יובל סלע: "אני קורא 'שמע ישראל’ ואומר לעצמי: 'מה שיהיה - יהיה'"

"אחרי שהשתחררתי" יורה יובל סלע בשטף דיבורו המהיר מדי, "טיילתי חמש שנים במזרח הרחוק ובאירופה. בשנים ההן הייתי לא מעט בהודו, ניהלתי בית קפה באמסטרדם, וגם נתתי גיחה של שנה לארץ, בה פתחתי מועדון הופעות גדול בראשון לציון. יום אחד, משום מקום, אני מקבל בהולנד טלפון מסבא שלי. אחרי שיחת נימוסין קצרה הוא מגיע למנה העיקרית: 'אני מזמין לך כרטיס לארץ על חשבוני. בוער לי לדבר איתך על משהו. ובלי קשר, נכד שלי יקר, מזמן לא התראינו'.

"יש הצעות שאי אפשר לסרב להן", אומר סלע במבט ערמומי בעודנו יושבים באולפן ההקלטות האקלקטי שלו הממוקם באחד המתחמים היותר מסקרנים בפרדס חנה, בירת האמנים החדשה של ישראל. "צ'יק צ'ק התארגנתי על כרטיס ובאתי לארץ. נסעתי לסבא, ואחרי ארוחה קצרה הוא שאל אותי למה באתי לעולם – וכמו יהודי טוב – גם ענה.

"'באת לעולם בשביל לעשות מוזיקה', סבא אמר, 'אז כדאי שתתרכז בזה'. אמרתי לו שאני עם גיטרה כל הזמן, לוקח אותה לכל מקום, ומנגן כשמסתדר. סבא לא היה מבסוט מהתשובה, ותכל'ס גם אני הרגשתי שאני צריך לקחת את העניין של המוזיקה יותר ברצינות. הרמתי את הכפפה, נרשמתי ל'הד', בית ספר מוצלח למוזיקה שפעל בזמנו, במסלול לתואר ראשון. חזרתי להולנד לתקופה, ועם תחילת שנת הלימודים חזרתי לארץ".

איך נווד שכמוך, איש העולם הגדול, פתאום נכנס ללופ שגרתי של לימודים, עבודות ומבחנים?

"עשיתי סוויץ' בראש, וברוך ה' זה עבד. במקביל, התחלתי להקליט אלבום, שאגב היום אני קולט שכולו מלא בהרהורי תשובה, וזה הקל על כל העניין. שם יכולתי להתפרע. גרתי אז בתל אביב, לא שמרתי שבת אבל הייתי מחובר בדרכי, כמו תמיד, קידוש בערב, חמין בצהריים, דברים כאלה. נוגע לא נוגע. רציתי את ה' הרבה שנים. מגיל אפס. הייתה לי כמיהה אליו מהיום שבו אני זוכר את עצמי, למרות שלא באתי מבית דתי, בלשון המעטה.

"למשל, בתור ילד הייתי הולך המון לחוגים, ובדרך אליהם הייתי צריך לחצות את הגן הציבורי של ראשון לציון. זה היה מאוד מפחיד, אז כל הדרך הייתי אומר 'שמע ישראל', ומרגיש שה' איתי. בכלל, הפסוק 'שמע ישראל' ליווה אותי הרבה בחיי, ואולי אספר על כך בהמשך. בנוסף לזה, לפני הבר מצווה, כשסבא לקח אותי לרב כדי ללמוד את הפרשה, בשבילי זה היה רגע מאוד חזק של התאהבות בקב"ה. הדברים האלה גרמו לכך שגם במקומות הכי רחוקים הייתי מדבר עם ה'".

לרדוף אחרי העוונות

יובל סלע, 50, נשוי ואב לשתי בנות , מתגורר בפרדס חנה. הוא אמן מסקרן הפעיל בזירת המוזיקה היהודית המתחדשת. מעבר לקריירה שסלע מתחזק כאמן, הוא גם הבעלים של 'לייבלב - הבית של המוזיקה היהודית', סוכנות לייצוג אמנים – עליה הוא מדבר בעיניים בורקות. "לייבלב הוא מקום שמאפשר לאמנים מתחום המוזיקה היהודית לקבל עזרה בכל מה שקשור לזכויות יוצרים, זו סוכנות שנותנת לאמנים פלטפורמה להפצה דיגיטלית, ובכלל – כל מה שהם רוצים וצריכים כדי להצליח. אחרי המון שנים בתחום כיוצר פעיל, הבנתי עד כמה אמנים לא מבינים בתחומים האלה, ולכן הקמתי את הסוכנות.

