כולנו שואפים לשלמות, אך איך אפשר להגיע אליה?

כולנו שואפים לשלמות.

בדרך כלל, כדי להשיג שלמות בעניין מסוים, אנו מחפשים את החלק החסר אצל האחר, כדי שבאמצעותו אנו נהיה שלמים. לדוגמא: כשחסר למישהו כסף, הוא מחפש מישהו שחסר לו משהו אחר, הוא ממלא לו את החסר ובתמורה הוא מקבל ממנו כסף. ולהיפך, כשחסר למישהו חפץ מסוים, הוא נותן למישהו אחר כסף, ובתמורה הוא מקבל את מה שחסר לו. כך טבע העולם, וזה נכון לא רק ביחס לחסרים פיזיים, אלא גם ביחס לחסרים פנימיים כמו רגשות וכדומה. הבעיה, שלא תמיד זה מצליח. לא תמיד אדם מצליח להגיע להרגשה של שלמות באמצעות מישהו אחר.

האם השלמות שלי אכן תלויה באחר?

מהי בעצם שלמות?

אי אפשר להגדיר משהו כשלם מבלי להסתכל על המכלול. לדוגמא: אם השולחן שבור, גם אם אחת מרגליו נותרה שלימה, אף אחד לא יגדיר את הרגל כמשהו שלם, שהרי היא חלק מהשולחן, וביחס לשולחן השבור אין לשלמות הרגל משמעות מיוחדת.

גם איבר שלם עדיין לא נחשב לגוף שלם. גם גוף שלם עדיין אינו "אדם" שלם, "אדם" במלוא מובן המילה, כל זמן שחסרה לו דעה ומחשבה, או כל מאפיין מהותי אחר המגדיר "אדם".

גם אדם שלם, הוא עדיין לא "יהודי שלם". מתי אדם נקרא יהודי שלם? כשהוא שלם עם הבורא יתברך, כשהוא הולך תמים עם השם אלוקיו. כך מופיע בפרשתנו: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם השם אֱלֹקֶיךָ" (דברים י"ח, י"ג). ביאור הפסוק הוא שהתמימות שלך יכולה להיות רק עם השם אלוקיך. היהודי השלם והתמים, כל ה"אני" שלו מקושר ומחובר עם רצון הבורא. כל כוחותיו ורגשותיו מאוגדים ומתמזגים להשם אחד. אין שום רגש וכוח נפרד, אלא כל רגשותיו הפועמים בו בכל מרצם, מקושרים ומכוונים לפי רצון השם.

אם אדם לא חי עם השם אלוקיו, חלילה, הרגל אולי שלימה, אבל השולחן שבור ("שיעורי דעת" ב', קרבנות – מידת התמימות).

הציווי להיות תמים עם השם נכתב בתורה באמצע פרשה העוסקת בענייני כישוף ושימוש ב"כוחות" מאגיים שונים. התמימות מחייבת לא לייחס חשיבות לכשפים ולכל יתר התופעות המופיעות שם. נבאר את הדברים. 

כך כותב הרמב"ן: "וטעם תמים תהיה עם השם אלוקיך - שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו - רצונו לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ("הוברי שמים" – צופי שמים ומבררי מזלות. רש"י ישעיהו מ"ז, י"ג) ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם, נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלוהי האלוהים עליון על הכל, היכול בכל, משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו... ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. ולפיכך, אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים, אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד, אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע..." (רמב"ן פסוק י"ג).

כאשר אדם מבין ומאמין שבורא עולם "לבדו עושה והוא היודע אמיתת כל עתיד" (לשון הרמב"ן), ואדם חי מתוך תחושה שאין עוד מלבדו והכרה זו ממלאת את כל מהותו, אזי הוא חי מדובק ומקושר אל בורא עולם ושום כוח שבעולם לא יכול לשלוט בו.

משה רבנו חוזר ומדגיש לעם ישראל את ההבדל בינו לבין אומות העולם: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם, אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ השם אֱלֹקֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".

כותב הרב הירש: "השם התקרב אליך והתקשר אתך כמנהיג גורלך וכמדריך מעשיך, ולצורך עיצוב חיי הפרט והכלל כבר נתן לך את תורתו בכתב ובעל פה, ובכך כבר העניק לך את כל הדרוש לך כדי למלא בהצלחה את תפקיד חייך. הוא מעצב את עתידך, ועם מתן תורתו כבר הפקיד בידך את התנאים שעתידך תלוי בהם לטוב או למוטב. תורת השם היא בידך ועליך לדלות את ביאורה מתוך המסורת הלאומית החיה. ללמוד, ללמד ולקיים את התורה הזאת - זה כל תפקיד חייך. כדי להכיר ולמלא את התפקיד הזה, אין צורך בהבנה על טבעית, על אנושית, לשם כך אין אתה זקוק לראות את העולם שלמעלה מן החושים המכוסה מעין האדם. כי התורה נמסרה לשכל הבריא, הצלול, המכיר בבהירות, המסיק מסקנות והדן בתבונה, בכל דרישותיה היא פונה רק אל השכל, עליה נאמר "לא בשמים היא". ואפילו נבואת נביא אין לה משקל בלימוד התורה ובהכרעת ספקותיה (בבא מציעא נט ע"ב). ולפיכך, אחרי שהשם נתן לך את תורתו, אתה אינך זקוק לגילויים נוספים מן השמים...".

אם נשוב לשאלה בה פתחנו - מהי שלמות? כמדומה שמצאנו את התשובה. "תמים תהיה" שייך רק "עם השם אלוקיך".