להצליח – אפשר רק אם מתלהבים

בחיים, לא ניתן להצליח מבלי מאמץ והשקעה, כי "אדם לעמל יולד". על יסוד זה כבר מעמיד אותנו החכם מכל אדם, שלמה המלך, כאשר הוא אומר (משלי י', ד') כי "יַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (מעניין לציין שה"חפץ חיים" כותב בפרשת שאחרי שנגזרה על אדם מסוים עשירות, או אז הוטבעה בו תכונת החריצות). ההצלחה תלויה בחריצות, במאמץ ובהשקעה.

יטען הטוען, כי לא פעם נתקלנו באנשים שהגיעו לתוצאות בחייהם מבלי מאמץ: פלוני קיבל רכוש רב מהוריו, אלמוני זכה בירושה "שמנה", ועוד. אולם חשוב להבין: במקרים הללו – לא מדובר על הצלחה! הישגים שהאדם אינו משיג בעצמו, שהוא אינו מתאמץ להשיג אותם – אינם נחשבים הצלחה. הצלחה מורכבת ממאמץ, מאומץ, מעשיה חוזרת ונשנית, מכשלונות ומההתמודדות איתם, ומהתמדה למרות הכשלונות!

כל מי שהגיע להצלחה בחייו, יוכל לספר על הכשלונות שבדרך, וכבר לימדונו רבותינו (גיטין מ"ג, א'): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". הכשלונות, אפוא – הינם בלתי נמנעים, והם אחד המפתחות להתפתחותו של האדם. זה טבעו של עולם! לכל אדם, ישנן תקופות של אור, של מרץ ומוטיבציה, של צמיחה, ומאידך – ישנם רגעים של חושך. ההצלחה, נבחנת גם על פי מידת יכולתו של האדם לצלוח את רגעי החושך, ולהמשיך הלאה בחיים בעשיה ובתפקוד למרות התקופה הקשה.

התלהבות מוצלחת

כדי להצליח בחיים, יש צורך בהתלהבות. עבודה טובה אינה נעשית בדם קר. כל הישג גדול – הינו סיפורו של לב שואף! זה לא אומר בהכרח שעל האדם להחצין את הרגשות שלו, אבל ההתלהבות, המרץ והרצון לצמוח – חייבים להיות שם, לפחות בינו ובין עצמו. "דם קר" מייצר עבודה של "מינימום", בעוד לתוצאות מקסימליות – ניתן להגיע רק באמצעות "דם חם" והתלהבות!

כשהאדם מתלהב לקראת השגת המטרות החשובות בעיניו, הוא נרתע פחות מפני הקשיים. כך אומר ה"באר יוסף", שאברהם אבינו ע"ה הכניס אורחים אף על פי שהיה זה היום השלישי למילתו, ובחום השמש יוקדת יכול היה לקבלת "פטור" מהכנסת אורחים, אך ההתלהבות של "איש החסד" גרמה לכך שהכאב של המילה וחום היום לא היוו מניעה לקראת עשיית חסד מופלאה שכזו!

אדם מלא התלהבות אינו עורך חשבונות של סיכויים. גם אם הוא נכשל לא פעם, גם אם הוא סוחב איתו משקעים מהעבר, הוא אינו מניח לכל השיקולים ההגיוניים הללו לעצור בעדו, הוא מתעלה מעל החשבונות הללו ולוקח סיכונים של עשייה למען סיכוי ההצלחה.

כמובן, הכוונה אינה להתעלם מהיהגיון. על האדם לפעול בצורה מושכלת, ובכל זאת, ההיגיון גם יוצר מגבלות, תקרת זכוכית אותה האדם יתקשה לפרוץ כי הוא מאמין להגיון יותר מדי.

לעומת זאת ההתלהבות, השמחה, השאיפה – יכולות להגביה את האדם, ולהביא אותו לפסגות שהוא מעולם לא היה מודע לכך שהוא יכול להשיג!

לכן לצד השיקולים ההגיוניים, החשובים כשלעצמם – יש להשאיר מקום להתלהבות, לא להגביל את המחר והחלומות במגבלות של האתמול או של ההיגיון, לא לאפשר לגישות הישנות שלנו, אלו שלא השיגו תוצאות - להכתיב את העתיד שלנו, אלא לחתור לצמיחה ולהתפתחות!

