222 שנים למפגש: פרק שני – "כחול"

לקריאת פרק 1 בספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן

12-7-2018 ישראל

הארץ המובטחת קיבלה את פניו של דייב בסטירת לחי מצלצלת בצורת חמסין אופייני לעונה. כמי שנשם במשך רוב שנות חייו את אוויר הפסגות המושלגות של הרי הרוקי הוא לא חש ריכוז חום ולחות כזה מאז שביקר בפלורידה לפני שנים רבות. הוא בירך בליבו את אלי שהמליץ לו לשאת איתו מגבונים לחים וללבוש בגד קליל ונוח.

כעת, מזיע, סמוק פנים וחמוש במגבון לח, הוא התלווה לנציג השירות של חברת השכרת הרכב בדרך אל הרכב המחכה לו.

רק כשהתניע את הרכב והפעיל את המזגן נשם לרווחה, 'ולחשוב שיש אנשים שחיים את חייהם בחום הזה' הרהר. רק המחשבה על הליכה רגלית עם שקית קניות מהמכולת גרמה לו להזיע.

הוא הזין לנווט את כתובת המלונית שבירושלים, ויצא לדרך. הכול נראה לו קטן ממדים: הכבישים, הגשרים, החנויות, אפילו עמודי החשמל.

'לפחות זה נראה שאין פקקים.' אמר בליבו ותוכנת הניווט הסכימה איתו בשתיקה.

לאחר ארבעים דקות נסיעה חנה הרכב בחניון הקטן של המלונית.

בקושי לא מבוטל החל דייב להתקדם לעבר הכניסה כשהוא גורר אחריו את המזוודה הענקית שלו, שקיבלה את הכינוי 'חצי-בית נייד'.

דלת אוטומטית נפתחה לכבודו בקול חרישי, ופקידת קבלה שהפיגה את שעמומה במרץ באמצאות הנייד שלה, הרימה מבט לעברו. אף שניכר היה שהייתה מעדיפה להמשיך בעיסוקיה ושדייב ימצא מישהו אחר שיעזור לו, היא שאלה באנגלית, בטון המנסה להיות אדיב: "אפשר לעזור לך?"

'מאיפה היא יודעת שאני לא מקומי?', לא היה עליו שום פריט לבוש המסגיר שהוא תייר, ואז נפל מבטו על חצי-הבית הנייד הצמוד אליו, ששלל סרטי טרמינל מעטרים אותו.

"דייב גלנדר, יש לי הזמנה לחדר."

"בוא נראה..." אמרה הפקידה בעודה מקליקה קלות על המקלדת שלפניה.

תוך פחות מעשר דקות דייב כבר היה בחדרו, שֹרוע על המיטה ומתכנן את מהלכיו.

המהלך הראשון והדחוף ביותר מבחינתו היה הליכה מהירה אל עבר חדר המקלחת לצורך מקלחת קרה. כשיצא, סידר את חפציו והכין לעצמו 'פינת עבודה' שכללה מחשב, כלי כתיבה, דפי כתיבה, מכשיר הקלטה ומחברות מלאות רשומות שהצטברו אצלו במשך הזמן.

זיכרון המחשב פינה מקום לתיקייה חדשה 'מפגשים עם הרב דן שארפ' לצד תיקיות מפגשים נוספות ששכנו בארכיון.

אפליקציית התרגום שבה צייד את מכשירו הסלולארי, קיבלה הוראה לתרגם עבורו לעברית את משפט הפתיחה שתכנן לומר כשיגיע לבית מדרשו של הרב שארפ.

הוא נהג להכין משפט בשפה המקומית בכל פעם שניגש לפגישה ראשונה עם מדריך מתרבות זרה. כמעט תמיד נאמר משפט הפתיחה לאחד מתלמידי המדריך או משמשיו, והדבר תרם לו רבות לייצר אמפטיה ראשונית ולשבור את הקרח במהירות עם הסביבה הזרה לו. דבר שעבור טיפוס עם נטייה קלה למופנמות כדייב, לא היה דבר קל.

"hbrit lsochach e'm hrav shrpeshalom hgaati m'artzot" הציגה האפליקציה את מבוקשו, והשמיעה לו את המשפט בקול נשי עילג הנשמע כמו אחרי 'האנגאובר' משובח.

