יחד עזרנו לנשמות אבודות, ואז ראיתי אותה. יעלי

לקריאת הפרק הקודם, לחץ כאן.

נור, עובדת הניקיון הערבייה, יצאה מהחדר. נותרתי לבדי עם המחשבות, מנסה לסדר אותן בסדר הגיוני. הכל התערבל בתוכי כמערבל בטון בפעולה: פחד, רתיעה, כעס, דאגה, ייאוש וחוסר אונים, נמהלו עם רחמים ומצפון.

כל התמהיל הזה היה תוצאה של ידיעה כל כך ברורה וקשה לעיכול, יש לי במחלקה אישה "ערבייה", מוסלמית, לכאורה, אך היא שייכת לעם ישראל – מתבוללת, מבולבלת. שבויה.

לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, עד שהגיעה אחראית המשמרת לוודא שאני כשירה לשוב לעבודה, כי החולים מחכים והצרכים, אוי, כמה הצרכים רק גדלים וכח האדם מועט כל כך. אני מתנערת, מתנצלת על העיכוב, יוצאת מהחדר ובאותו הרגע אני יודעת היטב מה אני רוצה לעשות – להיכנס ולראות אותה, פנים מול פנים, להביט לטרגדיה הזו בעניים, לחתור למגע מולה – להילחם, לא לפחד כלל – זה העיקר.

נכנסתי לחדר, הבטתי בה, מיטה ליד חלון, אישה צנומה, נבלעת במיטה הרחבה, לצידה, כמו מאבטח מהעולם התחתון, ישב  גבר שרירי, הנראה בשנות העשרים המאוחרות, בעל מראה מזרחי, ערבי קלאסי. עם אייפון ביד, מתעמק בו, לא ראה אותה כלל. ניגשתי אליה ספונטנית, שאלתי לשלומה. הוא נעמד מיד, מזנק, לוחם בפעולה. היא לא הישירה מבט, לא ענתה, הוא ענה בשבילה.

"סליחה, אבל אני רוצה לשמוע אותה". אמרתי בתקיפות, תוהה לעצמי אם זה נכון לפעול כך. הוא עדיין עמד, היא הביטה אליו, מחכה לאישור. הייתי נחושה. הוא הביט בי, סקר. העמדתי פני פוקר. כמה רגעים, הוא נשף ואמר משהו בערבית, והגברת ענתה לי משהו, הימהמה משהו לא ברור. בחנתי את הגיליון הרפואי שלה, חיפשתי את שמה. שרה, היה כתוב שם. ככה בפשטות. ניגשתי לראשה, היטבתי את הכר שלמראשותיה. "שרה, מה שלומך?", שאלתי שוב והרכנתי את הראש לשמוע אותה. "טוב". היא עונה לי, בקושי. הבנתי שלידו אין לי סיכוי להוציא משפט אחד. הרפיתי. לקחתי ממנה סימנים, קרי, לחץ דם ובדיקת חום. ונפרדתי ממנה בלבביות הכי טבעית שיש, כך המשכתי גם לשכנתה שכמה מפתיע היתה ערביה גם כן.

לאורך כל הזמן הזה, בו הייתי בחדר, הוא נשאר עומד, כמו זקיף בכניסה למטה השב"כ, הבנתי את המסר שהוא העביר לי, והבנתי עד כמה זה בעיקר לה. עוד באותו היום ביקשתי מאחראית המשמרת לקבל את משמרת הלילה. ידעתי שהסיכויים הכי גבוהים להגיע אליה יהיו בשעות שהוא איננו.   

למחרת בלילה הגעתי למשמרת, עברתי עם הקולגה שלי, אותה החלפתי, בין החולים, תוך כדי שהיא מעבירה לי אינפורמציה רפואית. נכנסתי לחדר "שלה". היא היתה שם בגפה. "המאבטח הוציא מקודם את בעלה", אמרה לי הקולגה כלאחר יד, "קשה לו לעזוב אותה". הבטתי למיטה לידה – היא היתה ריקה. הקולגה ממשיכה, "כאן החולה הועברה למחלקה X". נשמתי לרווחה, חדר פרטי יש לה, עוקבת אחת פחות. כעת גם הבנתי למה הוא כל כך לא רצה ללכת מכאן.

