מיכל סלומון, אלמנתו של אלעד הי"ד: "אנחנו בוחרים להמשיך קדימה, אך לא שוכחים"

אם תשאלו את מיכל סלומון כיצד היא מתארת את עצמה, היא תענה לכם בגילוי לב: "אני מיכל, בת 37, אלמנה, שמגדלת חמישה ילדים מהממים ומקסימים". בעיסוקה המקצועי היא מנהלת בחברת "גל הבריאות", סוכנות ביטוח שמתמחה בביטוחי עובדים זרים המועסקים בארץ.

אלא שמאחורי הפשטות והחינניות הזו, יש גם מטען כאוב של רגשות: מיכל שכלה את בעלה אלעד הי"ד יחד עם אביו ואחותו, בפיגוע דקירה בחלמיש לפני כשנתיים.

האורח התגלה כמחבל

מיכל נזכרת באותה שבת שחורה: "התארחנו בשבת 'מטות-מסעי' אצל ההורים של אלעד הי"ד. היו המון שמחה, צחוק וכיף גדול, מאחר שתכננו לחגוג את הולדת הנכד החדש במשפחה. ברגע אחד, אותו רגע שהבנתי שה'אורח' שנכנס לבית הוא מחבל, עברנו למצב של קרב. ידעתי שכדי לשרוד צריך להימלט משם.

"ביקשתי בשקט משלושת ילדיי שישבו לידי לרוץ למעלה אל הקומה השנייה, שם ישנו התאומים שלי. בתוך כל ההמולה והצורך ההישרדותי האישי, בער בי הצורך להגן גם על אלעד, אבל ידעתי שלא אוכל לסייע לו באותם רגעים. ידעתי שאם ארד למטה, ילדי יישארו יתומים מאב ומאם. את רוב הפיגוע העברנו בחדר, כך שהזיכרונות הם בעיקר הקולות, הצעקות, הקריאות לעזרה. השקט".

לא מזמן הייתה האזכרה של אלעד, אחותו ואביו. אלו בוודאי ימים קשים מנשוא.

מיכל לוקחת נשימה. "הימים הללו כלל לא פשוטים, מאחר שבשנה זו ציינו שנתיים לאירוע. הימים של האזכרה מעצימים את הרגשות שמקננים בנו כל השנה. אומרים שהזמן מרפא. אז אומרים. הקושי בהתחדשות ובהתקדמות של כולנו, כאשר שירת חייו של אלעד נגדעה אי שם באותה שבת, הכל קשה מנשוא". מיכל שוב לוקחת נשימה. "זהו תסכול מתמשך".

נשמע מאוד לא פשוט. את חושבת שיש דרך להקל עלייך בימים כאלו?

"אני לא יודעת אם להקל, אבל לתמוך כן. השנה החלטתי להזמין את החברים שלנו אלינו הביתה אחרי העלייה לקבר. הרגשתי צורך בחיבוק מכל החברים הטובים שעומדים לצדנו. החברים והמשפחה העלו סיפורים על אלעד, שהעלו חיוך ואפילו צחוק. ככה אני רוצה שיזכרו את אלעד, כפי שהיה בחיים, ולא במוות".

אי אפשר שלא להתפעל מהדרך בה את מוצאת את הכוחות להתמודד ולהמשיך קדימה. מאין את שואבת כוחות, מיכל?

"ברמה האישית אני מאמינה שאפשר לקום כמעט מכל משבר. השאלה היא איך אתה תופס את עצמך. אם הייתי מתעסקת בשאלה למה זה קרה דווקא לנו, ולמה זה מגיע לנו, כנראה שהייתי  מתרסקת מהר.

"אני בוחרת להגיד שהאירוע הזה קרה. זה אירוע מזעזע, כואב, מצמרר. אבל התוצאה, או יותר נכון העובדה, היא ששרדנו ואנחנו בחיים, ועם זה חייבים להמשיך הלאה. זה מה שאני משדרת לילדים שלי. נכון, המשפחה שלנו תמיד תהיה חסרה. תמיד. אבל בחרנו בחיים".

הגעגועים לא מרפים

הפיגוע בחלמיש זכור כאחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל בשנים האחרונות, הוא גבה מחיר יקר מאוד – אלעד נרצח, אחותו נרצחה וכך גם אביו. אמו נפצעה באורח קשה.  

"את כמות הקשיים שזה מביא לא ניתן לספור", מציינת מיכל בכאב. "האובדן של שלושה בני משפחה אחת הוא כרעידת אדמה קשה. זה מטלטל את כולם וזורק לכל הכיוונים. אבל כולם עברו תהליכים ארוכים שמאפשרים לשרוד את השגרה החדשה".

(צילום: אלבום פרטי)

מיכל בוחרת לחלק בין הילדים הגדולים לקטנים: "הגדולים שלי חוו את הפיגוע, הם הרגישו את סכנת החיים, שמעו את הקולות הקשים, והם מתגעגעים לאבא המקסים שהיה להם... למרות הכל הם מתמודדים בגבורה. הקשיים קיימים, וחלקם תמיד יהיו, אבל הם ממשיכים לחיות חיים שמחים, מתמודדים עם האתגרים היומיומיים והעיקר שעושים (כמעט) הכל בחיוך.