'יותר קל מטיבטית, אבל צריך הרבה תרגול' חשב. הוא נזכר בתקרית המביכה שאירעה לו במנזר הטיבטי. בעקבות חוסר ניסיון בשימוש בטונים הנכונים וקושי בהברות הזרות לו, במקום לומר 'שלום באתי להיפגש עם ראש המנזר', אמר באדיבות לנזיר שקיבל את פניו 'שלום באתי לרוצץ את ראש המנזר'. גם אחרי שהובנה הטעות בקרב מארחיו, הוא זכה לתואר "המרוצץ" מכמה מהנזירים.

יונה וירטואלית נתבקשה להעביר את המייל הראשון לרב שארפ:

לרב שארפ שלום רב

שמי דייב גלנדר, הבחור האמריקאי שדיברו איתך עליו באחרונה.

הגעתי היום לישראל, ואני מצפה להיפגש עמך בהקדם.

מתי ולאן להגיע? בברכה דייב

בבוקר כבר שבה היונה כשתשובה מאת הרב שארפ בפיה:

שלום וברוכים הבאים

היום ומחר אני אמור להיות בכתובת המצוינת למטה בין השעות 17:00 עד 21:00.

אם יהיה שינוי אשתדל לעדכן דרך המייל.

בשעה 17:40 הגיע דייב לכתובת המיועדת. הוא החנה את הרכב בסמטה צרה, ונכנס בשער אבן גבוה של חצר רחבת ידיים ששירתה כמה מבני מגורים. הוא נעצר בפתח החצר בהפתעה, המקום נראה כמו חצר בית ספר בשעת ההפסקה.

כמות עצומה של ילדים שיחקו שם במגוון משחקים, חלקם נעצו בו עיניים סקרניות.  והיה בהחלט ממה להסתקרן: לבוש בחולצת 'טי שירט' כתומה, עם כובע קסקט צהבהב, ומשקפי שמש כהות, הוא נראה כנטע זר בנוף. כמו קקטוס בעיצוב פסיכודאלי באמצע שדה כלניות.

פה ושם נראו מבוגרים, חלקם פסעו בזוגות חלקם לבד. כולם נראו פחות או יותר אותו דבר, לבושי חליפה שחורה וכובע שוליים. כמעט כולם נשאו משהו ביד: שקיות, ספרים או תיקים שחורים, וכולם נראו ממהרים כאילו הם מאחרים לפגישה חשובה.

'מעניין' ציין לעצמו 'הרב מיקם את בית המדרש שלו בתוך בניין מגורים.'

הוא מצא את מספר הדלת, נקש קלות והמתין כשהוא מכין את עצמו להופעת הבכורה של המשפט הראשון שלו בעברית.

אולם במקום אחד מתלמידי הרב, פתח את הדלת ילד כבן שש שפער לעברו זוג עיניים כחולות גדולות, ופרצוף שלא הסתיר את תימהונו.

דייב לא יכול היה למנוע את המחשבה הפרועה שצצה במוחו: 'כך פחות או יותר צריך היה להיראות פרצופו של ילד אינדיאני כשראה בפעם הראשונה בחייו אדם לבן.'

אולם לא הייתה לו שהות להתענג על הפן המשעשע שבסיטואציה, כיוון שמיד הבין שמשפט הפתיחה שהכין לא תואם את הנסיבות כלל, ואין לו שום תכנית מגרה.

הוא סימן באצבעו לילד להמתין, ושלף מכיסו את המכשיר הסלולארי כדי לנסות להתגבר על המשבר הבין-תקשורתי שנקלע אליו.

'מה אני אומר לו...מה אני אומר לו...' מוחו חיפש פתרון בקדחתנות.

הילד מצידו הגיב למתרחש בתימהון מוגבר שהתבטא בעיניים פקוחות לרווחה ופה שהלך ונפער לאיטו.

דייב ניסה לחשוב על מילים שיוכל להזין לאפליקציה כדי לקבל משפט חלופי מהיר ויעיל למשפט המקורי, אולם הוא לא הצליח להתרכז כיוון שתוך שניות הצטרפו אל הילד ילדים נוספים, ואחריהם עוד ילדים בגילים שונים, בנים ובנות. המכנה המשותף בין כולם היה עיניים כחולות, מבט משתאה ופיות פעורים.

