"בבקשה, תקרא לי איציק השמן"; ראיון בלתי שגרתי

לא רבים זוכים להכיר את איציק השמן, וגם לא להרבה אנשים הייתי ממליץ להכיר אותו.

"הייתי בן 16 כשהבנתי שזה הייעוד שלי", אומר לי איציק השמן כבר בתחילת שיחתנו. "בין סדרי הישיבה הרגשתי שרגליי מוליכות אותי מאליהן אל המחלקה האונקולוגית לילדים בהדסה עין כרם בירושלים, ושם בעצם גיליתי את העולם המופלא של נתינה אין סופית לילדים, הורים ומשפחות שכל עולמם חרב עליהם באחת באמצע החיים".

אבל למה הכינוי שלך הוא איציק השמן? לא מצאת כינוי יותר מכבד ויותר מתאים לעשייה הברוכה שלך?

השאלה לרגע לא מבלבלת אותו, גם לא מביכה. הוא מחייך חיוך גדול כשמשיב לי: "כמו שאין עשן בלי אש כך אין שָמֵן בלי שומן, אכן הייתי בעברי שמן ובכל פעם שהייתי נכנס למחלקה, כל הילדים החולים בסרטן היו רודפים אחריי וצועקים: 'איציק השמן, איציק השמן!' אז איך אני יכול להיפרד מכינוי שילדים כל כך טהורים נתנו לי? זהו השם הקדוש שלי, ובכל מחיר אני לא מוכן להיפרד ממנו".

למען הילדים, למען ההורים

איציק שבתאי (30) אשר מבקש לדבוק בכינויו 'איציק השמן', נשוי ואב לילדה, מוסר את נפשו ביוזמה אישית ופרטית לרווחת הילדים החולים בסרטן בבתי החולים הדסה ושניידר כבר ארבע עשרה שנה.

"אני מכתת רגליי במשך כל ימות השבוע מחנות לחנות, מקבץ מוצרי איכות ומכין מהם מעדני עולם. בכל שבוע, בימים ראשון ושלישי, אני עולה למחלקות האונקולוגיות, פורס מפה על עגלת התרופות ומתחיל להסתובב מחדר לחדר, עושה קצת רעש, מטעמים, בלונים, צעצועים, צחוקים... אני רק שומע את צווחות השמחה של הילדים וכולי מתמלא בדלק מיוחד, שנותן לי כוח לפעם הבאה, לסיבוב הבא. אני מרגיש שליחות מדהימה בכך שאני משמח את הילדים הקטנים ואת הוריהם שנלחמים בעוז ובגבורה".

החיוך שלהם שווה מיליון דולר

מה נחשב בשבילך יום מוצלח, יום שאתה מסמן ביומן האישי שלך V של ניצחון, משהו שלא ציפית שיקרה ובסופו של דבר קרה?

"כל ביקור שלי במחלקת בילדים הוא יום מוצלח לא יכול להיות שלא, אבל אם אתה מתעקש על משהו יוצא דופן אספר לך סיפור על יום אחד שסימנתי בסופו שני סימוני V. V אחד אני מסמן על כל יום של ביקור ואת ה-V השני סימנתי לאחר שביקרתי בחדרה של ילדה קטנה המאושפזת כבר 17 יום ולא מסכימה להכניס לפיה פרור של מאכל או אפילו מיני מתיקה לסוגיהם. לא מסכימה במובן הפשוט של המילה, כל התזונה שלה במשך ימי האשפוז הייתה דרך הזונדה המחוברת לקיבה, או דרך נוזלים של עירויים למיניהם, אבל לא דרך הפה. שכנועי הרופאים והאחיות לא הועילו במאומה ואף היה נדמה כי פעלו את ההיפך, אבל כולם הבינו שהיא חייבת להכניס משהו לפה, דרכי האכלה אחרות הן לא באמת תזונה, אלא רק כדי לא לרעוב.

"זו לא פעם ראשונה שאני נתקל בילדים סרבני אכילה, ובכל פעם שאני נפגש בתופעה הזו אני מניח ליד מיטת הילד את אותה המנה כמו ששאר הילדים במחלקה מקבלים, זה כלל ברזל בשבילי למרות שאני יודע שמן הסתם המנה לא תיאכל, אבל יש אחוז אחד שהילד כן יטעם ועבורי זה הרבה מאוד.