"התאומים שלי, כיום בני שלוש, ישנו בזמן הפיגוע ולכן לא חוו את האירוע באותה צורה. אני מאמינה שההתמודדות שלהם תהיה אחרת, עם העובדה שלא יזכרו את אבא".

עם זאת, מיכל מדגישה שהטראומה היא בוודאי טראומה לכל החיים, ולכן היא משתדלת לדאוג לטיפול הנכון ביותר עבור כל אחד מבני משפחתה. "הטיפול בטראומה מתבצע בשני מישורים. המישור הטיפולי, כמובן, עם אנשי מקצוע, והמישור האישי והחשוב עוד יותר. פשוט מדברים. כל אחד עם עצמו ובפורום המשפחתי. דיברנו על הפיגוע עצמו, כל אחד סיפר על החלק שלו באירוע, איך ראה את הדברים ומה הרגיש. אחרי תקופה מסוימת הילדים הפסיקו לדבר על זה בצורה מסודרת. זה אמנם עולה פה ושם, אבל את האירוע עצמו הילדים די סגרו. אולי בגלל שמהר מאוד העליתי אותם לחדר, ומאז לא יכלו לעשות דבר.

"ואני... לא מפסיקה לנתח את האירוע ומה יכולתי לעשות אחרת בשביל תוצאה טובה יותר. אבל בתוכי אני יודעת שהדברים נכתבו מלמעלה, זה לא משהו שהייתה לי יכולת לשנותו".

מיכל גם מזכירה את החוסר הגדול, שממשיך להיות קיים לאורך כל הדרך, כשלצידו גם הגעגועים שאינם מרפים. "אלעד היה מיוחד במינו, אדם שקט וצנוע, מקסים ברוגע שלו.  לא משהו שאני רגילה אליו. אני... (מחייכת) ההפך הגמור. התכונות האלו מיוחדות כל כך בעיני, וזה תפס אותי".

היכן בעיקר מורגש החוסר? יש זמנים מסוימים בהם את מרגישה שהגעגוע נפרץ?

"החוסר מורגש בכל רגע ובכל שנייה. בשמחה, בעצב, בשגרה היומיומית. אלעד היה אב פעיל, תומך, מכיל, דואג, כיפי. הוא הגשים ומימש את האבהות מכל הבחינות. אנחנו כולנו זוכרים יום יום וחיים עם געגוע עמוק".

יש דרך להתמודד עם געגוע עמוק שכזה?

"לא תמיד יש דרך, אבל אני משתדלת למצוא אותה. כך למשל, מאז שאלעד נרצח, לא הפסקתי לחפש את הנוכחות שלו בבית. החוסר הזה הכה בי בכל רגע. בבית הקודם שלנו היו עשרות מגנטים משפחתיים על המקרר, וזה נתן לי מעט שקט. כשעברנו דירה לפני שנה לרחובות החלטתי שלא לשים את אותם המגנטים, אלא למצוא מקום אחר לתמונות. לאחר אין ספור מחשבות, ובעזרתו של חבר טוב, עלה הרעיון לקיר זיכרון עם מסך, שם ירוצו תמונות של אלעד. תמונות מהחיים שהיו. בצורה הזו אנחנו מרגישים שהנוכחות שלו קצת חזרה. רואים אותו מול העיניים. נזכרים ברגעים מאושרים. תחת הקיר הזה מופיע הכיתו: תחת המשפט 'כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף'. זה מחייה את הזיכרון הנעים שלו".

המציאות החדשה

כשמשוחחים עם מיכל קשה שלא להתרשם מהחוזק והיציבות שנלווים לקולה. "זה לא מתוך בחירה", היא אומרת לי כשאני שואלת אותה על כך, "פשוט לא הייתה לי ברירה. בתקופה הראשונה אחרי האירוע חייתי בהישרדות. רק לעבור את היום. רק שהילדים יהיו בסדר. רק שהבית יתפקד. רק להגיע למיטה.

"הפעם הראשונה שהתפרקתי הייתה נוראית. בכיתי על מר גורלי. בכיתי על החיים הקצרים שהיו לאלעד. בכיתי על הילדים שלי שלא יזכו לגדול עם אבא. בכיתי על הכל. וההרגשה הזו שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי, אפילו אם זה ל-10 דקות,  זעזעה אותי, שהרי יש לי 5 ילדים יתומים, אין להם מישהו אחר חוץ ממני. עם הזמן הבנתי שזה בסדר קצת ליפול, זה בסדר להתייפח, זה בסדר כל עוד אני מנגבת את הדמעות וממשיכה הלאה. ויש לי הכוחות להמשיך".

האם את מרגישה שזה שינה אותך? הפכת לאדם אחר?

מיכל חושבת, לוקחת דקה לפני שעונה. "תראי, בגדול - אירוע כזה מטלטל לא יכול שלא להשפיע על היחסים עם הקב"ה. אבל אני אוספת את השברים, מחפשת את התשובות ובונה מחדש את מערכת היחסים איתו..."

