"כתבתי שאני מצטער על כך שהלכתי לאיבוד": המטיילים שלא למדו מטעויות של אחרים

לצאת לטייל בשטח זה כמו להיות אבא, אומר פתגם תאילנדי עתיק. בעיקרון זה עסק למקצוענים, אבל במציאות אף אחד לא דורש ממך רישיון.

טוב, אין באמת פתגם תאילנדי כזה, אבל למי אכפת? תודו שזה נכון: לשני התחומים, טיולים והורות, אנשים נכנסים בלי מדי הרבה הכנות מראש. לפעמים הם מצליחים ולפעמים לא, אבל מחיר הכישלון עצום. זה עולה בחיי אדם.

מדי שנה מתפרסמים בעיתונים סיפורים על מטיילים שהלכו לאיבוד. כשמתרחשת טרגדיה היא כמובן עולה לכותרות, וכשבהשגחה פרטית מצליחים למצוא ולחלץ את האבודים – יש סיפור עסיסי שגם הוא שווה כותרת. אולי זו הסיבה לכך שרבים כל כך, בעיקר צעירים, מסרבים ללמוד לקח. וכפי שאומר עוד פתגם תאילנדי עתיק: הטיפש לומד מהטעויות של עצמו, החכם לומד מטעויות של אחרים, והמטייל הישראלי אף פעם לא לומד מטעויות...

עסקה משתלמת כלכלית

אוסטרליה, למשל, היא גן עדן למטיילים וגיהינום לאבודים. זו כנראה הסיבה לעודף סיפורים ההישרדות הזורמים מהיבשת הדרומית. כמדינה, היא השביעית בגודלה בעולם. לשם השוואה: ישראל שלנו יכולה להיכנס בה 350 פעם ועדיין לקבל עודף. הבעיה באוסטרליה היא שרובה פשוט מדבר אחד ענק, צחיח ושומם. השמש האוסטרלית קטלנית יותר מהקור הסיבירי או חיות הג'ונגל הברזילאיות.

לפני כעשור נמצא בריא ושלם צעיר בריטי בן 19 בשם ג'יימי ניל, שהלך לאיבוד ביערות אוסטרליה וחיפש את דרכו במשך 12 יום. ניל סיפר לאחר חזרתו לציוויליזציה כי הוא היה בטוח שימות במהלך שיטוטיו ואף הודה כי הוא "אידיוט מוחלט".

ניל התראיין לתקשורת האוסטרלית וסיפר על מסע הייסורים שחווה בעת שטייל בגפו ב"הרים הכחולים", הנמצאים במרחק של כ-100 קילומטרים ממערב לסידני. "בבריטניה אתה יכול לטייל במשך יום אחד ובסופו של דבר תיתקל בבית קפה", אמר, "אבל כאן, אתה יכול ללכת לאיבוד בקלות. צריך לכבד את זה, להתכונן מראש לטיול ולדעת מה אתה עושה".

המטייל הצעיר יצא לשוטט בהרים כשברשותו רק שתי לחמניות ובקבוק מים קטן. הוא לבש ביגוד קל, למרות שבאוסטרליה עכשיו חורף, והוא לא לקח עמו את הטלפון הסלולרי שלו. ניל אף לא טרח לספר לאיש לאן הוא הולך.

(צילום: shutterstock)

באוסטרליה, הנמצאת בחצי הכדור הדרומי, עונות השנה הפוכות, וחודש תמוז, בו יצא ניל לטיול, הוא שיא החורף. ביום צאתו למסע היה מזג האוויר קריר למדי, עם טמפרטורות של 13 מעלות, אך כבר ביום למחרת חלה התקררות גדולה והטמפרטורות צנחו לאפס. "היה לי מאוד מאוד קר והרגליים שלי כאבו. ניסיתי להזיז את בהונותי, מפני שחששתי מנמק. ואז, כשפתאום נעשה לח, החלו לתקוף אותי עלוקות".

הצעיר הבריטי סיפר כי הצליח לשרוד בחיק הטבע משום שאכל עשבים ועלים. בלילות הוא ניסה לישון בעודו מכוסה בקליפות עצים יבשים. בשלב מסוים חלף מסוק מעל ראשו והוא אף נופף בחולצתו כדי להסב את תשומת לב של צוות האוויר, אך זה לא הבחין בו מבעד לעצים. באחד הימים הוא הבין שהוא שב לנקודה שבה כבר היה כמה ימים קודם. לכן בשלב הזה הוא חשש כי ימצא את מותו ביער.