שעתיים לאחר תחילת המשמרת, העניינים נרגעו, כמעט כולם ישנים. ניגשתי לחדר "שלה". מצאתי אותה שוכבת במיטה, רפויה, עיניה פקוחות, מביטות אל החלון. ניגשתי אליה וחייכתי. היא הביטה בי, לא עונה, לא מגיבה. החלטתי לגשת לעניין. "שרה, טוב לך?". היא קפצה. "גול" אחד לטובתי, אני מציינת לעצמי. היא הביטה בי, לראשונה נועצת מבט. "מה, מה את מתכוונת?", היא התגמגמה, "אני מקווה להבריא מהר", המשיכה. "אין לך מבטא, שרה, את נשמעת ישראלית לכל דבר". היא נבהלה. "למדתי עברית", ענתה במהירות. "את בחורה חכמה", החמאתי. "מאיפה את?", "סילוואן", ענתה, קפוצה. החלטתי לשנות טקטיקה. התחלתי לשוחח איתה שיחה ידידותית, מנסה להמס את הקרח, את הפחד.

זה התגלה כפרויקט לא קל. היא לא היתה מוכנה לשתף פעולה מהר כל כך. התחלתי לדבר איתה על מוסיקה. כמוזיקאית, זה עלה לי באופן אוטומטי, ולהפתעתי גיליתי כי עליתי על נקודה לטובתי - אף היא מוזיקאית, 14 שנה ניגנה בפסנתר עד שזה נגמר. "למה גמרת לנגן, שרה? הקלידים לא מדגדגים לך את האצבעות?", שאלתי, צוחקת. היא נאנחה. "מדגדג ועוד איך, אבל יש שלבים בחיים שאי אפשר". תפסתי את החבל שנזרק אלי משמים. המשכתי לדבר על תווים ויצירות, סונאטות וסימפוניות. כשהרגשתי את "הקליק", העזתי. "יש לך כמעט כל הסימנים לילדה טובה תל-אביב... את רוצה לחזור לנגן?", עטפתי את הפצצה בעטיפת דבש. "נכון, אני ילדת תל אביב, איך ידעת?". שיחקתי מופתעת. "את לא נראית מוסלמית מצויה, גם השם שלך אוניברסלי לשתי הדתות", עניתי באופוריה. היא הרימה את פלג גופה העליון במהירות. "מי אמר לך שאני יהודייה?". הנחתי יד על כתפה. "תירגעי, שרה, כך זה היה נראה, זה הכל", היא נאנחה, מביטה עלי. "שלא תעזי לדבר על זה", אמרה לי בלחש. הרבה זמן כבר לא היה לי, הייתי צריכה להמשיך את הסבב.

חזרתי אליה לפנות בוקר.

שוב, היא היתה ערה. שאלתי אותה אם היא רוצה עזרה. במהלך הלילה יצרתי קשר עם ארגון העוזר לנשים שבויות כמוה, הם נתנו לי הדרכה וגם רצו לדבר איתה בעצמם, היא הסכימה לדבר איתם בטלפון. היא רק הקשיבה להם ולא הגיבה. ניסית לשדל אותה, לשכנע, להתריע, לפכח אותה, אך כלום. היא בשלה – לא מוכנה לצאת משם, לא רוצה לעזוב אותו. היא היתה עמוק בתוך השבי שלה, הוא כבל אותה אליו בשלשלאות של תלות ופחד. יש לה שני ילדים בכפר, והיא ראתה אותם ממשיכים שם. שום תסריט של עתיד ורוד יותר וילדים שלומדים וחיים כמו יהודים לא התקבל אצלה. כלום. היא חזרה כמו מנטרה: "אני אוהבת אותו", וזהו.

