"ובחרתי בחיים", פרק א’ - שווה פחות מאוויר

לפני שש עשרה שנה (!)

* * *

כמה נורא הפחד מהבדידות,

לא קל לשמור על האופטימיות,

לנסות לקוות שיום אחד 

תיגמר תחושת הלבד

שאולי ארגיש שווה

אפילו כמעט

שאזכה לחיות את החיים בשלווה

להיות מאושרת בטעות, קצת

מרגישה שזה חלום 

שלא יכול להתממש כך פתאום

אבל עיניי נשואות למרומים

בוכה ומתפללת לאלוקים
שישלח לי חברה אחת לחיים
שאוכל לשתף אותה במחשבות והרהורים

* * *

"אני יכולה לגרום לזה שאף אחד בכיתה לא יסתכל עלייך, בקלות ועכשיו. את בידיים שלי, אל תשכחי את זה", שמעתי את אסתר המלכה אומרת לרחלי. לא אסתר המלכה ממגילת אסתר. אסתר מלכת הכיתה המקבילה.
כיתה ג2.

הצצתי מהחריץ במנעול הדלת. רחלי מיררה בבכי והנהנה קלות. 

זאת הייתה יכולה להיות אני, שממררת שם בבכי. הרי מצבי לא יותר טוב מרחלי בהרבה. 

היי, אני נועה, ילדה רגילה. או שלא. תחליטו בעצמכם. 

זה הפחד שלי. 

הפחד שלי הוא שישנאו אותי, שלא ידברו איתי, שיציקו לי, שיתעלמו ממני. הדבר שאני הכי פוחדת ממנו זו מילה אחת. 

חרם. 

מה כבר ביקשתי?
להיות ילדה רגילה? עם חברות רגילות, וחיים רגילים? למה הכל חייב להיות כל כך מסובך?
הלילה, חלמתי חלום. בחלום הגעתי לכיתה וניסיתי לדבר. לא שמעתי את עצמי וגם אף אחד אחר לא שמע אותי. צעקתי, ועדיין לא נשמע קולי. אני לא יודעת ממה אני יותר מפחדת - מזה שאני לא אצליח לדבר, או מזה שאצליח לדבר אבל אף אחד לא יטרח להקשיב. גם אם סופסוף יגיע היום בו ישמעו אותי, מי מבטיח לי שהם יעצרו להקשיב? אולי הם ימשיכו פשוט לשחק עם החברים השווים שלהם ואני אמשיך לא לעניין אף אחד.

בהפסקה ישבתי לבד בכיתה. כולם יצאו לשחק בחצר. אני לא יודעת אם אצליח לתאר את תחושת הבדידות, כי היא תחושה פשוט נוראה.
ממש עכשיו, ברגעים שאני כותבת את המילים האלו, אני לא מצליחה לראות אותן. הדמעות מכסות את העיניים. דמעה אחת עושה את דרכה במורד פניי. היא לא דמעה שכיף להרגיש אותה. היא דמעה מלוחה, דמעה של בדידות.
הלוואי והייתי מהילדים האלה שאין להם בעיות חברתיות. ילדה רגילה שבאה לבית הספר וצריכה לבחור עם מי לשחק. ילדה שלא קמה בבוקר עם הדאגה הזאת שמנקרת בראש - מי יהיה איתי? מי יסתכל עליי בכלל?

בינתיים אין לי חברים. אני אומרת בינתיים, כי אני בוחרת לשמור על אופטימיות. ההורים שלי אומרים לי תמיד שאני ילדה אופטימית. הם לא אומרים את זה בהקשר של המצב החברתי, כי הם לא מודעים אליו. אני חושבת שהתקווה שיום אחד הבדידות תיגמר, היא שמעודדת אותי לחיות. אולי מתי שהוא תשב לידי ילדה ואני אדבר איתה והיא תספר לי על עצמה, ונצחק על החיים ביחד. עד אז, כנראה שאמשיך ללכת לבית הספר עם התקווה הקטנה הזאת בכיס ולהתאכזב בכל יום מחדש שהיא לא מתממשת. אף אחד לא בא לדבר איתי, אף אחד לא מסתכל עליי אפילו. אני מרגישה אוויר. אני מרגישה חסרת כל משמעות.

אני לא יושבת לבד בכיתה, אבל זה רק מסיבה אחת - המורה היא זאת שקובעת את מקומות הישיבה. הילדה שיושבת לידי, טלי, עושה זאת בעל כורחה.
אתם יודעים, זה יותר נורא שיושב לידך מישהו ולא מדבר איתך מאשר לשבת לבד. זה יותר נורא להרגיש לבד מלהיות לבד.

אולי באמת אין סיבות לאהוב אותי. אני סתם ילדה לא מעניינת, ילדה מוזרה, ילדה שכותבת יומן, ילדה שונה מכולם. לכן, אף אחד לא אוהב אותי. הלוואי וזה ישתנה.    

