אלול נמצא בשדה שלך, בבית שלך. כן, עם כל הבלגן

את יוצאת למרפסת עם ספר תהילים והרבה רצון טוב. השמיים פרוסים מעליך, והזיכרונות מכים בך בגעגוע. אי אז, בשנים שטרום נישואיך, עברו עלייך אלולים אחרים לגמרי, הכוללים תפילות במקומות הקדושים, סליחות באשמורת הבוקר וקבלות עד לב השמיים... כמה התעלית באותם ימים קסומים. געגועים לתמיר ונעלם שוטפים אותך. את מחפשת את הטעם של חודש אלול בתכול שמעליך, מנסה לנחם את עצמך על תחושת ההחמצה. הודו להשם כי טוב, את אם למשפחה ברוכה, עסוקה עד למעלה מראשך בבית ובצרכיו. אבל... מקום קטן בתוך הלב מפרפר בכאב. מתמרד נוכח המציאות.

"אמא, הוא לקח לי" ו"אמא, תגידי לו" נכנסים בסערה דרך פתחה הצר של המרפסת. חלקיקי צ'יטוס איקס עיגול מתעופפים מהשקיות שבידם ומתפצפצים תחת רגליהם הרוקעות, הפירורים הכתמתמים מתפזרים לכל עבר, מלגלגים לטאטוא שאך לפני דקות ספורות ביצעת כאן. תחת ההתעלות שחיפשת, את מרגישה תחושת זעם מסוכנת ולא "אלולית" כלל ועיקר מפעפעת ועולה, עוד רגע ותתפרץ בצעקה.

את נושמת עמוק. מנסה מאוד. "אלול!", מזכירה לעצמך, וחוטפת מבט נואש לשמיים. "לא לכעוס! רק לא לכעוס". נשימה, ועוד אחת. "מה, צדיק, מה אתה רוצה?", את פונה למאשים הראשי, מחליפה את הטון הכועס לרך, כראוי לילד יהודי טהור. הילדון לא מתרגש ממאמציך, וממשיך לילל בקול על מעלליו של אחיו.

"אמא, תגידי לו", זה המתנצח השני, כבר שכח לריב ועבר לפרק במרץ את ידית המרפסת שרק הוחזרה למקומה בשבוע שעבר. את מתלבטת אם עלייך לגעור בו חמורות או לפצוח בהסבר מנומק על חשיבות הידיות לדלתות ביתנו. כך או כך, בכיות נוספות הנשמעות מכיוון חדר הילדים קוטעות את הרהוריך וגורמות לך לעזוב את השמיים, ולהכניס את כולכם פנימה. בעצב את מטמינה את ספר התהילים בחזרה במגרה. אולי אחר כך. אולי מחר.   

אנחנו נמצאות בעיצומו של חודש הרחמיים והסליחות. השמיים פתוחים. התפילות מתקבלות, המלך בשדה.

המלך בשדה - ואנחנו במטבח. בבית, בתוככי החדרים. במריבות הילדים, בסידורים, במיון הכביסות הנערמות. אנחנו בתחילת שנה, ברכישה ובהשלמת ספרים ותלבושות. בריצה בהולה לסופר, לבנק ולחנות הנעליים. ראש השנה מתקרב, הצרכים רבים והרשימה לא נגמרת, היא רק מתארכת ומתגלגלת, דורשת אותנו זמינות ופעילות תמיד.

הצדיקים מגלים לנו את הסוד שייתן ללב הסוער שלנו רגיעה: "עיקר התשובה ישמע בזיונו יידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן תורה ו').

הרגילו אותנו לחשוב שביזיון הוא משהו חיצוני לנו, ואכן, שכרו של השותק בעת ביזיון גדול ומפורסם הוא. אך ישנו סוג נוסף של ביזיון, גרוע לא פחות, והביזיון הזה הוא תדיר ומצוי, הוא מוצב ארצה. ועל ידו אפשר להגיע השמימה.

הביזיון פנימי. 

כל כך הרבה פעמים ביום לא הולך לנו כפי שתכננו, אנחנו מרגישות מבוזות ומתוסכלות, העניינים יגעים וחסרים כל כך. רצינו להיות במקום אחר, צדיקות כמו האימהות הקדושות, חסרות כעס, מלאות רוך וחמלה, זוכות ומזכות אחרים, שמחות בחלקינו, תומכות ואוהבות ועוד ועוד... ביזיון לגלות שאנחנו לא שם, התמונה היפה שרקמנו בעיני רוחנו עדיין תלויה בקיר המזרח בעולם החלומות, מחכה להגשמה. אך הדרך ארוכה ומפותלת, מלאה מהמורות, בורות וקוצים.

אם רק נזכור שהמלך נמצא בשדה, ודווקא בשדה הקרוב אלינו, זירת הניסיונות הביתית - הכל יראה אחרת.

בכל קיר שחוסם אותנו, בכל תסכול מתפרץ וגועש ושוטף במקומות הכי קשים בנפש, מתחבאת עיקר התשובה! כל קושי מהווה מקפצה אדירה להגיע למטרה העליונה מכל - "ואני קרבת אלוקים לי טוב". כשזוכרים זאת - אלול אף פעם לא היה זמין כל כך!

אלול לא נמצא רק בתפילות ובתהילים. הוא נמצא בשדה, בזירה שלך. בכל פעם שאת שותקת לקולות המבזים שבתוכך, אוספת את עצמך ועושה את מה שאת יכולה, חרף ולמרות התחושות הפנימיות הקשות, את זוכה לתשובה!

מי ידמה לך, אם יהודיה וצדיקה, מתחזקת מתוך המיצר בחודש אלול. אם ככה אתה רוצה, ריבונו של עולם, שאני אהיה עכשיו כאן למטה - אני מקבלת, ושותקת בהכנעה, משלימה עם רצונך, ורוצה מאוד להאיר את המקום הזה באור האמונה. בלי להתייאש מהרצון הכן שלי למציאות מתוקנת ומושלמת. מתוך המקום הצר שלי, אמשיך לנסות לחטוף עוד מעט טוב.  

על ידי העבודה הזו, נזכה שהשם יתברך בכבודו ובעצמו יכין לנו כתר. הוא הכבוד האלוקי שישרה עלינו מהרה. אמן כן יהי רצון.