סיון רהב מאיר: מתחילים את השנה

שני תאריכים יקרים התאחדו השבוע: 1 בספטמבר וא' אלול. שניהם, בלי הגזמה, מזכירים לנו את סלע קיומנו. ב-1 בספטמבר למעלה משני מיליון ילדים ישראלים חוזרים אל ספסל הלימודים. ההורים שלהם יצביעו לכל סוגי המפלגות, אבל יובילו אותם ביום הראשון אל הכיתה עם אותה התרגשות ותקווה. נעמי שמר כתבה פעם עבור יהורם גאון את המילים הבאות: "מחלוני אני רואה, רחוב כמו נהר גואה, ואנשים לעבודת-יומם הולכים, ותינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם". הפזמון הוא "לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". גאון הסביר פעם שזהו הבסיס לניצחונה של חברה: נהר גואה של תינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם. הבוקר נראה שוב נהר כזה.
א' באלול פותח את ימי התשובה, הרחמים והסליחות. 40 הימים שעד יום הכיפורים. בעולם הישיבות מתחיל "זמן אלול", זמן לימוד ותיקון אינטנסיבי, ובכל העולם היהודי ירגישו דופק אחר. ההזדמנות השנתית להשתנות ולפתוח דף חדש מתחילה. השנה אלול מציב אתגר מיוחד: לא להגיד רק במה הפוליטיקאים לא בסדר, לא לתקוף מגזרים ומפלגות, אלא להפנות את הביקורת כלפי עצמנו, לבדוק איך אנחנו יכולים להשתפר. בווידוי ביום כיפור – שבוא יבוא אחרי כל המהומה הזו – הרי נגיד "אשמנו, בגדנו" ולא "גנץ טעה, ביבי שגה".
התחלות טובות.

(צילום: shutterstock)

סליחות

בכל רחבי העולם היהודי החלו השבוע יוצאי ספרד לומר סליחות, לקראת יום הכיפורים. בספרו החדש "לקראתי מצאתיך" מתאר הרב חיים סבתו את הסליחות הקסומות של ילדותו במעברה: "סבא מנעים בסליחות. ניגוני סליחות צער יש בהם, מצער השכינה ומצער הגלות ומצער החטא, אבל ייאוש אין בהם. יורדים למעמקי הלב, ועולים להרהורי תשובה, עד שחוזרים ומנצנצים בזיק של תקווה. והכול בוכים. אלו בוכים על הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים, בוכים עימם. ואף מן העזרה נשמע קול בכייה. זו עומדת בזווית זו ונאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת. זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, מתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אִמותיהן בוכות. ואז ננערים כולם וקוראים כאיש אחד בלב אחד: 'אל רַחוּם וחַנוּן', ואחר הסליחות שרים בנעימה של פיוס, כמי שמובטחים בחנינה: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'. לב מי לא יימס ביום הזה".
העולם השתנה. אולי הנהירה האדירה לסליחות ולסיורי סליחות, נובעת מגעגוע עמוק שלנו לתמימות ולפשטות הזו.

כנפי רוח

הבאנו אתנו לארצות הברית תמונה של הרב קוק. עדיין לא מצאנו פטיש ומסמר וזמן לתלות אותה, אז היא מונחת פה בסלון, על כיסא. השבוע – ג' באלול – מלאו 84 שנים לפטירתו. בשנים האחרונות התפרסם מאוד השיר "כנפי רוח", שאת מילותיו הוא כתב. אבל מאיפה הגיעו המילים העוצמתיות האלה? מה ההקשר המלא שלהן? מתברר שהשורה הזו מופיעה בספרו "אורות הקודש", בקטע שמתאים מאוד לימי חודש אלול: "בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום... התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלוקות שלהם. דע את עצמך, ואת עולמך. דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך. האהבה שבקרבך – העלה אותה לשורש עוזה. עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך. דרוש אותם, ויימצאו לך מיד". הכותרת של הקטע הזה היא: "קריאה להסתכלות עליונה".
לזכרו.

פסח של הנשמה

את הרעיון הבא כתבה לי השבוע ד"ר רקפת בן-ישי: "כל בית, גם אם מנקים אותו היטב לפחות פעם בשבוע, זקוק לניקיון יסודי מידי פעם. יש פינות נסתרות שלא מגיעים אליהן בשגרה (או לא רוצים להגיע), יש חפצים ישנים שכבר אין בהם צורך, רהיטים שזקוקים לחיזוק וקירות שדורשים צביעה וריענון. בשגרת היום-יום אנחנו לא תמיד משקיעים זמן בטיפול בעניינים האלה, אבל פעם בשנה מגיע הפסח שמכריח אותנו לשים אליהם לב.
חודש אלול הוא הפסח של הנשמה. במשך השנה אנחנו חיים את חיינו, עם העליות והירידות, הימים היותר טובים והפחות טובים. מרוץ החיים בדרך-כלל עושה את שלו, והרגלים בעייתיים שאימצנו, מחשבות שליליות, סכסוכים ושחיקה פנימית – נדחקים הצידה ומטואטאים אל מתחת לשטיח. לא תמיד יש לנו את הזמן, האומץ או את יישוב הדעת לטפל בהם, והנה – החודש האחרון של השנה נותן לנו הזדמנות לעצור ולנער את האבק מהנפש.
פרשת שופטים שקוראים השבוע מזכירה לנו: 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. עכשיו זה הזמן להתמודד גם עם העניינים שהזנחנו במשך השנה. לשבת עם עצמנו ביושר לחשבון נפש אמיתי, לזהות נקודות בעייתיות ולחשוב איך להיפטר מהן, ולחזק את העיקר – את הטוב והחיובי".

נגד הרצון

האם אנחנו אמורים רק לזרום, או גם לצמוח? לעשות רק מה שמתחשק, או לשים לעצמנו גבולות? פרשת השבוע נפתחת בדרישה הבאה: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". פרשנינו מסבירים כי הכוונה אינה רק למינוי שופטים ושוטרים, אלא גם לפיקוח עצמי של האדם. על האדם לשים שופטים ושוטרים בכל "שערי" גופו – פה, עיניים ואוזניים. כלומר, לשים לב היטב למה שהוא אומר, שומע ורואה. לא לתת לכל מה שקורה בחוץ להיכנס לתוך התודעה שלו דרך העיניים והאוזניים, ולא לתת לכל מילה אפשרית לצאת מפיו. אנחנו בדרך כלל רוצים לזרום, אבל כאן יש דרישה לצמוח. לדאוג לריסון, לעמל, להשקעה. הרב אברהם וינברג, מייסד חסידות סלונים, אמר על כך לתלמידיו משפט נוקב: "יום שבו אדם לא עשה דבר כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים".