולכים איתי הרבה מעבר לתשעה באב.

מה לא היה שם?!

אני חוזר לשם.

יום תשעה באב, השעה 6:00 בערב, שעת השיא לכל הדעות. אני עולה במעלה שער האריות לכיוון הכותל המערבי, נגרר עם הקרוקס שלי. תוך כדי הליכה אני בודק שוב בשקית התפילין שלא שכחתי בבית או באוטובוס את הרוגלעך שהנחתי בשקית לפתיחת הצום. זה מצרך יקר ונדיר בשעה זו, כך חשבתי לתומי.

עברתי את שער הבדיקה, המכשיר צפצף, אבל זה לא באמת עניין מישהו. המשכתי בגרירת רגליי. תוך כדי הליכה אני מבחין בנער חמוד, צועד לתומו, לבוש חולצה ועליה תמונה עם כיתוב כלשהו. לא חשבתי לעצור אותו לשאול לפשר התמונה המתנוססת, כי אם אעצור את כל מי שלבוש בחולצה עם כיתוב, לא רק את תפילת מנחה בכותל אפסיד, אלא לפחות גם את תפילת מעריב.

החיוך של תשעה באב.

המשכתי בקצב הליכתי התואם את תשעה באב שלי. לאחר כשלושה מטרים אני שוב רואה כזו חולצה כמו של הנער, והפעם על ילדה קטנה. המשכתי ללכת. חולצה, ועוד חולצה, ועוד חולצה, אני מתקרב ומתקרב, וככל שאני מתקרב מספר לובשי החולצות עם התמונה מתחיל להתרבות. התקרבתי יותר, וחיפשתי מישהו מהם שלא בתנועה, על מנת שאוכל לקרוא את הכיתוב. היה אחד כזה. על החולצה היה כתוב "לעילוי נשמת סבתנו רחל חיה רות מקייס ז"ל".

החלטתי לשאול. ט' באב, אנשים בדרך כלל יותר סובלניים, למרות הסיכון של מיקום השעה.

שלום איש עם חולצה, אפשר אולי לשאול אותך מה זאת החולצה הזו שכולכם לובשים?

"אני לא איש, אני דודו מקייס, אתה שואל מה זאת החולצה הזו, במקום שאני אסביר לך תבוא איתי עוד כמה מטרים, ואז תשאל שאלות".
הלכנו יחדיו כמה מטרים, ואז הבחנתי בפינת הרחבה של הכותל בחלקה מגודרת בגדרות אירועים, ובתוכה עשרות גברים, נשים, ילדים, ילדות, זקנים, זקנות ותינוקות, שעסוקים בהתארגנות לאירוע המוני, וכולם לבושים באותה חולצה.

לא כל כך הבנתי, אתה יכול להסביר לי? שאלתי את דודו.

"אני בהחלט יכול להסביר. הסיפור שלנו כאן בכותל, הוא מסורת שהתחילה לפני שלושים וחמש שנה, כשהייתי בן 6. האישה שאתה רואה בתמונה שעל החולצות, זאת 'סבתא רחל' שלנו. היא התחילה את המסורת הזו כאשר דוד שלי, דוד מאיר, הבן שלה, היה חולה, היא הרגישה שהיא צריכה לעשות מעשה טוב לרפואתו ולהתפלל עליו, הרעיון שלה היה לזכות במצוות תלמידי חכמים, ולכוון את הברכה לרפואתו של דוד מאיר".
 

כיבוד כיד המלך

דיברת על מסורת. למה אתה מתכוון? שאלתי שוב את דודו.

דודו לקח אותי יד ביד והכניס אותי לתוך המתחם. אני לא יודע האם היה זה בסדר מצדו לעשות לי את זה, שעה לפני סיום הצום, אבל לא הייתי סולח לו אם הוא לא היה עושה זה.