"לייבלב היא למעשה סוכנות בת של פונוקול, סוכנות שבה חתומים חלק נכבד מגדולי המוזיקאים בישראל. בעבר גם אריק איינשטיין היה חתום בה. הקמתי את הסוכנות בתוך פונוקול, כדי שהאמנים שאני מייצג יוכלו ליהנות מכל המעטפת שפונוקול יודעת לתת.

"ב"ה אמנים מהשורה הראשונה של המוזיקה היהודית המתחדשת הצטרפו אלינו, וביניהם סיני תור, שיבי קלר, משה לוי, פורת נוב, הראל טל, יגל הרוש, ניגון ירושלמי, אורן צור, נדב בכר, ועוד רבים וטובים. חלק מהאמנים שלנו היו בהלם מוחלט אחרי שהתחלנו לעבוד יחד. אנשים שמעו את השירים שלהם עשרים שנה והם לא קיבלו על זה שקל, עד שנכנסנו לתמונה".

אכן יש ניצול כואב בעולם המוזיקה. מה הכשיר אותך לעסוק בנושא?

"מאוד פשוט – שנים רבות של יצירה מוזיקלית ומרדף אחרי הבנה של איך הדברים עובדים. בכלל, הקשר שלי לעולם המוזיקה הולך הרבה שנים אחורה. נולדתי בדימונה למשפחה חילונית למהדרין. לא שבת, לא כשרות, כמעט כלום. הייתי ילד סופר אנרגטי, היום לילד כמוני דבר ראשון נותנים ריטלין. גם אז היה דיבור על טיפול תרופתי, אבל אבא שלי לא הסכים אפילו לשמוע. הוא אמר: 'גם אם הילד יהיה מנקה רחובות - כדורים הוא לא ייקח'.

"במידה רבה, הקשיים בלימודים הפורמליים הביאו אותי ללימודי המוזיקה, וכבר בגיל שש למדתי לנגן על חלילית ואורגן. כשהייתי בכיתה א' עברנו לראשון לציון, וגם שם המשכתי לנגן. בכיתה י' עברתי עם עשרה חברים לקיבוץ מעיין ברוך. המטרה הייתה להקים קן של הנוער העובד בקרית שמונה אחרי מלחמת שלום הגליל".

(צילום: ענבל יהודה לוי)

(צילום: ענבל יהודה לוי)

לא פשוט לעזוב את הבית בכיתה י', ועוד לקיבוץ מרוחק בצפון הארץ.

"בהחלט היו תקופות לא פשוטות בשנים האלה, אבל הכל לטובה מה'. אחרי התיכון התגייסתי לנח"ל המוצנח, הפלוגה המסייעת. שלושה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, ומפה לשם אני מוצא את עצמי שנה וחצי בתוך עזה. הכי עמוק שיש. במשך תשעה חודשים רק הבאנו מבוקשים. יש מצב שזו התקופה הקשה בחיי.

"אגב, לפני כמה שנים, כשראינו מה עושים לאלאור אזריה, היה דיבור בחבר'ה שאם ככה אנחנו היינו צריכים לקבל כמה מאסרי עולם. באיזה מקום בעולם לא מוודאים הריגה במחבל, תגיד לי, פשוט הזיה. ובכלל, כל החבר'ה שלי עברו חוויות מאוד קשות בשירות. יש לי חבר מהפלוגה שחי עשרים שנה בצרפת. הוא לא מסוגל לחזור לארץ.

"אחרי השחרור", אומר סלע ולוגם עוד שלוק של קפה רותח, "באחד הימים החמים של הקיץ, התחלתי את הטיול שלי למזרח הרחוק ואירופה, שתוך זמן קצר כבר הפך לחיים עצמם – עבודה, התמקמות, חברים. כשטסתי מהודו להולנד, קרה אחד הדברים המטורפים בחיי, ותאמין לי שיש לא מעט כאלה. נחתתי באמסטרדם, ובבטן המטוס היה לי תיק מפוצץ בתכשיטי כסף. סחורה בשווי שלושת אלפים דולר, שהיו הון באותה תקופה. חיכיתי לתיק ליד המסוע שעליו הוא היה אמור להגיע, אבל הוא לא נראה באופק.

"הזמן עובר, ואני קולט שאני הולך להסתבך. אם אפנה למחלקת האבידות אולי הם יתעסקו עם התיק כשימצאו אותו, ואז יאשימו אותי בהברחה של סחורה. הכנתי תשובות לכל תרחיש, אבל זה עדיין סיכון מאוד גדול. בסופו של דבר בכל זאת ניגשתי למחלקת האבידות, קיבלתי יומיים במלון על חשבונם, ו-150 גילדן ליום - כלומר 300 גילדן – עד שימצאו את התיק.