אני מבין שקורה שאתה מצליח במקום שהרופאים נכשלו, זה לא יוצר לפעמים קונפליקט או מתח ביניכם?
"באותו יום האחוז הזה הגיע, הייתי בדרך יציאתי מהמחלקה לאחר שסיימתי את החלוקה בכל החדרים, ואז אבא של הילדה קרא לי לבוא לראות את הפלא הגדול שרופאים ואחיות לא הצליחו לעשות. הילדה שלו לאחר 17 יום שברה את הצום שגזרה על עצמה, ובזכות מה? בזכות פינוקים ומטעמים, יחס וחיוכים שעגלת הפלא שלי עושה".

"האמת היא שהצוות בבית החולים לא מוכן לקבל כל אחד, כי לא תמיד האינטרסים נקיים ממחשבות זרות, ולכן גם אצלי היה מאוד קשה בהתחלה להתקבל כמתנדב מן המניין, רק תודות להתעקשותי על הדברים שיצאו באמת מליבי הם חדרו לליבם, ומאז אנו עובדים בשיתוף מלא. יתרה על כך, אם קורה שאני מאחר אני מקבל טלפון בהול מהצוות הרפואי ששואל מדוע אני לא מגיע. 'לא ייתכן שתאחר', הם אומרים לי".

לפי מה שאני יודע ישנם הרבה ארגוני חסד שפועלים במחלקות הללו, למה אתה חושב שדווקא הפעילות שלך היא ייחודית ושונה?

"השאלה שלך היא כבר חצי מהתשובה, דווקא בגלל שאני לא ארגון ולא עמותה אלא אדם פרטי, זה משהו שמתקבל אצל החולים כמשהו שונה, משהו מלב אל לב, נפש אל נפש, אמתי וכנה. לדעתי זה סוד ההצלחה שלי שעוזר לי לשמח את הלבבות השבורים".

אתה מתחבר לילדים כל כך חמודים, משמח את הנשמות הטהורות שלהם, ומה קורה רח"ל כשאתה נאלץ להיפרד מחלקם? איך אתה לא נשבר?

"מי אמר שאני לא נשבר?" שואל אותי איציק בכנות, "אין דבר כזה, אח שלי. אחרי הכול אני גם בן אדם אני לא מלאך, המלאכים הם בסיפורים. אבל כאן זה עולם המציאות, ובאמת קרה כמה פעמים שכמעט נשברתי והחלטתי – 'זהו, עד כאן. אני לא יכול יותר להמשיך, זה גדול עליי'. במצבים כאלו ישנו סיפור אחד ויחיד שחרוט בזיכרוני והוא זה שמחזיק אותי".

הוא עוצר לרגע ואז נושם עמוקות ומתחיל לספר: "היה זה בערב ראש השנה, כל עם ישראל טרוד בהכנות לחג. החלטתי שלכבוד החג אני מפנק את המשפחות השוהות בראש השנה בבית החולים במארז קטן ומגוון הכולל בתוכו עוגות, סלטים, חלה, שתיה, סימני ראש השנה, וגם שי קטן בצדו לאם של הילד או הילדה המתמודדים, משהו קטן וסמלי, רק כדי שהיא תזכור שזהו ראש השנה ולא עוד יום של חולין בשגרה של אשפוזים.

"עליתי לקומה 7 למחלקה האונקולוגית לילדים בשניידר, עברתי מחדר לחדר עם העגלה הידועה שלי וחילקתי לכל משפחה את המארז הקטן שהכנתי. תוך כדי שאני מחלק את המארז הגעתי לחדר 5 וחיפשתי את המשפחה שאמרה לי שהיא תשהה בחג במחלקה אבל פתאום אני שם לב שהם לא בחדר. אני לא רואה אותם, הם עזבו. אני מרגיש איך שהלב שלי דופק חזק, אוזר אומץ ומעז לשאול את האחיות איפה המשפחה של חדר 5. האחיות ענו לי שהם ירדו למחלקת טיפול נמרץ. נרגעתי קצת, אבל רק קצת, לא ויתרתי להם על המארז שהכנתי, ולאחר שסיימתי את הסיבוב במחלקה ירדתי למחלקת טיפול נמרץ, הקשתי את הקוד הסודי שכבר לא כל כך סודי, פתחתי את הדלת, אבל מולי ניצבו כמה אחיות של מחלקת טיפול נמרץ והודיעו לי שעקב פעולות מצילות חיים אין כרגע אפשרות להיכנס, התחננתי על נפשי, שרק יתנו לי לתת למשפחה משהו ואני יוצא תכף ומיד, אבל לא היה עם מי לדבר. ביקשתי מאחת האחיות הצדקניות, ותאמין לי כולם צדקניות שם, שתעשה איתי חסד ותעביר את המארז למשפחה שהגיעה אתמול מהאונקולוגיה, היא הבטיחה לי שתעשה זאת.