פתאום נעלמה לי האישה האינטליגנטית, האנליטית, עם החושים המחודדים, ברוכת הכישרונות. מצאתי אישה ששאבו את כל התוך שלה, גוף בלי נשמה, מרוקנת, חלולה ואין מי שיקרע מעליה את המסכה הנוראית הזו. היא בידיים שלו. כבר בשבע בבוקר אימא שלו הגיעה למחלקה, עם שקיות ופקודות, והתיישבה לידה, שומרת עליה. הקודים ברורים. שרה צייתה לכל מה שהיא אמרה/פקדה, היא צוותה ושרה עשתה, כאילו אין כאן חולה ומבקרת. זה היה מוחשי כל כך כמה היא כלום בעיניהם, בת מלך שבויה, עד עפר משתפלת כשפחה.

הלב שלי לא הפסיק לכאוב מאז. לא יכולתי לעכל את הרעיון שהיא שם ולא מוכנה להשתחרר – היא לא רוצה! היא אוהבת אותו, רוצה אותו, טוב לה, כך היא אומרת. רוצה לחזור לכפר, שם הבית שלה, שם טוב לה ויפה. לבכות ולא להאמין. למחרת שוב ניגשתי אליה, ניסיתי, אך היא דחתה אותי מכל וכל – אין עם מי ומה לדבר. "מעניין אותי איך הכרת אותו", אמרתי לה. הייתי חיבת לדעת איך ומה הוא קשר בה, שהיא כה כבולה אליו. היא הסכימה לשתף.

"גדלתי בבית תל אביבי בורגני ממוצע, מעלי אח ומתחתי אח נוסף. הורי היו אנשים שהקריירה היתה תואר כבוד אצלם, והלימודים היו חובה קדושה, בעיקר להצליח בהם ולגרוף את הציונים הגבוהים ביותר בכיתה. כך חונכתי, כך יישמתי. מגיל קטן הרגשתי שונה בבית. הורי לא הפגינו אהבה או חום, הם אהבו אותנו מאוד, אך בדרך ובצורה שלהם, באופן מאופק יותר, רשמי. מטבעי הייתי סוערת יותר, חמה ומבקשת את הקרבה, החמימות והאהבה השופעת שגם מופגנת החוצה... לא קיבלתי לכך מענה בבית. תמיד הייתי מקנאה בחברות שהוריהן נפרדו מהם בנשיקות ובחיבוקים. אצלי הכי הרבה היתה לטיפה על הכתף או הלחי, וזהו.

"אחי, למשל, זרמו היטב בחוקי הבית וסדריו, הם היו חלק ממש. החום שלי היה זר להם ו- קר... הם ראו את זה בצורה לא טובה בכלל, לא הבינו אותי. כך התבגרתי, ובשל התמורות של הגיל, הסער והסופה הרגשיים היו תחזית קבועה. כאן נכנסתי למערבולות אינסוף.

"כך, לאט-לאט, התחלתי להכיר דמויות אחרות מחוץ לקלאס המוכר שלי. התחלתי לצאת בלילות ולחפש את הבילויים והריגושים שיתנו לי מענה. הורי אנשים דתיים, וכשהם גילו היכן אני מסתובבת בשעות הלילה הקטנות, כשנראה להם שכולם כבר ישנים, הם יצאו מדעתם. הם ניסו כל מיני דרכים להניא אותי, אבל זה לא ממש עבד.

"עד שגיליתי את עומר. הוא היה נהג מונית שהציע לי נסיעה חזור מעוד מועדון מאולתר שגיליתי. בדרך הוא שמע עוד שיחה קשה שלי עם ההורים. הוא הביט בי מהמראה, ושאל לשלומי בכזו חמימות ו'טוב לב' מופגן. הוא הציע לי עזרה. התחלתי לבכות. כבר לא היה אכפת לי כלום, סוף סוף מישהו שומע אותי ומקשיב. הוא עצר בצד הדרך והודיע לי שהוא לא גובה ממני שקל ושיש לו כל הזמן שבעולם בשבילי. באותו הזמן לא הבחנתי בכך שהוא ערבי, שום דבר לא היה לי מול העיניים.