דייב החל לחוש בדפיקות לב מואצות, משל עמד להתחיל הרצאה לפני קהל מאזינים באולם רחב ידיים, וגילה שדפי ההרצאה נשכחו בבית.

הוא הזין במהירות את המילה הראשונה שעלתה במוחו שתוכל לחלץ אותו ממבטיהם המשפדים של עדת הילדים שלפניו "father". הוא חש הקלה עצומה שהאפליקציה השיבה לו במילה קצרה וקלה לביטוי.

"אבא! אבא!! אבא!!!" קרא דייב, כשהלחץ שהיה נתון בו הלך והשתחרר במינון מוגבר עם כל מילה.

אולם להפתעתו עדת הילדים הפנתה הצידה חצי מבט, וקראה כמעט במקהלה מילה אחרת "אייממממאאא."

הוא לא נזקק לשירותי האפליקציה כדי להבין את פשר המילה, כיוון שאישה לבושה בקפידה ניגשה לדלת.

"אנגלית?" שאל דייב במצוקה מהולה בתקווה.

"כן, קצת." השיבה "אתה הבחור מאמריקה?"

"אה-אה" אישר דייב בשפה אוניברסלית של נדנוד ראש, מה שבטוח בטוח.

"בבקשה להיכנס" אמרה ואז הוסיפה כמה מילים בעברית אל עבר הילדים, והם פילסו מיד שביל מעבר עבור דייב.

"בקצה המסדרון מצד ימין, לא צריך לדפוק בדלת." הדריכה אותו קצרות.

דייב פסע בשביל הפנוי מילדים, מנסה להקנות לפניו הבעת פנים של דוד טוב שהגיע לביקור מאמריקה. הוא התקדם לעבר המסדרון שהיה בקצה הסלון, שני ילדים ליוו אותו במרחק ביטחון מאחוריו, האחד רכוב על תלת-אופן והשני צועד רגלי. דייב לא הצליח להבין אם עשו זאת כדי לוודא שהוא אכן מגיע לחדר הנכון, או שמא היה זה מעין ליווי ממלכתי השמור לדודים טובים הבאים לביקור מאמריקה.

המילה שהדהדה בראשו הלוך והדהד מכל מה שסרקו עיניו בבית הייתה "פשטות". אמנם הבית היה מטופח ומסודר, למעט אי הסדר הבריא שרק ילדים יכולים לחולל עם מגוון המשחקים שלהם, אולם הפשטות שזעקה מכל רהיט ומכל חפץ הדהימה אותו. לא היה אפילו סממן בודד של יוקרה או מותרות. 'וזה עוד בית של מיליונר לשעבר...' חשב בהערכה.

הדלת נפתחה. הוא סגר אחריו את הדלת בדממה, וסרק בתימהון את המראה שנגלה לפניו.

כל קירות החדר היו מכוסים במדפים עמוסי ספרים שלא השאירו אפילו סנטימטר אחד גלוי של קיר חלק.

במרכז החדר עמד שולחן משרדי רחב וערמת ספרים עליו, חלקם פתוחים, ובצידם מונח היה מחשב נייד פתוח. במרכז כל זה ישב 'האיש מהקובץ ששלח אלי' רכון על אחד הספרים, ומקריא את הכתוב בקולי קולות במעין ניגון.

במשך דקות, שנראו לדייב הרבה יותר ממספרן האמיתי, הוא עמד שם בלי ששארפ הבחין בנוכחותו.

בשלב מסוים הרים שארפ את ראשו מהספר ועיניהם נפגשו.

דייב, שחשש שהרב עשוי להיבהל מנוכחות אדם זר בחדר, מיהר לירות את המשפט הראשון שעלה במוחו.

"אאמממ...אני דייב" 'יופי דייב' סנט בעצמו, 'מאוד מרשים...מאוד עמוק...'

הרב קם ממקומו ואמר באנגלית רהוטה, שדייב היה מוכן להישבע שהוא שומע בה מבטא ניו-יורקי. "ברוכים הבאים. בבקשה, אפשר לשבת."

