הידברות לנוער – גאווה VS ענווה

אני לא חושב שיש מישהו אחד שלא נתקל באיזה מישהו גאוותן, לא ככה?
תמיד יש החברים האלה לכיתה או לעבודה שנראה לנו שהם מרימים את האף קצת יותר מדי גבוה ומתנשאים על כולם - אם זה בלימודים ובציונים, במעמד חברתי או בכל דבר אחר. תמיד ישנם אלה שנראים לנו שהם מנסים להיות בטופ של שרשרת המזון החברתית, לעומת אלה שתמיד יהיו בצד, בשקט-בשקט, לא יביעו את דעתם יותר מדי והנוכחות שלהם כמעט שלא מורגשת.

אבל האם זה באמת נכון, מה שאנחנו חושבים? האם באמת כל אלו שנראה לנו שנמצאים רוב הזמן במרכז העניינים הם באמת כאלה גאוותנים וחושבים שהם טובים מכולם? או האם זה באמת נכון שמי כל הזמן נמצא בשקט בצד הוא כנראה באמת ענוותן? יכול להיות, אבל גם יכול להיות שלא, וגם יכול להיות שבעצם מי שעומד במרכז העניינים ונראה שהוא מנהיג את כולם ומצליח - הוא דווקא טוב יותר מזה שנמצא שקט, בצד האפל של הכיתה.

אבל רגע, לפני שננסה לברר האם אנחנו רואים נכון את מפת החברה, אנחנו צריכים לדעת קודם כל: מה היא גאווה ומה היא ענווה?

פעם אחת שאלתי מישהו את השאלה הזאת - מה זאת ענווה ומה זאת גאווה? הוא הסתכל עלי, גירד קצת את הראש, וניסה להסביר לי בגמגום, אך ללא הצלחה. שאלתי עוד מספר אנשים, אבל גם הם לא ידעו. ואם גם אתם לא יודעים, אז הנה התשובה – גאווה וענווה הן למעשה שני הפכים שונים לחלוטין. גאווה פירושה להתגאות ולהתנשא מעל כולם בכוחות ובהישגים שיש לי, ומשום כך לראות את כולם קטנים ועלובים לידי, ולכן אם יש צורך - גם נדרוס כמה אנשים בדרך, כי כל מה שהצלחתי זה הכל בזכותי – "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה"!
ואילו ענווה היא לדעת מה אני שווה, אילו נקודות טובות יש בי, אילו תכונות טובות ה' נתן לי, לדעת את החוזקות שלי ולדעת שהן לא שייכות לי, והקב"ה הוא זה שנתן לי אותם כדי לעשות טוב בעולם,מבלי להתגאות ולדרוס אנשים בדרך, ומבלי לשייך את החוזקות שלי לעצמי.

גם אנשים גאוותנים וגם אנשים בעלי ענווה יודעים מה הם שווים, אבל כל מה שמפריד ביניהם זה למי הם נותנים את הקרדיט להצלחות שלהם, ומתוך איזו הרגשה הם פועלים בהצלחות שלהם. הגאוותן משייך את כל ההצלחות והיכולות שלו לעצמו. הוא רואה את עצמו מלך העולם – הכל יכול והחזק, זה שצריך לשלוט. ואילו אנשים בעלי ענווה, גם הם יודעים מה הם שווים - אבל יודעים שאין להם כלום אם לא הקב"ה שנתן להם את הכוח להצליח. לכן לא תראה אותם רצים אחרי התהילה של ההצלחה שלהם במטרה לצבור יותר כוח ומעמד.