"הפחד הגדול שלי היה לגווע ברעב", הסביר. "זה היה משהו שבאמת לא רציתי לחוות. לא רציתי מוות איטי בייסורים, וזה הפחיד אותי מאוד". לניל היה פנקס בתיקו, ולכן ביום הזה הוא התחיל לכתוב מכתבים לבני משפחתו בבריטניה. "ניסחתי כמה מכתבי פרידה וכתבתי כמה דברים למשפחה. כתבתי שאני מצטער על מה שעשיתי ועל כך שהלכתי לאיבוד".

לאחר כמעט שבועיים הוא נתקל במקרה בשני מטיילים. הם אלה שלבסוף הצליחו להביאו לבית חולים סמוך, שם הוא אושפז במשך יומיים. אביו, שטס לאוסטרליה כדי לעמוד לצד בנו, ערך מסיבה מיוחדת לצוותי החילוץ האוסטרלים והבטיח לתרום להם כסף.

"סבלתי מעודף ביטחון עצמי ולא התייחסתי בכובד ראש למצב. וכן, עשיתי הרבה טעויות", הודה ניל. אבל הטעויות האלה השתלמו לו כלכלית, שכן רשת התקשורת האוסטרלית שילמה לו 160 אלף דולרים כדי שיסכים להתראיין אליה...

סיפור אוסטרלי נוסף הוא של בנג'מין מלוני, מטייל שהלך לאיבוד בג'ונגל של האי הענק טסמניה, שמהווה חלק ממדינת אוסטרליה ושוכן מדרום ליבשת. מלוני הצליח לשרוד 36 ימים ללא מזון, עד שנמצא על ידי מטיילים אחרים. הוא סיפר להם שלא אכל דבר בשבועיים האחרונים. מומחים טענו שהכשרתו הצבאית עזרה להישרדותו.

ראש יחידת החילוץ וההצלה של טסמניה, דמיאן בידגוד, אמר: "זה מדהים, לשרוד כך עם הציוד שהיה לו. הוא אדם בר מזל, זה כל מה שאני יכול להגיד. הוא שרד 36 ימים, ועשה עבודה טובה".

מלוני, מטייל לא מנוסה, יצא למסע של עשרה ימים בדרום טסמניה, עם מעט מזון, אוהל דק, ובלי שק שינה, מפה או מצפן. לאחר שדווח כנעדר, המשטרה נעזרה בצוותי חיפוש ובמסוק. הם חיפשו באזור במשך שבוע, אולם לא מצאו דבר. החיפושים בוטלו לאחר שהרשויות החליטו שהוא נחשב כמת, בעקבות העובדה שמלוני לא נראה במשך 14 ימים והידיעות שלא היה מצויד כראוי. כאמור, בסופו של דבר הוא נמצא על ידי מטיילים אחרים.

להקה של נמלי אש

אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר שייך ליוסי גינסברג, ישראלי שהתפרסם בכל העולם לאחר ששרד כשבועיים וחצי בג'ונגלים של האמזונס. בשנת תש"מ, כשהיה בן 21, יצא גינסברג לבוליביה למסע הרפתקאות. בשיטוטיו שם הוא פגש מורה שווייצרי בשם מרקוס סטאם, צלם אמריקאי בשם קווין גייל, ועוד אוסטרי מסתורי שהציג את עצמו בשם קארל רופקצ'ר וטען שהוא גאולוג שיצא למפות מכרות זהב באמזונס. יחד הם טיילו באזור נהר הטואיצ'י שבמורדות הרי האנדים.

מספר ימים לאחר שיצאו לדרך, המזון שהם ארזו החל להיגמר, אך הם בחרו להסתמך על הג'ונגל כמקור מזון ולא לחזור על עקבותיהם. לאחר זמן מה, צץ במוחו של רופקצ'ר רעיון לבנות רפסודה בה יוכלו הארבע לשוט במורדות נהר הטואיצ'י לכפר מבודד בשם קוריפלאיה, בו יש כביכול מכרה זהב ולאחר מכן יוכלו לחזור ללה פס, בירת המדינה. הארבעה בנו רפסודה בעזרת תושבי כפר סמוך, לקראת סוף הבנייה סיפר רופקצ'ר כי נהר הטואיצ'י הוא למעשה נהר מסוכן מאוד לשיט וכי הוא אינו יודע לשחות. הם החליטו להיפרד. רופקצ'ר נטל עמו את סטאם, שהחל להיחלש, והם פנו לכפר סמוך. גינסברג וגייל החליטו להמשיך לשוט במורד הטואיצ'י. הארבעה סיכמו כי ייפגשו לארוחת חג המולד בלה פס.