כעת, שעמדו זה מול זה, יכול היה דייב לסרוק את הרב במלואו.

דייב לכל הדעות לא היה נמוך קומה, אולם הרב היה לפחות ראש אחד מעליו מה שסייע לו להעריך שגובהו לפחות 193 ס"מ. רחב כתפיים, שער חום בהיר דק וחלק, עיניים כחולות גדולות ועמוקות, מצח גבוה עגלגל נטול קמטים וזקן חום ענק נוסח זי.זי טופ בשנות ה-80 שהגיע כמעט עד למותניו.

"מאה תשעים ושמונה ס"מ." אמר הרב שארפ בנונשלנטיות, והתיישב חזרה בכיסאו.

"חמישה סנטימטרים יותר מאבא שלי. עד גיל שבע-עשרה הוא עוד קיווה שאפתח קריירה כשחקן כדורסל, אבל אני משוכנע שלא בשביל היסטוריית הממדים המשפחתית שלי חצית את האוקיאנוס האטלנטי." אמר בחיוך.

דייב המופתע העביר נתון נוסף לקובץ הנתונים ששלח אלי: 'הבן אדם בעל קליטה חדה של המציאות'. אף שתוכן הדברים עשוי היה להביך אותו, הנימה שבה נאמרו גרמה שהם לא יביכו אותו כלל. אדרבה, הם שברו את מבוכת ההתחלה באווירה מחויכת ומזמינה לגשת לעניין.

"כן, ודאי..." ענה בחיוך, והתיישב בכיסא המוצע לפניו.

"אז בוא נשמע" אמר הרב שארפ "זה יפריע לך אם אני אקליד תוך כדי שאתה מדבר?" שאל "אני יכול להבטיח שאני קשוב לדבריך לחלוטין. פשוט יש אנשים שזה מסיח את דעתם והם לא מצליחים לדבר, אז זה תלוי בך."

אף על פי שדייב לא ידע איך זה ישפיע על ריכוזו שלו, הסכים מטעמי נימוס משולבים בסקרנות.

הרב שארפ לא בזבז זמן, והחל להקליד במהירות שלא הייתה מביישת קלדנית בכירה בבית המשפט.

דייב, שכעת כבר הבין הרבה יותר מדוע זה יכול לגרום להיסח דעת, ריכז את מבטו בפני הרב ולא בידיו ואמר "אני בעיצומו של תהליך חיפוש ובירור בעניין תכלית החיים והבריאה, כשהדגש הוא על מציאת דרך החיים שמביאה את האדם לשלמותו ולהגשמת תכליתו בעולם. בשנתיים האחרונות, מאז סיום לימודיי בקולג', אני לומד אצל מדריכים ואנשי רוח מאסכולות שונות, ומזה תקופה אני מנסה למצוא רב יהודי בעל יכולת להקנות את התפיסה היהודית בנושאים אלו בצורה מסודרת ומקיפה. כך, דרך מכרים מישראל, הגעתי לכאן."

"אני מבין" אמר הרב שארפ, ודייב הבחין שמהירות ההקלדה לא יורדת.

"נראה לי שזה יכול להיות הרבה יותר קל משאתה חושב. יש כמה ספרים מצוינים שמטפלים בנושא שיצאו גם בתרגום לאנגלית. כמו כן, אני יכול לעשות עבורך כמה שיחות למכרים שיוכלו לתת לי כמה כתובות של אתרים באנגלית שבהם יש מספיק חומר כדי להבין את הגישה היהודית בנושאים שציינת, ומסתבר שגם יותר מכך.

אני רק לא כל כך מצליח להבין למה בדור שבו כל המידע נגיש וזמין כל כך, צריך לנדוד מעבר לימים ויבשות כדי לחפש אותו."

דייב הרגיש כאילו שפכו עליו גלון של קולה חמה, 'זה לא יכול להיות שזה קורה לי...זה לא אמיתי הסצנה הזו...' ההכרה שהרב שארפ מנסה לפטור אותו בקלות כזו קוממה אותו, אבל הוא הבין מיד בחושיו החדים את הסיבה לכך.