אבל רגע, למה אנשים משתדלים רוב הזמן להקצין ולהגדיל את הכוח שלהם בחברה במטרה להשפיע ולשלוט במרחב החברתי, יותר מאשר להיות עוצמתיים בכוחות שנתנו להם אבל שקטים וצנועים?! האם שאלתם את עצמכם את השאלה הזאת? התשובה היא פשוטה – אנשים שמשתדלים להתגאות ולהגדיל את כוחם בציבור הם אנשים שמידת הביטחון שלהם לא גבוהה כמו שנראה לנו בעין. למעשה, הם די שרויים בלחץ שקט עד גבוה בהתאם למצב השליטה שלהם במרחב החברתי. טבע האדם הוא לנסות לשלוט ולהגדיל את כוחו, מסיבה פשוטה מאוד – הוא לא רוצה שכוחו ייחלש, או שהוא יאבד את המעמד והכוח שלו, כי הוא לא רוצה להיות בחוסר אונים, חלש ומפוחד. לכן אנשים חיים במעין "הזיה", שהם חייבים לעשות את הכי טוב שלהם כדי לשלוט ולהשפיע, גם אם זה אומר לדרוס אנשים בדרך. ואילו אדם בעל ענווה יודע שכל הכוח, התכונות הטובות וההישגים המוצלחים שלו - הכל מה' יתברך, ולכן מה שהוא קיבל זה נטו חסד שה' עשה איתו. אין לו מה לפחד שיפסיד משהו כמו מעמד חברתי או כבוד וכסף, כי ה' יתברך הוא זה שמרים ומשפיל, כלומר ה' יתברך הוא שנותן את התהילה והיכולות שבזכותן האדם הצליח. הקב"ה שולט על הכל, אז אין צורך להיות בלחץ לגבי כל התהילה, הכבוד והרווח, וממילא אפשר וצריך לכבד כל אדם בלי לדרוס אף אחד.

לכן בתור יהודים טובים, עלינו לרחם ולהתפלל על אותם גאוותנים, שיצאו מהפחד שלהם לשלוט ושיזכו להיות בענווה ולהכיר את ה' יתברך ולדעת שהכול ממנו - לא לשנוא אותם חלילה.

בנוסף, חשוב שנדע שהקב"ה שונא עד מאוד גאווה, כמו שנאמר "ה' מלך גאות לבש". לבושו של ה' יתברך הוא גאווה, ורק לו ראוי ללבוש את הגאווה ולהתגאות, שהרי כל מה שקורה בעולם זה הכל פועלו וכוחו שלו ולא של אף אחד אחר. מי ראה מישהו בעולם הזה בכלל שמסוגל לעשות הכל והוא חזק יותר מכולם, ובתוך רגע כל העולם משנה לפי הרצון שלו? אף אדם בעולם הזה לא מסוגל לעשות זאת, אלא רק ה' יתברך, ולכן רק לו ראוי להתגאות על מה שקורה בעולם.

לכן עכשיו אפשר להבין שלא תמיד אלה שנמצאים במרכז העניינים של הכיתה או בעבודה הם דווקא אנשים גאוותנים שרוצים להיות בראש, יכול להיות שהם אנשים בעלי ענווה שיודעים מה הם שווים, ובתוכם מודים לה' יתברך על הכוחות שנתנו להם, וזאת הסיבה שהם זוכים להנהיג ולעמוד בראש. ואילו אותם אנשים שנמצאים שקטים ולא מוציאים את הכוח שה' נתן להם החוצה, כי הם חושבים שאין להם מה לתת ולהשפיע לחברה, זאת נקראת "שפלות" (מלשון שפל – נמוך), ואין זו ענווה בכלל. כי לכל אדם ה' יתברך נתן כוח להשפיע לטובה עם היכולות שנתנו לו, ועליו להביא אותן לעולם באהבה ובענווה.

לסיום, אם נחשוב על זה, הרבה מעבר לאמת שהדבר הנכון הוא להיות בענווה תמיד, זה באמת הרבה יותר משתלם ונוח להיות בענווה. אנחנו לא צריכים לרוץ ולהיות בלחץ אחרי מעמד חברתי, אנחנו יודעים שרק ה' מצליח אותנו, ולכן שום דבר לא תלוי בנו, וכל מה שצריך זה רק להתפלל ולשפוך את הלב לה' יתברך, ולהבין שכל הישג בחיים זאת אהבה אין סופית של ה' יתברך, שהרים אותנו אל הרי ההצלחות וההישגים. אם נמשיך לתת קרדיט לה' יתברך ונודה לו על הכל, עוד נראה שנגיע לפסגות של הישגים גבוהים יותר ממה שחשבנו!