(צילום: shutterstock)

לאחר זמן מה, גינסברג וגייל איבדו שליטה על הרפסודה, שעלתה על מפל. גייל הצליח לשחות אל החוף ואילו גינסברג המשיך לצוף עם הזרם, במשך ארבעת הימים הראשונים לאחר שאבד ניסה לחפש את גייל, אך ללא הצלחה. לאחר חמישה ימים של הישרדות הצליחו אנשי הכפרים הסמוכים לחלץ את גייל, והאמריקני פנה אל השגרירויות הישראלית והאוסטרית בבוליביה במטרה לעזור לו למצוא את גינסברג ואת רופקצ'ר. גייל נדהם לגלות שרופקצ'ר היה עבריין אוסטרי נמלט המבוקש על ידי האינטרפול, ובעצם הוליך שולל אותו ואת חבריו.

במשך שלושת השבועות הבאים יוסי נותר לבדו בלב יערות הגשם הלא ממופים של בוליביה ללא ציוד, והוא נאלץ לשרוד לבדו בטבע. באחד הימים כמעט נאכל חי על ידי להקה של נמלי אש. בשבוע השני כמעט טבע בשיטפון ושרד מפגש עם יגואר אימתני. עם הטורף החתולי הגדול הוא התמודד בעזרת להביור מאולתר, שיצר מתרסיס נגד חרקים ומצית.

לאחר שלושה שבועות שמע גינסברג רעש של מנוע. הוא רץ אל הגדה של הטואיצ'י ושם פגש את ידידו גייל, עם מספר תושבים אינדיאנים מקומיים ושוטר שפיקד על מבצע החילוץ שלו. את שלושת החודשים שלאחר החילוץ הוא בילה בבית חולים מקומי במטרה להחלים. עקבותיהם של סטאם ורופקצ'ר אבדו ביערות הגשם ולא נמצא להם זכר.

גינסברג כתב על ההרפתקה האיומה שלו ספר, והוא הפך ללהיט בין-לאומי. רבים מהקוראים כנראה דילגו על החלק של להיאכל בידי נמלי אש, וקראו רק על החוויה המסעירה של השיטוט במקום שכנראה לא דרכה בו רגל אדם לפני כן. הם רצו גם.

קפיצה אל הלא-נודע

ניב דרוקר ועידן רוש, שני ישראלים צעירים, נפגשו בבוליביה בחודש כסלו תשע"ב. כמו אוסטרליה, גם בוליביה נמצאת בחצי הכדור הדרומי, כך שהעונה הייתה אז שיא הקיץ. הם חיפשו ומצאו מדריך ישראלי מסתורי למחצה בשם שאול, והתייעצו איתו על מסלולים אפשריים. אחרי כמה אפשרויות שנזרקו לחלל המשרד, הציע שאול את נהר המניקי. על מפה הראה להם מה בתוכנית - חציית רכס בשם סרניה-מרימונוס תוך הליכה לא פשוטה בג'ונגל פראי שצריך לפלס, הגעה לנהר, בניית רפסודה ושיט נינוח של 30־40 קילומטר ביום, כדי להגיע לגולת הכותרת: שפך הנהר.

השלב הבא היה שכירת מדריך מקומי שמכיר את הג'ונגל ככף ידו. בכפר נידח בשם קובנדו הם היו בטוחים שמצאו את האיש המושלם: בוליביאני כחוש בשם הוגו. הלה הביא עמו כוח עזר: ילד בשם הוב. כישורי ההישרדות של שני המדריכים הוכחו שוב ושוב. "גשם ביערות האלה הוא פסיכי, הכול שוחה במים", סיפר דרוקר לימים. "אתה חושב לעצמך, איך נדליק אש? ואז פתאום הוגו שולף מהאדמה צרור של גבעולים, מושך אותם ויוצא מין גוש אדמה, כדור מלא חורים, שאחר כך הבנתי שזה קן טרמיטים. הוא מדליק בפנים להבה בעזרת מצת, והאש נכבית. ואז הוא נושף בפנים, ותוך שנייה הכדור הופך לכדור אש. זה היה מדהים. הכול הם ידעו - להוריד עצי דקל כדי לאכול את הלבבות שלהם, להרוג נחשים, להשתמש בכל מיני טכניקות אינדיאניות".