יש ביני לבין העולם קיר. גדול. קיר שאני קוראת לו קיר הזכוכית.

אני יכולה להתאמץ ולצעוק אבל אף אחד לא יצליח לשמוע כי קיר הזכוכית חוסם אותי. 

אני יכולה לרוץ ולנסות לעבור את הקיר, אולם זה שהוא שקוף לא אומר שאפשר לעבור דרכו.

לשבור את הקיר, זאת האפשרות היחידה.
אבל אני קטנה מכדי להצליח במשימה הזאת.

מה הכוונה קיר זכוכית?

כמו שהבנתם, מצב חברתי על הפנים. אני לא מצליחה לדבר, לא יכולה להביע את עצמי בקול מספיק גבוה כדי שישמעו ויבינו.

מפחדת להרים את האצבע ולומר תשובה בכיתה.

למה? כי אסור לטעות! ככה אמא אומרת.

בגן, כשרציתי לספר לגננת שיש לי נעליים חדשות, עשיתי זאת בפנטומימה. ולא כי ככה רציתי. ככה יצא. 

ושבוע שעבר, ילד שאל את המורה אם אני בכלל יודעת לדבר! או שאולי אני אילמת!

זה לא שאני לא רוצה לדבר או שאין לי מה להגיד. להפך. אבל אני כל כך מפחדת, והפחד הזה לא תלוי בי בכלל. הוא פשוט קיים והוא שולט בי מאוד חזק. 

הדמעות, הן לא פוסקות.

 

ובאמת שאם בבית הכל היה טוב, לא הייתי בוכה בכלל.
ההורים שלי דואגים לי מאוד מאוד. כל יום הם רוצים שאוכל הכל, שאלמד הכל ושאהיה הילדה הכי מצטיינת שיש. 

אבל לפעמים.. אם אני לא עושה את מה שהם רוצים או לא עושה את זה מספיק טוב, הם כועסים עליי ומאוד מאוכזבים. לפעמים הם גם מענישים אותי על כך. 

אני מרגישה שהם דורשים ממני לפעול כמו רובוט. לעשות כמה דברים בו זמנית, לעשות הכל מושלם.  

לפעמים, אני אוהבת את ההורים שלי. אבל רק לפעמים. אבא יודע המון על הרבה דברים. הוא גם ממש מצחיק ויש לו הרבה בדיחות שהוא אומר אותן כל הזמן, וגם ממש כיף לשחק איתו. אמא יודעת להגיד את המילים הנכונות כשקשה ולתת את החיבוק הכי חם שיש. היא גם מספרת את הסיפורים הכי טובים.
יודעים מה? אם הם לא היו כאלה קשוחים לפעמים, החיים שלי יכלו להיות די טובים. אני מרגישה חנוקה. לפעמים מהלחץ שלהם ולפעמים מדמעות. 

אתמול לא הצלחתי את שיעורי הבית. אבא שלי הסביר לי אותם אבל לא הבנתי. הוא נשם עמוק והתחיל בהסבר מההתחלה. שוב, לא הבנתי. הוא סגר את המחברת ואמר לי שאני אפס ושלא ייצא ממני כלום. אחר כך בכיתי, אבל לא הרבה כדי שאף אחד לא יידע. 

היום כתבתי שיר על השבת וכמה שהיא יפה, כמו שלמדנו עליה בבית ספר. 

אבא קרא את השיר וחייך. עד שהוא הגיע לשורה האחת לפני אחרונה. לא היה שם חרוז, פשוט כי לא מצאתי חרוז מתאים למילה "טובה". 

הוא החמיץ פנים ואמר שכל המשוררים המפורסמים לא עושים כאלה טעויות אבל בסדר, אני לא משוררת אלא סתם אפסית שמנסה לכתוב שירים. בכיתי בחדר. בכיתי ככה שרק הכרית תשמע. 

יום אחרי יום שהם מוצאים את הכשלונות שלי. יום אחרי יום שהם יורדים עליי. אני מעדיפה שהם יסטרו לי כי אפילו שסטירה יכולה להיות ממש ממש כואבת, הכאב עובר אחרי כמה דקות, אבל הכאב של ההשפלות הוא בלתי נסבל והוא כואב ליותר זמן. 

לקחתי את מחברת השירים שלי וקרעתי אותה לחתיכות. עכשיו היא בפח ואני בוכה, מתקשה להיפרד ממנה.

אני חושבת שיש משהו במה שאבא שלי אומר כל הזמן. כנראה אני באמת לא שווה כלום. 

אני לא אוויר. אני יותר גרועה מאוויר, כי לפחות מאוויר יש תועלת אפילו שלא רואים אותו. כנראה אני באמת די מזיקה פה בעולם בקיומי.
אני שואלת
למה נולדתי בכלל? 

ה', תעזור לי לנצח את כל מה שרע בעולם, את הסבל.