"אני מתחיל לצאת מהשדה, עובר דרך האולם שבו מקבלים את פני הנוחתים, ופתאום קולט, דרך ויטרינה גדולה שהייתה שם, את התיק שלי. הוא היה מוקף בשומרים, במעין חדר כזה עם מצבור של תיקים מכל מיני מקומות, ואני לא יודע מה לעשות. מתבלט אם לקחת אותו או לא. אין לי מושג מאיפה קיבלתי אומץ, אבל החלטתי שאני פשוט נכנס לקחת אותו לעיני השומרים. ומה שיהיה יהיה. כמו שאמרתי, מגיל צעיר אני מרגיש שמירה מיוחדת כשאני אומר 'שמע ישראל', וזה בדיוק מה שעשיתי גם במקרה הזה.

"נעמדתי, התחלתי לקרוא קריאת שמע, ופשוט נכנסתי לחדר. היו שומרים בכל פינה, וזה מקום שאסור להיכנס אליו בשום אופן, אבל כולם מסתכלים עלי ולא אומרים מילה. אני אומר שוב ושוב: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', לוקח את התיק ויוצא משם. עד היום אין לי מושג איך זה קרה, ואיך הפסוק הזה עזר לי לצאת ממצבים כאלה מטורפים בחיים".

ואחרי כמה שנים הגיע הצלצול הגואל מסבא.  

"אכן. התגלגלתי כמה שנים בהודו והולנד, והטלפון של סבא פיקס אותי והחזיר אותי לארץ. כמו שאמרתי, התחלתי ללמוד מוזיקה, לעבוד על אלבום שלא יצא – אבל אני רוצה להוציא אותו מתישהו בקרוב, ואז אני מקבל הצעה מטורפת - להגיע לדרום הר חברון ולהקים שם חווה. היה בחור בשם יאיר הר סיני, שהיה חם על הדברים האלה של כיבוש שטחים, והבנתי כמה שזה חשוב. הוא הביא עוד שני אנשים, 20 כבשים, ושמו לנו קראוון ומגדל מים. כולנו יחד, כמו משפחה אחת גדולה, על הר מדהים ושומם.

"התקופה בחווה, חוות המור, הייתה מדליקה לגמרי. גידלנו שם צמחי מרפא, רעינו את הצאן, ואחרי שנה התחילו להגיע משפחות. כשראיתי שהמקום מתייצב הבנתי שזה הזמן שלי להמשיך הלאה, אז קניתי עדר משי דרומי, יחד עם הרועה שלו מרדכי עזריאל, קיבלנו שטח מרעה ביער הראל ליד בית שמש, ובמשך שבוע הלכנו מהחווה של שי בפאתי באר שבע עד יער הראל. ושם התמקמנו.

"לילה אחד", אומר סלע ומבע של כאב עולה בעיניו, "ישנו בשטח, די צמוד לעדר, קמנו בבוקר וראינו שגנבו לנו את הכבשים. אחרי שלושה ימים של חיפושים מטורפים, אחרי איבוד כואב של 32 כבשים שהיו יקרות עבורי – תרתי משמע, מישהו נתן לי לקרוא סיפור מ 'סיפורי מעשיות' של רבי נחמן.

"מסופר שם על רועה שרדף אחרי הצאן שלו שנגנב, והמסקנה בסיפור היא שאין טעם לרדוף אחרי העוונות שלך. שהכל בסופו של דבר זה כיפור עוונות. ברגע הזה ידעתי שהחיים שלי הולכים להשתנות ולקבל כיוון אחר לגמרי. שאני מקבל פה איתות מלמעלה לגבי הדברים שאני צריך לרדוף אחריהם. סגרתי שם את הבאסטה ועליתי לירושלים".

המפגש ששינה את חיי

"הגניבה של הבקר לא נתנה לי מנוח", אומר סלע. "מאוד מאוד רציתי להבין מה קרה פה. אני מתכוון להבין מה קרה מהבחינה הרוחנית, האלוקית, לא איך ומי גנב. מהר מאוד הבנתי שאני מוכרח לפגוש צדיק כדי להבין מה רצו להגיד לי מהשמיים. חשבתי לעצמי: 'עשיתי דבר קדוש, יישבתי את ארץ ישראל כדי שלא תיכבש על ידי זרים, אז למה זה קרה לי?'.

"ביררתי קצת עם מי אפשר להתייעץ, ובסופו של דבר החלטתי לנסות ללכת לשני צדיקים ירושלמים - הרב אשר פריינד והרב ציון ברכה. הגעתי לרב אשר, ולא האמנתי למראה עיני. היה אצלו תור של יומיים. לא יכולתי לחכות כל כך הרבה זמן, אז הלכתי לרב ציון. צחוק הגורל, בסוף יצא שגם לפגישה איתו חיכיתי יומיים. הגעתי לבית הכנסת של הרב ציון, העוזר שלו קלט אותי ואמר לי: 'תבוא מחר בבוקר, תעשה איתנו נץ, ותיכנס לרב אחרי התפילה'.

