פרשת שופטים
במחשבה תחילה לפרשת שופטים: סודו של השמש הפשוט שגרם בשמים נחת-רוח שלא הייתה כמוה מאז נחרב בית המקדש
איך המצווה של הכהן שעבד במקדש קשורה אלינו בשנת תשע"ט, ולמה ל"כהן" הזה קוראת התורה "לוי"? רעיון נפלא שכדאי לזכור במצב-רוח מצוברח
- ישראל קעניג
- פורסם ה' אלול התשע"ט |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
"עזוב, למה אתה מתאמץ?", צועק יהודי טוב-לב לעבר שמן שרץ אחרי האוטובוס שהחל לעזוב את התחנה. "תחכה לאוטובוס הבא".
"אני חייב לתפוס אותו", משיב השמן תוך כדי ריצה, "אני הנהג"...
* * *
תיקנו חכמים שעשרים וארבע משמרות כהונה יעבדו במקדש, כדי שלא ייווצר מצב שבו יש מחסור בכהנים וכדי שכל כהן יזכה לעבוד בצורה מסודרת בבית המקדש. כל משמר (משפחה של כהנים שחולקו לפי משמרות) זכה לעבוד שתי פעמים בשנה בבית המקדש, בנוסף לשלושה רגלים שבהם עבדו כל המשמרות.
כהן שלא נמנה על בני המשמר שעבד באותו שבוע במקדש - לא זכה לעבוד את עבודת הקרבנות.
בפרשתנו נאמר: "וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושֵרֵת בשם ה' אלוקיו ככל אחיו".
רש"י מעיר את תשומת לבנו לדבר משונה: התורה מדברת על לוי שבא להקריב קרבנות? הרי לוויים לא הקריבו בבית המקדש. אלא - מסביר רש"י - מדובר כאן על כהן.
עכשיו אתם בטח שואלים: אם הוא כהן - למה קוראים לו לוי?
"יהי רצון מלפניך, ריבון העולמים, שתקבל את מנחתי כמו לחם הפנים שהכינו הכהנים בבית המקדש".
הרב נשוא הפנים שרכן על ספרו בבית הכנסת בצפת, זקף את אוזניו בתימהון. כמו מתוך חלום הוא שמע יהודי שמבקש שמנחתו תתקבל כמו לחם הפנים...
הרב נשא את ראשו וראה את שמש בית הכנסת, יהודי פשוט ותמים, שעמד מול ארון הקודש והתפלל. ניגש הרב לארון הקודש ולהפתעתו ראה שנים-עשר לחמים מסודרים בתוך הארון. השמש עמד ונשא תפילה שהקב"ה יקבל את המנחה שלו.
"מה זה?", דרש הרב לדעת.
השמש התמים נחרד. סבור היה שהוא לבדו בבית הכנסת. לאחר שנייה ארוכה של שקט, הסביר: "שמעתי דרשה מיוחדת על לחם הפנים שהכינו הכהנים בבית המקדש וכמה נחת רוח הייתה לקב"ה בעת שהיה בית המקדש קיים. מאז שנחרב בית המקדש - חזר השמש על דברי הדרשן - כבר אין לקב"ה את לחם הפנים וחסרה לו נחת הרוח הזו.
"רצינו, אני ורעייתי, לגרום נחת רוח לקב"ה", המשיך השמש בתמימות. "מדי ערב שבת מכינה רעייתי שתים-עשרה חלות ואני מביא אותן לפה, לארון הקודש, ומתפלל שקרבננו יתקבל לרצון לפני השם. כאשר אני מגיע לבית הכנסת לתפילת מנחה של ערב שבת - החלות אינן! ה' מקבל את קרבננו לרצון"...
"הבלים תדבר", קצף עליו הרב. "וכי הקב"ה אוכל או שותה? לבטח לוקח הגבאי את החלות ונהנה מהן על שולחנו, ואתה - תמים שכמותך - חושב שקרבנך התקבל? ובכלל, אסור להקריב קרבנות בזמן שאין בית המקדש קיים. מהיום והלאה, הישמר והיזהר לך שלא תעשה עוד מעשים כאלה".
השמש התמים הבטיח לרב בכל לב ונפש שלא ישוב עוד לכסלה.
חזר הרב לביתו, והנה מחכה לו שליח מהאר"י הקדוש, רבנו יצחק לוריא, ובפיו מסר מהאר"י: "מיום שנחרב בית המקדש לא הייתה לקב"ה נחת רוח כמו שמש זה שהביא את החלות מתוך רצון טהור לגרום נחת רוח לאבינו שבשמים. בגערתך גרמת שנחת רוח זו תיפסק. עתה רוץ מהר לבית השמש ואמור לו שטעית, וכי עליו להמשיך להביא את החלות. לאחר מכן שוב לביתך לערוך צוואה, כי תסתלק מן העולם בקרוב" - - -
מבאר בספר "דברי אברהם", כהן זה, שאין זה המשמר שלו להקריב בבית המקדש, נקרא כעת "לוי", שכן כל הכהנים מקורם משבט לוי, אלא שקדושת הכהנים - גדולה יותר.
כיוון שהוא טרח להגיע מביתו עד לבית המקדש למרות שאין זה זמן המשמר שלו, ובעיקר כיוון שהוא "בא בכל אוות נפשו", בלהט הלב ורצון מיוחד לגרום נחת רוח לקב"ה עם הקרבן שהוא מביא - הוא זוכה להקריב את הקרבן בעצמו, למרות שאין זה המשמר שלו.
"ושֵרֵת... ככל אחיו"!!!
* * *
לא פעם, בזמני קטנוּת שבהם מתנהג יהודי שלא כשורה, הוא חושב שעכשיו "אין זה המשמר שלו". הוא לא ראוי ללמוד, הוא לא ראוי להתפלל. הוא מסתכל על עצמו כעל לוי שאינו יכול לעבוד בבית המקדש כמו הכהן.
מלמדת אותנו התורה שהקב"ה רוצה מהאדם השתדלות פיזית ורצון כן ואמיתי. אם יהודי מתאמץ בפועל (רץ אחרי האוטובוס) ומגיע עם לב משתוקק וכוסף (חייב לתפוס אותו) לעשות את רצון ה' - אפילו אם זה "לא המשמר שלו", הוא זוכה להיות "הנהג" - קרבנו מתקבל לפני ה' לרצון!