"זהו, מכאן זה התגלגל הלאה. החלפנו טלפונים, הוא היה מגיע ולוקח אותי לאן שרציתי. ובעיקר היה ממלא אותי בכל החום ואהבה שבעולם. גם עכשיו הוא אוהב אותי המון, רק הוא אוהב אותי כך. אני לא יכולה לעזוב אותו, הוא השקיע בי ותמך בי לאורך כל הדרך מול ההורים שלי. את רוצה שאני אעזוב אותו, אבל אני לא יכולה, אין לי למי לחזור, ואני אוהבת אותו".

כמה שניסיתי לערער לה את ה"אהבה" שלו אליה, זה לא עזר. הרגשתי מפח נפש ביום שהיא השתחררה. כמו כבשה צייתנית היא נעלמה מעיני, עם החיג'אב וכל התחפושת המוסלמית. בכיתי בלי סוף. הכאב היה נורא, הרגשתי אובדן במלא המובן. היא עזבה ולא הצלחתי להחזיר אותה. ציידתי אותה במספר של הידברות, אך לא נראה היה שהיא מתכוונת לעשות עם זה משהו. "סתם שמר עליה", חלפה מחשבה אירונית במוחי, היא שלו לגמרי.

בערב, כשישבתי עם עצמי ועם כוס הקפה ושוב דמותה עלתה למול עיני, שחזרתי את השיחות שלי איתה. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו כדי שלא נאבד עוד נשמה יקרה לתהום הנשייה. הבטתי אל הרחוב השקט, והרעיון התחיל לנבוט בי שורש ועלה. אני ארד אליהן למטה, למצוא את הנשמות הללו, יהלומים מתפלשים בעפר, שם בעומק היגון. אנסה להעלות אותן על דרך המלך, להשיב אותן חזרה אליו, למנוע את ההתבוללות הבאה. ממחשבה למעשה, יצרתי קשר עם חברה, עו"ס שעוזרת לנשמות יקרות כאלה. היא נתנה לי את ההדרכה הראשונית, והחלטתי: אני יוצאת.

מאותו הלילה, חיי השתנו באחת. אם פעם חשבתי שישנה "כיכר החתולות" ושם מתחילות הבעיות, גיליתי שבכל שכונה יש לפחות "כיכר חתולות" אחת, פעילה ושוקקת. ראיתי נשמות מיוסרות המשוועות לחום, לאהבה ולהכלה. ראיתי את הכאב והזעם, את העדינות שנדחקה למגושמות, את הרוך והרגישות במעטה של אדישות ו"מה אכפת לי". זה היה כואב, שורף, פצע עמוק ומדמם בחברה, בעם שלנו.

ראיתי אותן, טרף קל לשבעים הזאבים המכתרים אותן. בכיתי אותן, כל יום ירדתי אליהן הכי למטה שאפשר. הייתי שם, מקשיבה, שומעת, לפעמים דומעת. ממצולות שליתי אותן, פנינים מתוך לוע של צדפות. ניסיתי לשזור אותן למחרוזת, יחד עם עוד נשים מדהימות שחיפשו כמוני נשמות אבודות. כל אחת נטלה חלק ככל יכולתה כדי להבריק אותן, להעלות על דרך. יחד הפכנו לצוות חזק. היו רגעים של נפילות, בהם ראינו בת שדיברנו איתה והשקענו בה צונחת צניחה חופשית אלי קבר. היו גם אלה שלא רצו שום שיח איתנו. אבל תמיד השתדלנו לראות את מי שכן הצלחנו והצלנו.

