בטרם תבקר אחרים – שפוט את עצמך

שופט אחד ידוע היה כאוהב שוחד ורודף שלמונים. בשעת הדיון, חולץ היה את מנעליו, ומי שהיה תוחב לתוכם שטרות, היה מטה את הדין לטובתו.

פעם, התחכם אחד מבעלי הדין והניח חפיסה של נירות ריקים בתוך הנעל. חש השופט, ומיד הכריע את הכף לטובתו. כששב לביתו, ראה השופט כי ניירות חסרי ערך בנעלו. חרה אפו וחרץ: "ראו אלו נוכלים יש בעולם!"...

* * *

הציווי למנות שוטרים ושופטים נאמר בלשון יחיד: "תתן לך בכל שעריך", והדבר אומר דרשני.

מבאר האור החיים הקדוש שהשימוש בלשון יחיד בא להדגיש שלכל אחד ממנהיגי העם האחראים למנות את השופטים, אסור לחשוב שמאחר שהם הממנים, לא תשלוט בהם יד השופטים והשוטרים. מזכירה להם התורה שגם הם, וקודם כל הם, מחויבים לחוק, לא פחות משאר האזרחים. וזהו "שופטים ושוטרים תתן לך" – דין וחשבון תתן קודם כל לעצמך!

וזהו גם מסר לכל אדם באשר הוא. טבע האדם להעמיד שופטים ושוטרים על חברו ולהכות על חזה זולתו, ולכן פונה התורה לאדם עצמו, שבטרם יבקר אחרים, ישפוט את עצמו אם אינו נגוע אף הוא באותו אשם. יזכור כי כאשר מפנה הוא אצבע מאשימה כלפי השני, הרי שאצבע אחת מופנית אמנם כלפי זולתו אבל שלש אצבעות מופנות כלפי עצמו. לאמר: בדוק את עצמך, יתכן שאתה אשם פי שלשה במה שאתה מאשים... (לעתים, הפניית אישום באה מתוך רצון של המאשים להסיר מעל עצמו את האשמה ולגלגל אותה על מישהו אחר. ואפשר שזהו שאמרו חז"ל "כל הפוסל - במומו פוסל" (קידושין ע' ע"ב)).

בעניין זה, כדאי להביא את חידושו הנחמד של הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל (מגדולי גאוני תונס) בספרו "ירך יעקב" הדורש את הפסוק "ובערת הרע מקרבך - וכל ישראל ישמעו ויראו" (דברים כ"א, כ"א) כלפי מנהיג ציבור, כך: כאשר "ובערת הרע מקרבך" - מעצמך, רק אז "ישראל ישמעו ויראו", דבריך יהיו נכנסים ובוקעים את לבם ויראו. וכמו שכתב השל"ה הקדוש, שקבלה בידינו שכפי גודל קדושת וטהרת המלמד והדורש, כן יהיו דבריו נכנסין ועושים רושם.

* * *

הגמרא במסכת בבא בתרא (ס' סע"א) מביאה מעשה ברבי ינאי שהיה לו בחצרו אילן הנוטה לרשות הרבים, ולא קצצו מפני שחשב שנוח לעוברים ושבים לנוח בצלו.

והנה יום אחד, תבעו לפניו לדין אדם שהיה אילנו נוטה לרשות הרבים, ומפריע לגמל ורוכבו לעבור. מששמע רבי ינאי את טענותיהם, אמר להם: "לכו עתה, ובואו למחר, ואפסוק לכם הדין".

בערב, התבונן רבי ינאי היטב על האילן שבחצרו, והבין כי אך מפני כבודו לא ערערו עליו בני רשות הרבים. תיכף שלח לקוצצו לבל יפריע עוד.

למחרת כשבאו לפניו, הורה לאיש ההוא לקצוץ את האילן שלו.

לאיש כבר היתה תשובה מוכנה: "במחילה, והרי כבודו גם כן יש לו אילן הנוטה לרשות הרבים כמוני...".

השיבו רבי ינאי: "צא וראה, אם האילן שלי קצוץ - קצוץ גם אתה את שלך; ואם לאו - אל תקצוץ".

שואלת הגמרא: מדוע דחה רבי ינאי את הכרעת הדין למחרת? היה פוסק מיד לאותו אדם שיקצוץ את אילנו, ואחר כך היה קוצץ את אילנו שלו? משיבה הגמרא משום מה שלמד ריש לקיש מהפסוק "התקוששו וקושו" (צפניה ב', א') - קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.