הוא נתפס בעיני הרב שארפ כתשלובת כושלת של בחור אמריקאי מבולבל וחוקר דתות אובססיבי. מתוך תוכו עלו וצפו שכבות שכבות של משקעים הסובבים סביב אותו חיפוש מתמשך, הספוגים במידה גדושה של בלבול, ייאוש, אכזבה וכאב. הוא עצם את עיניו, נשען אחורנית, והחל לדבר בטון שקט אך ברור. מניח למצוקה לדבר מגרונו.

"בינואר ימלאו לי עשרים וחמש. כבר יותר מאחת-עשרה שנה שאני לא מצליח לחבר את עצמי לתוכן של העולם הזה, כאילו יש שכבת טֵפְלון סמויה ביננו. אני משקיע את מיטב ימיי ושנותיי בניסיון נואש למצוא נתיב שפוי והגיוני בתוך הקרקס האנושי הבלתי נסבל הזה, ומנסה לשחות בים סוער ומבלבל של דעות ותיאוריות שונות שחלקן בכלל סותרות זו את זו.

לאורך כל התקופה הזאת אני אובייקט נוח לצחוק ולעקיצות בקרב מכריי, ומקור לאכזבה להוריי.

מצד אחד אני לא מצליח להשתלב בריתמוס של החיים כי בקשת התכלית והאמת אוכלת בי מבפנים כמו תולעת עץ חרוצה.

ומצד שני אני גם לא מצליח לבנות את עצמי מכל אותן תפיסות עולם שלמדתי . 

ובינתיים אני כמו אסופה מהלכת של שבבי דתות. אני לא צורך סמים מכל סוג כדי לשמור על דעה צלולה, אני לא מתרועע עם נשים כדי לשמור על טהרת הנפש, אני לא שותה אלכוהול לפי דת אחת ולא אוכל בשר לפי דת שנייה, למרות שאני בהחלט מתגעגע לסטייק טוב ובירה קרה.

אני יכול להבין מי שיקרא לי שוטה או מוזר, אני יכול אפילו להסכים במובן מסוים עם מי שיתריס כנגדי שאני מעורער נפשית. אבל אני לא אסכים בשום פנים אם יטענו נגדי שאני לא קשוב לרחשי ליבי, ולא מרים את הכפפה לאותה קריאה שמהדהדת בי כבר שנים ומבקשת למצוא את התכלית לקיומנו עלי אדמות.

וכמבקש תכלית מקצועי, בעל כורחי, אני יכול לומר לך בוודאות ששום ספר או אתר אינטרנט לא ייתנו לי תשובה מספקת כי הם פורמטים ערוכים מראש. וגם אם יכסו את התיאוריה, הם לעולם לא יכסו את הפרקטיקה, וכל שכן לא ברמת התאמה אישית.

לכן גם במקרה הזה אתה יכול לומר לי שאין לך זמן, אתה יכול לומר לי שאתה לא מתעסק עם ציפורים מוזרות, אבל בבקשה אל תנסה לתת לי פתרון לא יעיל מראש עבור דבר שאני מבקש למצוא כבר למעלה מעשר שנים!"

דייב היה נרגש. הוא דיבר בלהט הולך וגובר מתוך נקודה פנימית ואישית, וכל זאת לפני אדם זר לחלוטין. לאדם שאינו מוחצן כמוהו, המעמד היה חדש ומסעיר. ליבו הלם, שפתיו רטטו קלות, ומאבק סמוי התחולל בתוכו כדי למנוע מדמעה סוררת לדלוף מעינו. הוא פקח את עיניו לאט, ופלט נשיפה קולנית שהייתה מעין חתימת סיום לנאומו הקצר והתכליתי.

מה שדייב לא הבחין הוא שבאמצע דבריו הרב שארפ הפסיק להקליד, והתרכז כל כולו בעניין רב בבחור האמריקאי שלפניו.

כשפקח את עיניו, הוא ראה את הרב שארפ מביט בו במבט חודר, חוקר ומלא הערכה.

"אתה באמת מבקש..." ספק שיער ספק קבע שארפ. כעת היה זה הוא שנשען לאחור ועצם את עיניו.

המשך בשבוע הבא.