אדם שרוצה להצליח בחיים, צריך תמיד להיות עם הפנים קדימה. כמובן, חשוב להכיר בכישלונות העבר, כדי ללמוד מהם ולהסיק מסקנות שיעשו את העתיד לטוב יותר. אבל את עיקר תשומת הלב – יש להקדיש לעתיד, ולא לעבר. וכבר היו דורשי רשומות אומרים בדרך רמז על הפסוק (בראשית י"ט, כ"ו): "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח", כי מי שמביט יותר מדי לאחור – נתקע שם לנצח...

ניתן לדמות זאת לאדם שנוהג ברכב. כמובן, ישנה חשיבות רבה להתבוננות במראות, כדי לדעת מה מתרחש מאחור. אולם אדם שיביט במהלך כל הנסיעה במראות, ויתעלם מהכביש שלפניו – יגיע למקומות שהוא לא היה רוצה להגיע אליהם... התאונה תהיה בלתי נמנעת. לכן, צריך בעיקר להביט קדימה, ורק מדי פעם – להביט לאחור כדי להסיק מסקנות.

כך גם בחיים: עיקר הדגש צריך להיות על ההתקדמות, בעוד על העבר יש להביט רק במידה הנחוצה כדי ללמוד ממנו ולהסיק מסקנות רלוונטיות לעתיד.

להעניק משקל לדרך

אדם מצליחן הינו אדם שמונע מכוחה של שאיפה, מכוחו של חזון שמצית את הדמיון שלו. הוא חי חיים עשירים ומלאים, עד שהוא מצליח לכבוש את היעד שהציב לעצמו, אולם גם במידה ולא עלה בידו להגשים את היעד – הוא מרגיש מתוגמל כבר בדרך. הוא נהנה לא רק מהתוצאה – אלא גם מהתהליך, וכמו שאומר הפתגם: חשוב למצוא לא רק את הדרך לאושר, אלא גם את האושר שבדרך! שכן יש חשיבות בדרך ולא רק בתוצאה.

לכן, כדי להצליח, יש להציב מטרות מלהיבות, שתעוררנה מוטיבציה ונכונות מצידו של האדם לעשות כל מאמץ כדי להשיג אותן. חשוב, כמו כן, לשמר באופן קבוע את התקוה, שמהווה את שורש המאמצים: ככל שהאדם יהיה חדור בתקווה רבה יותר, כך הוא יהיה מסוגל ומוכן להשקיע מאמצים רבים יותר.

למעשה, השאיפות מהוות חלק משמעותי מהאישיות שלנו. אדם בלי שאיפות – אינו "חי". גם העשיר הגדול ביותר, לא יוכל לחיות אם לא ישאף ליותר, ולכן הקדוש ברוך הוא טבע בנו את הטבע שלא להסתפק אף פעם במה שיש לנו, אלא "יש לו מנה – רוצה מאתיים". אילו השאיפות של האדם היו באות על סיפוקן – הוא היה מאבד את המוטיבציה להמשיך לפעול וליצור!

לכן, באופן תקין, השאיפות – מולידות תמיד שאיפות נוספות, וכמובן שיש בכך תועלת, כי רק כך האדם שובר את תקרת הזכוכית של הגבולות שהוא חשב שיש בו.

ככל שהאדם ישמר את השאיפה, את הרצון להשיג עוד ועוד – כך הוא יוכל להרחיב את האישיות שלו יותר ויותר, ולצמוח. הוא יזכור תמיד, שכדי להשיג את השאיפות הנוכחיות שלו – הוא צריך להיות יותר מכפי שהיה ברגע הקודם, והוא יחתור לצמיחה המתמדת הזו.

כמובן, אנו יודעים ששאיפות חומריות כגון זו של מי שיש לו מנה ורוצה מאתיים – אינן מהוות מעלה ויתרון. אולם הביקורת על השאיפות הללו אינה הופכת את השאיפה הזו לבלתי הגיונית. האדם מטבעו – שואף, וכאשר הוא אינו ערכי דיו – השאיפות שלו מתמקדות בצדדים החומריים של החיים. הביקורת על השאיפות החומריות מבוססת רק על ההבנה, ששאיפות נעלות הן שאיפות רוחניות, בעוד שאיפות חומריות אינן מביאות לידי ביטוי את "מותר האדם מן הבהמה". אולם עצם השאיפה – הגיונית ומתקבלת על הדעת, והיא המפתח העיקרי לשערי ההצלחה.