"כל החג הראש שלי נשאר במחלקת טיפול נמרץ, ובמוצאי החג הגעתי בדחיפות לשאול בשלומם ועל מצבם, נכנסתי למחלקת טיפול נמרץ ואבן כבדה, סלע, נגולה מעל ליבי כשפגשתי את המשפחה שכה דאגתי להם כל ימות החג. שאלתי אותם אם הם קיבלו את מארז החג ששלחתי עם האחות בערב החג, ובתגובה הם סימנו לי לשבת כי הם רוצים לספר לי מה עשה מארז החג הקטן שנתתי להם. וכך סיפרה לי אם הילד: 'בערב ראש השנה בשעה אחת בצהריים כשכל עם ישראל מתכונן לחג, אצלנו הייתה הרגשה רעה מאוד, הייתי בדיכאון מכל המצב הנוכחי, עליתי על הכורסה המיועדת לשנת ההורים, כיסיתי את ראשי בסדין, ומתוך הכרית אמרתי לבעלי: 'אצלנו לא יהיה חג השנה, אנחנו נאכל חמאה עם לבן וקצת קוטג', אבל לא חג, לא סימנים, ובוודאי לא שמחה'. בעלי לא התווכח איתי, לא היה קשה לי לשכנע אותו. תוך כדי שאנו מתדלקים אחד את השני במירור על מצבנו נכנסה האחות עם המארז המיוחד שהכנת בטוב לב ופתאום נדלק בי הניצוץ שהפיח בי רוח חדשה. אמרתי לבעלי: 'אנחנו לא נישבר אנחנו נהיה חזקים', קמתי מהכורסה, התחזקתי, וכך נכנסו לחג מלאים ברוח חזקה ובתקווה".

"שמע ישראל" בפעם הראשונה

"אבל כאן לא נגמר הסיפור. זה קרה לקראת חצות כאשר הורידו מהמחלקה האונקולוגית ילד שמצבו החמיר, אביו ואמו עמדו סביב מיטת חוליו דואגים ובוכים, אני שהתרוממתי מהדיכאון שאפף אותי בזכות המארז שקיבלתי והשי הקטן שהיה בו, החלטתי באותם רגעים להיות להורים השבורים למשענת, התברר לי תוך כדי שיחה איתם שהם אינם מאמינים בבורא ובהשגחה הפרטית, מה שנקרא בלשוננו אתאיסטים, דיברתי אמונה וביטחון על ליבם, ובמצב כמו שהם היו, זה לא היה כל כך קשה, שכנעתי אותם לומר שמע ישראל ליד הילד, והם אמרו פעם ראשונה בחייהם 'שמע ישראל', לצערי זאת הייתה גם הפעם אחרונה של הילד שאמר שמע ישראל, וכל זאת בזכות המארז הקטן של ראש השנה. יש קונה עולמו בשעה אחת'. עכשיו הבנת מה מחזיק אותי?" שואל אותי איציק השמן.

ואיך אשתך מקבלת את כל הפעילות הזו? בכל אופן מדובר על שעות של היעדרות מהבית והשקעה לא קטנה...

"אשתי כלל לא ידעה מכל הפעילות שלי ויכול להיות שאם היא הייתה יודעת עליה קודם אז לא הייתי זוכה להיות בעלה, אבל כבר מזמן אני הבנתי שלא אני מנהל כאן את העניינים אלא בורא העולם, והוא דואג שהאנשים הטובים יימשכו למעשים הטובים. כך הצלחתי לגרור את אשתי עמוק עמוק לתוך הפעילות המבורכת הזו.

כל השבוע אשתי הצדקת מכינה את כל התבשילים והפינוקים המפנקים עבור המחלקה האונקולוגית, וזה כבר נהפך לחסד משפחתי שמעסיק אותנו ברוב ימות השבוע, מעסיק וממלא את הלב בנתינה קטנה ובקבלה גדולה, החיוך של הילדים הקטנים האלו ושל ההורים הגיבורים שלהם".

לסיום, תסלח לי על השאלה אבל אני לא יכול להשאיר את הקוראים שלנו במתח, איך הצלחת לרדת באופן כה דרסטי במשקלך?

"זה כינוי שדבק בי עוד לפני שהתחתנתי, אז הייתי במשקל של 30% נוספים ממה שאתה רואה. ההחלטה לרזות הגיעה כשפגשתי את אשתי והבנתי שהיא החצי השני שלי. החל מאותו רגע כבר הכל היה קל יותר. תאמין לי, כשרוצים משהו, שום דבר לא עומד מנגד. תשאל את הילדים המתוקים שנמצאים כאן".