עם כל הכאב שבדבר, אף אחד לא הכין אותי ליום הזה, יותר נכון, ללילה הזה. שוב ירדתי כהרגלי, בוחרת לי "כיכר" להגיע אליה. לשמחתי, הגעתי עם חברה טובה, חלק מהצוות. התחלתי להיטמע ביניהן, כשלפתע משהו בתזוזה שלהן נדם. כמו זרם חשמלי שעבר בינן. ואז ראיתי אותה, את יעלי.

הבת שלי.

שמעתם??? הבת שלי!!! אלוקים, אני לא מאמינה! הבת שלי, הקטנה! בכזו דיותה, איפה אמא שלה בשעות הללו, כדי שתחזיר אותה הביתה? איפה האמא הזאת, שהבת שלה כך הגיעה, לכזה שפל, והיא לא יודעת? איפה היא??? תביאו לי אותה עכשיו!

מה לא נתתי לה... את כל נשמתי. הקטנה שלי, מחמד ליבי. דבר לא חסר לה.

האדמה רעדה, ונשמתי נשטפה במבול אדיר של אש וגופרית, דמעות של מלאכים. איכה ישבה בדד, איכה... אהה, אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, וכשנוצרתי - מה לי חיי, שכך בשר מבשרי מופקר לעין כל, לציפור השמים ולחיות טרף.

אני לא מאחלת זאת לאף אמא בעולם, זה כאב אדיר שאין סוף לעומקו. זה אובדן כל רגע מחדש.

התעלפתי.

חברה שלי נחלצה לעזרתי. היא לקחה אותי לצד, ואני לא פסקתי מלומר "יעלי". לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי שום דבר. רק ראיתי, שמעתי, ידעתי, יעלי אחת ויחידה, הבת שלי.

חברתי הטובה היתה לי להצלה. היא היתה שם, כולה בשבילי, מחזקת אותי. יעלי שלי קיבלה את שוק חייה, גם לראות אותי כך בהפתעה, גם לצפות בתגובה הכואבת כל כך שלי. היא חזרה הביתה, יותר נכון - נסה הביתה. הבנות התחילו להתפזר קמעא. חצי נחמה, חשבתי באירוניה.

חזרתי הביתה, אל הכאב ואל האמת שחיכו לי מאחורי דלת נעולה. חיכיתי לה על הספה, ביטלתי משמרות. לא מסוגלת לעבוד כך, לא מסוגלת כמעט לחיות. הייתי צריכה לאסוף את עצמי, לספר לבעלי. לא היה לי לב לבשר לו. לא היתה לי נשמה.

האמת התגלתה בשעות הצהריים המוקדמות, כשדלת החדר נפתחה ומשם יצאה ילדה אחרת, דמות חדשה, שאתמול בלילה נולדה לנו.

התהליך היה ארוך ומייגע. הבנתי שכמעט הפסדתי בת. לא רוצה להיכנס לסיבות, כי עדיין, אני חושבת שכמו שתמיד יש תירוצים, כך תמיד יש בחירות. זה גם מה שהסברתי לבת שלי, זה מה שהסברתי לעצמי. עברתי תהליך סיזיפי עם עצמי, עם בעלי ועם הילדים. כן, כולם.

עברתי שינוי ותפיסת חיים שקיבלה תפנית. אני עדיין מתמודדת, וגם הבת שלי, אבל היא לא על סף תהום, היא לא שם, מתגוללת בחוצות. היא בבית, והיא נמצאת במקום טוב הרבה יותר.

אני יודעת שחייה של בתי ניצלו באותו היום. יודעת ומאמינה שיש כל יכול שסובב ומסובב. חיפשתי נשמות ומצאתי אותה, נשמה יקרה שלי. והיא – יודעת להעריך את הלילה ההוא. לא אחת היא אמרה לי שהצלתי אותה, ואני עונה לה שוב ושוב אותו משפט שאמרה לי עמיתה ערביה בצוות בית החולים:

"עשיתי את חובתי כאדם. אלוקים רוצה שנעשה את הנכון. אינך חייבת לי דבר, רק לאלוקים".

מקווה שהיא תמשיך עם זה הלאה.

האמת, אני בטוחה בזה.