(צילום: shutterstock)

בבוקר היום השביעי הציצה כיפת השמיים והחליפה את האפלה המחניקה של היער: הצעידה בערוץ הביאה אותם לנקודה שבה הוא נשפך אל הנהר רחב הידיים, ריו מניקי. אחרי שהתהפנטו מהנוף ומהידיעה שאולי הם היחידים שזכו לראות את המקום אי פעם, ציין רוש שהנהר רדוד ומסולע מדי עבור רפסודה. הוגו פטר את העניין באמירה שבעוד יומיים הליכה יגיעו למקום שבו יוכלו לשוט. דרוקר חשד שהשניים פשוט לא יודעים לקרוא מפה. אחר כך התברר לו שגם לשחות הם לא יודעים.

החבורה החלה ללכת בנהר, עד שהגיעה למקום שבו הוא נכנס לקניון צר ושוצף הם כמעט טבעו שם, אבל שרדו. המשך הצעידה בקניון כבר לא היה אפשרות סבירה. הם הקיפו את הערוץ מלמעלה, ואיכשהו חברו להמשך הנהר, הודות לידע מוקדם של המדריכים או לכוח עליון. "אז הבנתי שאנחנו בסוג של צרה. עברו שבועיים, היינו כבר אמורים לסיים את המסע, ואפילו לא הגענו לשלב של בניית רפסודה. התחלנו להפחית מכמות האוכל, לוותר על ארוחת הצהריים. המכשול הבא היה קניון נוסף, שהראשון אפילו לא מתקרב לרמה שלו. עוצמה מטורפת, קירות גבוהים, ואנחנו אומרים לעצמנו מראש - את זה נקיף, אין טעם לנסות אפילו".

אבל גם העיקוף התגלה כבלתי אפשרי. בשלב מסוים החל לרדת גשם זלעפות, בסגנון הג'ונגל – מבול של ממש. שני המדריכים החלו לייבב "אין דרך, אין דרך", ואז, לפתע, ברחו והותירו את שני המטיילים הישראלים לבדם בעומק הג'ונגל, מבלי שיש להם מושג היכן הם ואיך יוצאים מכאן.

"אחרי שהוגו והוב עזבו, התחלנו לפלס דרך במצ'טה, אבל הידיים שלי רעדו", סיפר דרוקר. "עידן לקח את התפקיד, ואני הלכתי אחריו. החלטנו ללכת בתוואי הנהר כדי שלא נאבד את הדרך. ואז עידן נכנס לתוך המים, נסחף לתוך הקניון, נעצר על סלע - וזהו, אי אפשר להחזיר אותו בניגוד לזרם. עוד מעט מחשיך, ואני מחוץ לקניון. לא הייתה לי ברירה, נכנסתי אחריו והתקדמנו מסלע לסלע במים. ושוב, על שפת מפל ישב סלע גדול משופע. הזרימה הייתה משוגעת. אתה עוזב את הסלע, אתה נסחף עם הזרם".

ושוב הם מצאו את עצמם מעל מפל עצום, בלי יכולת לראות בכלל מה יש למטה. רוש קפץ ראשון, ושרד. "הגיע תורי, ואני מת מפחד. הייתי מכופף על הסלע, רעדתי, ואני זוכר את המחשבות שרצו לי: איך הם נטשו אותנו? מרגע שהוגו והוב הלכו, הרגשתי שזה מסע הישרדות. רק בקפיצה הזו, הסיכוי שלי להישאר בחיים הוא חמישים-חמישים". הוא זרק את כל מה שהיה עליו, וקפץ. בדרך נס הוא הצליח למצוא אחר כך את התרמיל שזרק. יומיים לאחר מכן מצאה אותם משלחת החיפוש.

בגשם, במים ובשלג

מטייל אחר שהלך לאיבוד באזור האמזונס בבוליביה, הצליח לשרוד במשך תשעה ימים ביערות הגשם האכזריים, בזכות להקת קופים שסייעו לו במציאת מזון ומים. "הקופים זרקו לי פירות והובילו אותי למקום מחסה ולמקורות מים", סיפר התייר לאחר שחולץ בשלום.

מייקול אקוניה, בן 25 מצ'ילה, הוכרז כנעדר בשנת תשע"ז לאחר שאיבד קשר עם קבוצת המטיילים איתה סייר בפארק הלאומי מאדידי בצפון-מערב בוליביה. אקוניה נמצא לאחר תשעה ימים של חיפושים, כשהוא סובל מהתייבשות ותשישות, ועל גופו עקיצות חרקים רבות.

