מצמרר: "השכן כיוון את פנס הלייזר לתוך העין של הילד שלי, ואז ארע הנזק הגדול"

שרה נחמני לא העלתה על קצה דעתה מה יקרה לדוידי שלה באותו אחר הצהרים תמים. דוידי בן השבע בסך הכול ירד לחצר הבניין ושיחק עם חבריו. כאשר בן השכנים הצטרף לילדים עם מכשיר הלייזר הקטן, אף אחד לא התרגש יותר מדי. עוד משחק מעניין, מה הבעיה? הבעיה היא, שהילדון כיוון את הלייזר ישירות לעינו של דוידי במשך כדקתיים רצופות, וגם כשדוידי התלונן ואמר שזה "מסנוור" אותו, הילדון צחקק והמשיך. דוידי חמק וברח ממנו, אבל הנזק השקט כבר התחולל.

ואף אחד לא ידע.

פנס קטן, נזק גדול

כשמשוחחים על כך עם שרה קולה נשמע כאוב. הטרגדיה ניכרת בו היטב. "דוידי לא סיפר לנו מאומה", היא אומרת, "מבחינתו זה היה עוד סוג של משחק, מה יש כבר לספר? אבל בערב הוא אמר לי שהעין קצת כואבת לו. אולי הוא ניסה לשטוף אותה, והתלונה שלו הייתה ממש לא ברורה, ופשוט חיכינו יחד שזה יעבור. למחרת בבוקר הוא כבר לא הזכיר את הכאב, הייתי בטוחה שזה שום דבר וטוב שחלף.

"כמה ימים אחר כך, התלונן דוידי שהוא לא רואה טוב. עדיין לא קישרנו. חשבתי כי אולי הוא צריך משקפיים, וקבעתי לו תור לרופא עיניים של קופת החולים. בבדיקה השגרתית החריד אותי הרופא ואמר שהוא רואה כוויה בעין של הילד".

כוויה? במובן הפשוט של המילה?

"כן. כמה שזה נשמע מפחיד, זו לא כוויה שמרגישים את המקום חם כמו במקרה של שריפה מאש, אבל הרשתית בעין נשרפה חלקית, והפגיעה נראתה ממש כמו כוויה. הרופא ניחש ושאל אותי מיד: 'הילד שיחק השבוע עם פנס לייזר?' לא ידעתי להשיב, אבל דוידי נזכר ואמר שהשכן שיחק וכיוון את הפנס לתוך עינו. הרופא התלבט מה אפשר לעשות והאם זו פגיעה שנגרמה בוודאות מהלייזר או שמא ממשהו אחר, והחליט להפנות אותנו לבדיקות נוספות.

"איזה מסלול ארוך התחלנו באותו יום: הרופא שלח אותנו לעבור צילומים ובדיקות, וכשהגיעו התוצאות פנינו יחד עמן לרופא עיניים מומחה. אותו מומחה שלח אותנו לעוד בדיקות ושוב לא הצליח לאבחן והפנה לרופאה נוספת, ואיכשהו הבנו כי אף רופא לא מעז לקבוע בוודאות ממה הפגיעה בעין. החששות שהרופאים העלו כמקור לפגיעה רק הלחיצו אותנו עוד יותר... הפגיעה בראיה שלו הייתה ממשית, אך הרופאים גיששו באפילה, ולא רצו לקחת אחריות ולהכריע ממה הנזק נגרם ומה בידינו לעשות".

האם התאימו לו בינתיים משקפים כדי לפתור את בעיית הראיה?

"לא ולא, דוידי לא היה זקוק למשקפים. מבחינת חדות הראיה - הרופא אמר שהוא רואה שש-שש. הוא הצליח לראות מצוין, אבל חלק משטח הראייה שלו כוסה בצלקת של הכוויה, ולנזק כזה ברשתית- אף משקף לא יכול לעזור, לצערנו.

"ניסינו לחפש מידע רפואי בנרות. דוידי הלך לתלמוד תורה עם משקפי שמש, לפי המלצת הרופאים, כדי למנוע פגיעות נוספות ברשתית החשופה, המשיך להתלונן על קושי בקריאה, ופתרון - אין. כמה דמעות שפכתי עליו, כמה תפילות התפללתי. לא ידענו מה עלינו לעשות עבורו. לבסוף, כמה חודשים אחרי אותו יום גורלי, הגענו למישהו מומחית שמתמצאת בתחום, והיא שלחה אותנו, לא פחות ולא יותר, למנהטן, בארצות הברית".

נשלחתם עד לארצות הברית בגלל פגיעת לייזר?