"תסתכל מה יש פה", אומר לי דודו, ואני נגרר אחריו לסיור, בצד אחד ישנם עשרות מגשים עמוסים בעוגות ועוגיות על שלל טעמיהן וגווניהן, ניצבים בעמדת שיגור. בשולחנות הסמוכים אליהם אני מבחין בעשרות אבטיחים שנחתכים לפרוסות ממש ברגעים אלו; מתחת לשולחנות לכל אורכם, מתחבאות קופסאות קרטונים, מלאות בטרופיות קרות, ולידן עשרות ערכות של הבדלה, שנועדו למתפללים בטרם פתיחת הצום. המשכתי בסיור בין השולחנות, והבחנתי בעוד עמדה, אבל קצת לא שגרתית.

מה זאת העמדה הזאת? שאלתי את דודו.

"זאת העמדה של המרק הנקרא 'מרק לחשו', מרק המורכב מסולת וירקות, אבל זה לא סתם מרק, זה מרק שיש לו מסורת מסבתא ז"ל".

ויש לו על כך גם סיפור: "בשנת תשס"ד - 2004, בט' באב האחרון של סבתא, היא הייתה מאושפזת בבית החולים רמב"ם בחיפה, ולא היה ביכולתה להגיע לכותל.  אנחנו לא ויתרנו על החלוקה של סיום הצום, ידענו שמאות ואלפי מתפללים ממתינים בפה פעור (תרתי משמע) לבואנו. סבתא ביקשה שלא נוותר על המנהג שלה, גם כשהיא לא מסוגלת להגיע בעצמה, בשביל לחלק בין היתר את 'מרק הלחשו' שהיא הייתה רגילה להכין, היא ביקשה שהבת שלה פנינה, תכין את המרק, ותביא לה לבית החולים, כדי שהיא תראה האם אכן יש קשר בין המצולם לכתבה. לאחר שהיא טעמה את המרק, היא אישרה אותו. לאחר כשבועיים בכ"ד באב סבתא נפטרה, אבל בשבילנו היא השאירה צוואה, להמשיך את המנהג הקדוש הזה של פתיחת צום ט' באב בכותל המערבי. כך, בכל שנה אנו עולים כל המשפחה המורחבת וממשיכים את מנהג סבתא והפעם לעילוי נשמתה".

המרק החם

והמרק?

"מאז שסבתא אישרה את המרק, המרק של דודה פנינה, הוא בעצם המרק של סבתא רחל".

אני סקרן לדעת - מה סבתא הייתה מחלקת?

"מה היא לא חילקה? סבתא הייתה יושבת על המדרגה שהייתה פעם לפני רחבת הכותל ומקלפת מלפפונים וביצים, חותכת אבטיחים, מחלקת כל מה שרק אפשר. מי שעדיין נשאר רעב, קיבל גם  את ה'מרק לחשו' שהגיע מביתה, חם ורותח, לסבתא היו שיטות לשמור על החום, ותאמין לי אנשים ליקקו את האצבעות, ואולי גם הצטערו שאין להם יותר מעשר אצבעות.

סבתא התגוררה בירושלים?

"לא, סבתא התגוררה דווקא בטבריה, היא עשתה את כל הדרך מטבריה לירושלים, על מנת שמעשה החסד שלה יסייעו להחלמתו של דוד מאיר, שהיה חולה. היא רצתה לשמוע את הברכה שיהודי מוציא מהפה, זה היה בשבילה התגמול המלא שהיא קיבלה, על כל הטרחה הרבה שלה. לאחר שסבא נפטר, ולאחריו גם דוד מאיר, היא עשתה את כל הנתינה וזיכוי הרבים, לעילוי נשמתם".

על סבא לא סיפרת לי.

"סבא שלי, רבי דוד אלמקייס ז"ל, היה יהודי ירא שמים בתכלית, הוא ניהל בטבריה את בית ספר חמד, ונמנה על גדולי פייטני מרוקו, יד ימינו של רבי דוד בוזגלו ז"ל. כל מרוקאי אמיתי, מעלה חיוך על פניו, כאשר הוא שומע את השם, 'רבי דוד בוזגלו', הפייטן של קזבלנקה, ולא רק".

וסבתא, איפה היא הייתה קונה את כל האוכל? בירושלים?