"עשיתי מה שהעוזר אמר, ואחרי התפילה הרב העביר שיעור 'חוק לישראל'. אמרו לי להישאר לשיעור, ושאחר כך אוכל להיכנס לרב. במהלך השיעור, הרב ראה שאני לא מבין משהו, עצר הכל – והתחיל ללמד אותי כתב רש"י, אחד על אחד, לעיני כל התלמידים. איך שהשיעור ב 'חוק לישראל' הסתיים – התחיל שיעור קבלה בספר 'עץ חיים' של האר"י ז"ל.

"ברגע שזה קרה ביקשו ממני לצאת מבית הכנסת. אמרו לי: 'עץ חיים זה לא בשבילך', והם צדקו. לפני שיצאתי הרב אמר לי: 'תגיע היום למנחה וערבית, מחר תטבול, תבוא לנץ, ואחרי התפילה אני אדבר איתך'. המפגש עם הרב – שסוף סוף התקיים - היה מדהים, ונוצר בינינו קשר מאוד מיוחד. בזכות ההיכרות איתו התחלתי לחזור בתשובה באמת. עד אז רציתי, חשבתי, התקרבתי והתרחקתי, למשל – עד שהכרתי אותו לא הצלחתי להפסיק לנגן בשבת, אבל אחרי שהתחברנו זה הפך להיות הדבר האמיתי.

לדבריו של סלע, לאחר המפגש עם הרב הוא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות אופן מלא, והחל להעמיק בלימוד התורה. "גרתי בסמיכות לישיבה של הרב, ועד שהוא הסתלק לא עזבתי אותו. סוף סוף התבטלתי למישהו. בעזרתו למדתי להתקרב לצדיקים. כנראה שצריך עזות דקדושה כדי להתקרב לקב"ה.

"אחד הדברים הכי חשובים שקיבלתי בתקופה הזו היה הגישה הנכונה למוזיקה. הגישה למוזיקה על פי התורה, על פי דרך ה'. לא ידעתי מה אני אעשה עם המוזיקה שלי. חשבתי שאם אני חוזר בתשובה אני לא יכול להמשיך לעשות מוזיקה בסגנונות שהכרתי, ושמעכשיו אתחיל לנגן רק 'שמחם שמחם'.

"למזלי הרב הדריך אותי בדרך טובה, אמר שאני יכול לעשות את המוזיקה שאני מכיר – אבל בקדושה ועל פי ההלכה. באותו זמן גם נחשפתי לשירים של הרב קרליבך, ובשלב מאוחר גם למוזיקה עדי רן, סיני תור, וכו', מה שנקרא 'אמני המוזיקה היהודית המתחדשת', ואז לשמחתי הבנתי שאפשר לעשות רוקנרול בקדושה.

"בנוסף לכל האור הזה, אחרי שקיבלתי את המתנה הזו שנקראת הרב ציון ברכה, בחסדי שמיים הכרתי בירושלים את אשתי. זה לא שהשידוך נסגר מיד. בתחילה היא חששה, כי אני מבוגר בממנה בשמונה שנים, אבל לאט-לאט הבנו שנינו שזה זה".

הבית שהם בנו יחד  אינו רק ביתו שלהם, אלא גם בית לאמנים.  "אני משתדל להגיד זאת ללא גאווה", מסכם סלע, "אבל אני מרגיש שה' נתן לי כוח ביד, ושהוא מצפה ממני לעשות איתו דברים טובים. אני בא מהמגזר העסקי ומהעולם החילוני, ואני מרגיש שדווקא בזכות כלים שרכשתי שם - אני יכול לעזור להפיץ את דבר ה' בעולם. להאיר את הדרך שבה אפשר להתקרב לה'.

"אחד התפקידים החשובים שלנו בעולם זה להלל ולשמח את ה', ואת זה אנחנו עושים במוזיקה. לכן 'לייבלב' קיימת. בהקמה של הסוכנות היה גם משהו מאוד לא פשוט עבורי. במובן מסוים ויתרתי על המקום שלי, על היצירה שלי, על העשייה שלי כאמן, בשביל לתת מקום לאחרים. בשביל לקדם אמנים חדשים. זה לא עניין של פרנסה, הברכה היא בכל מקרה מאת ה'. אנחנו צריכים לקרב את הגאולה, ועלינו לעשות דברים גדולים בשביל זה".