לאחר שניצל, סיפר אקוניה למחלציו כי הוא הצליח לשרוד בלב יערות הגשם בזכות קבוצה של קופים נדיבים שנתנו לו מזון והובילו אותו למקום מקלט. מינם של הקופים המדוברים לא היה ברור מתיאורו של המטייל, אך מומחים אמרו כי ייתכן שמדובר בקופים מסוג הטיטי, שנפוצים במיוחד באזור השמורה.

בים קשה יותר לתעות, אבל גם קשה יותר לשרוד. בשנת תשמ"ב הפליג סטיבן קלהאן מהאיים הקנריים על סירת משוטים קטנה שבנה בעצמו, אל מרחבי האוקיינוס האטלנטי. 6 ימים לאחר שיצא להפלגה, הסירה טבעה כתוצאה מהתנגשות לילית עם חפץ לא ידוע. מאוחר יותר אמר קלהאן כי הוא משער שהתנגש בלווייתן. הוא נחלץ מהסירה ועבר לסירת הצלה באורך של מטר ושמונים. במהלך הימים הבאים הוא נתקל בכרישים, סבל מכוויות שמש, התדרדרות בריאותית וייסורים מנטליים בלתי נתפסים. הוא ניזון מדגים, סרטנים וציפורים שלכד.

(צילום: shutterstock)

קלהאן איבד שליש ממשקל גופו בזמן הזה וכדי להוסיף על כך, לאחר כחודש בים הוא גילה תקר בסירת ההצלה. הוא הצליח להשאיר אותה צפה במשך 33 ימים נוספים, עד חילוצו. איכשהו, הצליח קלהאן לשרוד במשך 76 ימים כשהוא בלב ים, עד שנמצא וחולץ.

והיו מקרים גם בהרים: קולבי קומבס ושניים מחבריו יצאו בקיץ תשנ"ב לטפס על הר פוראקר באלסקה. מפולת שלגים שהתרחשה לכדה את השלושה בפנים, תוך שהיא גוררת אותם כמעט 250 מטרים במורד המדרון. הם התרסקו לתוך נהר קרח ושני חבריו של קומבס לא שרדו. קומבס, שנותר בחיים, סבל מזעזוע מוח, שבר בקרסול, שני שברים בחוליות הצוואר וכתף שבורה. 6 ימים היה במצב זה, במהלכם ירד ממקום קבורתו בשלג וצעד מעל 8 קילומטר עד שהגיע למחנה. הוא ממשיך לטפס גם היום.

בשנת תשס"ד, טיפס צרפתי בשם אריק לה מארק על הר מאמות' ברכס הסיירה נבאדה. במהלך גלישת סנובורד על ההר, סופת שלגים הסיטה אותו ממסלולו והוא לא הצליח למצוא את דרכו לפני החשיכה. הוא בילה את הלילה ביער וניסה למצוא את דרכו ביום המחרת, אך זה רק הרחיק אותו עמוק יותר אל מעבה היער.

הציוד שהיה עמו כלל נגן מוזיקה, הסנובורד עליו גלש ובגדיו. הוא נאלץ לשרוד על צנוברים ומי שלג, במהלך שהותו ביער המושלג. בעזרת הסנובורד הוא בנה איגלו לצורך שינה. לאחר זמן מה, סבל מהיפותרמיה ורגליו החלו להכחיל. לאחר שנפל לנהר גועש, הוא כמעט צנח במפל של כ-25 מטר. באופן מדהים, הצליח לה מארק לאתר תדר רדיו באמצעות נגן המוסיקה ובו השתמש כמו מצפן. לאחר 7 ימים של סבל, הוא ניצל. נזקי הקור שברגליו הביאו לקטיעתן.

תעו במדבר בישימון

לפני מספר חודשים חולץ ילד ארגנטינאי בן חמש מהמדבר אחרי 24 שעות, וסיפר שהוא שרד בזכות אכילת דשא ושתיית מים מנחל. האזור שבו נעלם ידוע כשורץ בפומות – טורף מסוכן ממשפחת החתוליים. בנחמין סנצ'ס נעלם בזמן טיול משפחתי, ואותר על ידי מתנדבים במרחק של 21 קילומטר מהמקום האחרון שבו הוא נראה. הוא נמצא כשהוא יושב מתחת לעץ על ידי רוכב אופנוע שהיה חלק ממבצע החיפושים, שבו השתתפו אלף שוטרים, חברי הרשות להגנה אזרחית ומתנדבים.