"כן, אמרו לנו שבארץ אין רופאים שמתמצאים בבעיות כאלו, אולי עוד כמה שנים הם ילמדו את התחום טוב יותר, אבל לנו לא היה זמן מיותר לחכות. עיקר החיפושים התמקדו בניסיון לדעת בוודאות ממה נגרמה הכוויה בעין. אם חלילה- זו פגיעה מגידול או מחלות וסבוכים אחרים ד' ישמור, זו עלולה להיות סכנת חיים. אך כדי לשלול זאת ולהכריע שמדובר 'רק' בנזק מפנס לייזר- הרופאים בארץ לא העזו.

(צילום: shutterstock)

"לדבריה של אותה מומחית, במנהטן ישנו בית חולים שלם שכולו מוקדש לרפואת עיניים, ורופאים מנוסים בכל תחומי רפואת העין והראיה- עובדים יחד באותו מקום ומגיעים לתוצאות מבורכות בעזרת ד'. שמענו לעצתה ושלחנו את תוצאות הבדיקות וערימות הצילומים אל בית החולים בארצות הברית. לאחר שרופאי הקבלה עברו על המסמכים הרפואיים- הם אמרו שיש מה לבדוק, והזמינו אותנו לביקור בארצות הברית. נדהמנו. לצאת מהארץ? זה כל כך לא מתאים לנו. אנו מאמינים שישועת ד' כהרף עין, וברצותו תחזור העין של דוידי לתיקנה ללא כל התערבות רפואית. אך יחד עם זאת ידענו שמוטלת עלינו גם חובת ההשתדלות, לעזור לילד במה שיש בידינו ולא לחמוק מאחריות.

"התייעצנו עם הרב שלנו, וקיבלנו את ברכתו למסע הלא צפוי. בלי לספר לאף אחד מסביב, התארגנו לטיסה. ברוך ד' שאר ילדיי כבר עצמאים ובוגרים, ואפילו השכנים לא ידעו שנעדרתי מהבית למשך שבועיים. הם גם לא ידעו כלום על הנזק שקרה לו בראיה, רציתי לשמור על שקט מוחלט וכמה שפחות לעשות עסק מהנושא".

קיבלתם פנס? זרקו אותו לפח!

ככל ששרה מדברת על כך יותר, כך עולה וצצה השאלה מאליה: את רוצה להגיד לי שהשכנים, ובעיקר אימו של אותו ילד, לא ידעו על הפגיעה בראיה של בנך?

"בהחלט לא ידעו. מיד כשהרופא הראשון העלה את ההשערה שהנזק נגרם בגלל פנס הלייזר, חשבתי על כך בדאגה. אמרתי לילדים שלנו: אל תדברו על כך, בבקשה. מה זה ייתן לנו אם השכנים יצטערו? אם השערות הרופאים יתפשטו בשכונה- אנו עלולים להרוס לשכנים שלנו את כל החיים. מה נרוויח מהצער שלהם? חלילה לנו להזיק להם. הילד לא עשה זאת בכוונה, ורק ד' סובב שדוידי שלנו ייפגע. ואם כך ד' רצה- מה יש לנו לדבר? סיכמנו ביננו, ששום מילה על אותו ילד לא תיאמר, לא בבית, לא במשפחה המורחבת ולא בשכונה. בערב, כשהבית היה שקט ורגוע, ישבתי עם דוידי שלי ושוחחתי אתו בפרטיות. שאלתי אותו אם הוא כועס על השכן, אך הוא אמר לי בכנות: 'לא. מה יש לכעוס עליו? הוא לא ידע שזה מסוכן'.

"גם אחר כך, כשהניסיון הלך וגדל, חזרנו מדי פעם וחיזקנו לעצמנו את הדברים: 'דוידי נפגע כי כך קבע הקב"ה, ועל ד' לא שואלים שאלות. אנו לא יודעים מדוע ולמה, אבל זוכרים שהוא עושה הכול לטובתנו'".

עד היום השכנה לא יודעת מהנזק שנגרם על ידי בנה?

"אם זה היה באפשרותי - מוטב היה שלא תדע כלל מהעניין. אולם לצערי, במהלך הברורים הרפואיים ולצורך קביעת הטיפול, היא נודעה מכך. זה היה כשהיינו במנהטן, כחלק מאינספור בדיקות וברורים שבחסד ד' התבצעו כולם באותו בית חולים, ובמהירות, בזה אחר זה, על ידי צוות מגוון של שבעה רופאים מומחים מתחומים שונים. פתאום הערכתי את העובדה שהכול מתנהל בקלות ללא עשרות טלפונים ומרדף  מייגע אחר התורים, ונסיעות וריצות מתישות בין מרפאות, כפי שחווינו כאן בארץ. הרגשתי סייעתא דשמיא עצומה שהובילה אותנו בדיוק לשם, וחסכה מאתנו עוד התרוצצויות וטרדות.