למה הכוונה?

"בגדול, נולדתי למציאות של משפחה שומרת תורה ומצוות. האמונה שלי הייתה טבעית, מכורח החיים. לא בחנתי את האמונה שלי מעולם ולא שאלתי את עצמי שאלות מהותיות. אחת מ'תופעות הלוואי' באירועים מטלטלים היא עצירה למחשבה על הכל. על המשפחה, על העבודה, על חברים, על מה טוב לי ומה פחות, וגם על האמונה שהופכת להיות יותר מבוססת. אני מרגישה שהאירוע שחוויתי מאוד השפיע עליי מצד ההתקרבות לבורא עולם. אני יותר חושבת על מה שאני עושה ואיזו משמעות יש לדברים. התהליך הזה נמשך תקופה ארוכה, ואני עדיין לא בסוף...

"בנוסף, העובדה ששרדנו פיגוע, בזמן שהתוצאה יכלה להיות אחרת, הביאה אותי להבנה פשוטה מאוד - אם אנחנו חיים, אז אנחנו צריכים לחיות באמת. לשמוח על ההזדמנות שקיבלנו. לנצל את החיים עד תום שום דבר לא ברור מאליו. כך אני משתדלת לחיות את חיי. את חיינו".

אי אפשר שלא להתעלם מהאופטימיות שבך. האם זה מולד או נרכש?

"לדעתי היא נרכשת. לצערי, הטרגדיה של אלעד היא לא הראשונה בחיינו. אמי ז"ל, שחלתה בסרטן לפני כארבע שנים, אמרה במהלך תקופת מחלתה: 'זה מה יש', ותמיד המשיכה ואמרה שזה לא נאמר בפסימיות אלא באופטימיות. יש המון קושי להסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל זה בריא הרבה יותר. זו ההשתדלות שלי בחיים המורכבים האלה".

רק בריאות ואמונה

לאחרונה החלטתם לעבור דירה.מהיכן נובעת ההחלטה הזו?

"למעשה, גרנו בנוה צוף מיד אחרי החתונה. מספר חודשים לאחר מכן, כאשר היינו בדרכנו ליישוב, נזרקה עלינו אבן ופגעה ברכב. למזלנו לא נפגענו, אך הפחד שלי גדל וביקשתי מאלעד שנעזוב את היישוב. אחותי הגדולה גרה בזמנו בעיר אלעד, והחלטנו שנעבור לידה.

"היה לנו טוב באלעד. יש שם קהילה מדהימה ואנשים מקסימים, אך בשלב מסוים רצינו לצאת משם.  זאת הייתה מחשבה שדיברנו עליה, אני ואלעד, לפני הפיגוע. רצינו לעבור ולהמשיך הלאה. כמו כל הזוגות במדינת ישראל לא הצלחנו להחליט לאן, אז הרעיון למעבר נדחה מעט. ונשאר בגדר מחשבה נחמדת. ואז קרה הפיגוע.

"הרצון וההרגשה שצריך להמשיך הלאה המשיך ללוות אותי רק  שידעתי שאני צריכה לקבל את ההחלטה לבד. אין ספק שזה עוד יותר קשה ומורכב. ניסיתי לחשוב היכן יהיה לי ולילדים הכי נכון לגור לאור המצב אליו נקלענו. ידעתי בתוך תוכי שהדבר הטוב ביותר בשבילנו יהיה לעבור לרחובות.

"רחובות היא עיר נעוריי, העיר בה גדלתי. אני מכירה אותה טוב. אבל הסיבה העיקרית היא שהיא לצד משפחתי וחברה מאוד טובה שלי. כך מצאנו את עצמנו, אני וילדיי, מחליטים יחד לעבור לרחובות. המחשבה הפכה למציאות, וכולנו, תודה לאל, שמחים על ההחלטה. יש בזה משהו מרגש".

נשמע כל כך לא מובן מאליו. האם יש מקום שבו את מטעינה את עצמך?

מיכל עונה באופן ברור: "זה פשוט - אצל המשפחה היקרה שלי, ואצל החברות והחברים הטובים שזכינו בהם. זה פשוט מדהים כמה שהם לצדי ומלווים אותי בכל רגע,  זמינים בכל שעה ושמחים לעזור תמיד. אין ספק שבורכתי".

ומה הלאה? את מהרהרת על כך לפעמים?

מיכל מהרהרת לרגע. "תראי זאת שאלה שקשה לי לחשוב עליה, במיוחד כשראיתי שאפשר לתכנן דברים ובסוף לא אנחנו אלה שמחליטים. אבל יחד עם זה כולם אמרו לי מהרגע הראשון שאני צעירה, וחייבת למצוא זוגיות חדשה. קשה לי לראות את עצמי עם אחר כרגע. מרגישה שאלעד ואני לא נפרדנו מרצון ולא בכלל. ובכל זאת... מקווה להשלים ולבנות את החיים שלי מחדש, עם הילדים המקסימים והאהובים שלי. אני מאחלת לכולנו בריאות ואושר. אני באמת מאמינה שאם יש לך את זה, כל השאר בונוס".