"שיחקתי מחבואים עם אמי, אז התחלתי לרוץ. בהתחלה שמעתי אותה, אבל אז הלכתי לאיבוד", הוא סיפר לעיתון אל קלרין. "נשענתי על סלע, התחלתי לקרוא לה, אבל היא לא הצליחה לשמוע אותי. התחלתי ללכת לכיוון האור שהיה רחוק מאוד. היה לי קר, ישנתי רע, על סלע", סיפר הילד, שלבש רק חולצה דקה ומכנסיים קצרים. הוא פונה במסוק לבית חולים סאן חואן שבצפון-מערב המדינה כשהוא סובל מהתייבשות קלה, ושוחרר לאחר כמה שעות.

הטמפרטורות באזור בזמן זה של השנה נעות בין 30 מעלות ביום לאפס בלילה. "הייתי מפוחד", אמר בנחמין. אמו אמרה כי הוא פוחד מטיסות וכי הוא בהתחלה סירב לעלות על המסוק. הוא הסכים רק אחרי שאמרו לו שהוא יפגוש את משפחתו. "הייתי ממש שמח כשראיתי את אמי. התגעגעתי לכולם", אמר.

לתעות במדבר זהו סיוט נורא. זה מה שעבר גם על זוג קשישים מטקסס, שתכננו טיול יום באגם פאוול ביוטה, מצאו עצמם מתנדנדים בין חיים למוות במשך שישה ימים לאחר שנקלעו לדרך עפר צרה ושוממת שלא הצליחו לצלוח עם רכבם.

האישה, הלנה באיילר, נמצאה לבסוף על ידי חוואי מקומי שהגיע לאזור כדי לבדוק את שלום הבקר שגידל שם. הוא מצא אותה שוכבת על הכביש, כשהיא מבולבלת ומיובשת מאוד. צוותי חילוץ שהוזעקו למקום, איתרו בהמשך היום גם את בעלה, ג'רלד באיילר בן ה-76. מסוק שסייר ממעל זיהה כתובת SOS שג'רלד כתב עם אבנים ופרחים, ואיתר אותו בטריילר נטוש, שם מצא מחסה. ג'רלד היה מיובש גם הוא, ובלי יכולת לזוז, אך הצליח לשוחח עם המחלצים.

ללא כיסוי של רשת טלפונית, תקועים באזור מבודד, עם מעט מזון ומי שתייה רק משלוליות – בני הזוג מיוסטון היו רחוקים, כפי הנראה, יום אחד בלבד ממוות כמעט ודאי. בני הזוג יצאו ממוטל הדרכים שבו ישנו בעיירה קנאב ונסעו במכוניתם השכורה לכיוון אגם פאוול. השניים נעזרו בתוכנת GPS שהורתה להם לנסוע בדרך עפר סלעית. בשלב מסוים הדרך התפתלה לתוך קניון צר. בשלב זה הבינו בני הזוג שהם הגיעו לדרך הלא נכונה, אך הם לא הצליחו לצאת.

רק אחרי שנתקעו, ועם תקר באחד הצמיגים, הבינו בני הזוג שה-GPS הורה להם את הכיוון למסלול ההליכה הסובב את אגם פאוול – במקום לאגם עצמו. הם החלו לצעוד חזרה ובילו את הלילה הראשון באוויר הפתוח, כשגשם יורד עליהם וסופת ברקים מתחוללת בקרבתם.

בבוקר הבא, רגלו של ג'רלד כאבה עד כדי כך שלא הצליח להמשיך ללכת, ואשתו נדרשה ללכת לחפש עזרה. "היינו צריכים לעשות משהו בקשר לזה, אז כשראיתי שה-GPS מראה לי שיש עוד 25 קילומטר אמרתי 'אני יכולה לעשות את זה'", סיפרה הלנה. היא המשיכה לחפש עזרה, אך לא ראתה איש במשך חמישה ימים – עד להיתקלות המקרית בחוואי. למחלצים סיפרה כי היא שוחחה עם מוקדני החירום בטלפון, ראתה את המסוק מגיע לאסוף את בעלה ושוחחה עם אנשים בבניין גרניט – אך מדובר בהזיות שכפי הנראה נגרמו בהיעדר מזון ומים. לדברי החוקרים, ייתכן שהלנה אף שהתה ימים אחדים בטריילר ליד זה שבו נמצא בסוף בעלה – מבלי לדעת שהיא קרובה אליו.

פורסם לראשונה בשבועון "הדרך". למנוי משתלם חייגו 8427*