"הרופאים עיינו בתוצאות וקבעו חד משמעית שהכוויה נגרמה מפנס לייזר. הם ביקשו שאצור קשר עם משפחתו של הילד ונברר מיד את סוג הפנס, עוצמת הוואט ורמת הקרינה שלו. בעיצומה של הישיבה הרפואית, מול שמונה רופאים המצפים לתשובה מדויקת, לא נותרה לי בררה. נאלצתי להתקשר אליה ולברר באי נעימות גדולה. היא בכלל לא זכרה את אותו משחק, אבל קראה מיד לבן שלה והוא ידע בדיוק על מה מדובר. הוא שחזר כיצד הוא שיחק עם הפנס ורץ אחרי הבן שלי וכיוון לו לתוך העין, ושתינו הצטערנו יחד. הם חיפשו את הפנס ומצאו אותו במגרה של הילד. היא הקריאה לי את פרטי הפנס- בסך הכול פנס בדגם פשוט יחסית, שעולה כעשרים שקלים, אבל התברר שעוצמת הוואט שלו גבוהה יותר מפי שניים מהרמה המותרת. תוך כדי שהיא הקריאה את הכיתוב שעל הפנס, הצליח הרופא לאתר את פרטי הדגם המדויק.

"בעוד הרופאים אומדים את עוצמת הפגיעה והקרינה, ניחמתי את השכנה שלי מעבר לים, והוצאתי ממנה הבטחה שהיא לא תעסוק בכך כלל ולא תדבר על זה. אמרתי לה: 'רק שהילד שלך לא ייפול מהסיפור הזה. אסור לנו להרוס לו את החיים'". 

האם לאחר זיהוי הפנס קבלתם אבחון סופי על הפגיעה?

"כן, ברוך ד'. לאחר הזיהוי והאבחון המדויק הגיעה סוף סוף התשובה, אך היא לא הייתה מעודדת מדי. הרופא הסביר לי שיש שני סוגי לייזר- אדום וירוק, אחד יותר מסוכן מהשני, אך שניהם מזיקים. לפנס של השכן היה עוצמת קרינה של 500 וואט, וזו גרמה לפגיעה בלתי הפיכה. הוא הרגיע אותנו ואמר שבמקרה של פגיעת לייזר- הנזק בדרך כלל לא מחמיר ומתפשט, ובחסדי ד' רק עין אחת נפגעה מהלייזר, כך שדוידי יכול ללכת ולתפקד כמעט כרגיל. הרופא אמר כי אם הילד היה מכוון את הפנס עוד מעט- הראייה הייתה נהרסת לחלוטין, ורק נס הוא שעצר את הפגיעה והכווייה במקום נקודתי בלבד.

"לדברי הרופאים, כרגע אין מה לעשות. בעולם הרפואה לא ידוע על טיפול מוכח לפגיעה כזו. מלבד ביפן, שם מנסים כעת פיתוח ניסיוני לשיקום הרשתית אצל שני חולים, אך עדיין אין להם תוצאות. הרופאים המליצו לנו על מעקב תקופתי, והנחו אותנו להמשיך ולהיזהר מקרינת השמש, שכן במצב כזה, כשיש כמו 'חור' ברשתית- העין נותרת חסרת הגנה.  חזרנו ארצה, מודים לד' על הראיה שנותרה, ועל העין השנייה שנותרה שלמה ומתפקדת, ומעריכים כפליים את הראייה של כל אחת ואחד מאתנו.

"החיים השוטפים סחפו אותנו הלאה, וכמעט שהייתי שוכחת מה'טיול' האמריקני שלנו, אך אז שמעתי את גיסתי מספרת בתום לב כי הבן שלה קיבל מתנה קטנה לחופש- פנס לייזר. בבת אחת נזעקתי לעומתה, ולא נרגעתי עד שהיא הבטיחה לי שהצעצוע המסוכן עמוק בפח.

"היא עוררה אותי לקום ולספר את מה שארע לנו, ולו בשביל כל האחרים שאינם יודעים עד כמה משחקים פשוטים עלולים להיות מזיקים. גיסתי לבטח לא יודעת עד עכשיו מדוע הזדעזעתי כל כך, אבל אתם בוודאי מבינים אותי".