"לא, את האוכל היא הייתה סוחבת איתה מטבריה, ולא רק את האוכל היא סחבה, אלא גם את הילדים שלה. אבא שלי יחיאל, והאחים שלו יעקב, שמעון, מרדכי, פנינה, רבקה ומרים. פעם הנסיעה מטבריה לירושלים דרך כביש הבקעה הייתה מאוד מסוכנת, אבל סבתא לא ויתרה, היא התעקשה שכל בני המשפחה יצטרפו אליה וילוו את הנסיעה בנשק חם, על כל צרה שלא תבוא. גם אני הייתי מצטרף בכל שנה, מאז שאני זוכר את עצמי כילד".

החולצה השונה

אני ממשיך לעמוד בתוך המתחם ולפתע מבחין בילד הלבוש בחולצה הדומה לשל כולם, אבל רק דומה, לא בדיוק אותו הדבר. אני מתקרב לחולצה ורואה שמתנוססות עליה שתי תמונות - בצד ימין תמונה של סבתא רחל, ובצד שמאל תמונה של נערה צעירת ימים.

דודו, אם מותר לשאול בעדינות, מה פשר החולצה השונה הזאת?

"כן, אפשר לשאול. זאת בת דודתי אוריה רביבו ז"ל, הבת של דודה פנינה, היא הייתה מתנדבת פעילה כאן בכותל כל שנה ושנה, אבל לצערנו היא נפטרה באופן טראגי, לפני חמש שנים, והיא רק בת 19, אנחנו מרגישים שהיא כאן, נשארה אתנו, מסייעת ומתנדבת כמו שעשתה כל השנים".

ותגיד לי דודו, מה זה הרכב של חברה קדישא, שאני רואה סמוך אליכם?

"נכון, אתה רואה טוב, הצום לא מצליח לבלבל אותך. סבתא ז"ל התנדבה בחברה קדישא ללא כל שכר, בהתנדבות מלאה, היא הייתה עושה את הדברים שרוב הנשים לא מסוגלות לעשות. לאחר שסבתא נפטרה, החליטו בחברה קדישא, כאות הכרת הטוב, להשתתף בתרומת המשפחה להנצחתה ולבנות חדר טהרה על שמה, הוא ממוקם בפוריה ונקרא 'טוהר רחל'.

"בנוסף, בכל שנה חברה קדישא מסייעים לשנע את כל הכמויות של האוכל שאנו מחלקים לעילוי נשמת סבתא רחל, הם מבינים שזאת הכרת הטוב הכי גדולה שסבתא יכלה לקבל מהם, על כל מה שעשתה למענם, ולמען עם ישראל במשך כל השנים".

אמרתי לדודו שאני הולך כעת להתפלל וניפגש בשעת השי"ן, בצאת הצום.

חזרתי בשעה 19:56, מה שראיתי לנגד עיני, היה מעמד קידוש השם אדיר וגדול. מול אבני הכותל, שזה עתה סיימו לנגב דמעותיהן על חורבן הבית בשל שנאת חינם, הייתה התגודדות של מאות ואלפי אנשים, ומולם 120 מתנדבי משפחת מקייס, שכל אחד מכיר בדיוק את העמדה שלו, את המגש שלו, את המרקייה שלו, והם מחלקים ומחלקים כל טוב מצרים, בירושלים, הופתעתי מאוד, התרגשתי מאוד, כאן מול שריד בית מקדשנו, שחרב בעוון שנאת חינם, הגיעה משפחה על שלל דורותיה, ונותנת ביטוי חם של נתינה, של שותפות, של אהבת חינם.

דודו הבטיח לי, שבשנה הבאה הם יגיעו שוב, ואולי בשנה הבאה יצאו מטבריה יותר משני אוטובוסים, אז יהיה גם מקום בשבילי, צחקתי עליו ואמרתי לו: "דודו, שנה הבאה, אף אחד לא צם". אמן.
ניגשתי לדודו להיפרד (ואולי על הדרך לזכות בכמה פלחים של אבטיח), אבל הבחנתי בו מחלק לעם ישראל כוסיות ערק. הבנתם נכון, זה באמת היה ערק, בכדי שלא יהיה יהודי אחד שיגיד שחסר לו משהו, כי באמת לא היה חסר כלום, ומה שהיה הכי הרבה, זה לב, במילוי לב, לתפארת עם ישראל. לתפארת העיר טבריה שהוכיחה שאהבת חינם יכולה להיות המוטו שלה.