יסמין לוי: "לעולם לא אשכח את הרגע בו ראיתי את אמא יושבת במטבח ובוכה"

נעים להכיר

"יסמין לוי, 43, נשואה ואם לשניים, זמרת ויוצרת. אני שרה בלאדינו, ספרדית ועברית, ירושלמית ברמ"ח איבריי. בעוונותיי הרבים לפני כשנתיים חטאתי במעבר לתל אביב. מה שכן, הלב שלי יודע שאחזור למות בירושלים".

ניצוץ של נוסטלגיה

"אמי כוכבה שתחיה, התאלמנה בגיל 31 בעודה אם לארבעה ילדים, כאשר הבכור היה בן 11, ואני, בת הזקונים, בת שנה וחצי. אמא שלי גידלה אותנו בקושי רב, ועם זאת תמיד דאגה לחייך, לצחוק בחברתנו, ולהפגין כוח וחוזק.

"לילה אחד, כשהייתי בת שמונה, קמתי מהמיטה ושמתי לב שהאור במטבח דולק, אז הצצתי פנימה. לעולם לא אשכח את הרגע בו ראיתי את אמא יושבת במטבח ובוכה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה בחיי. אני זוכרת שברגע הזה הבנתי שאמא חיכתה כל יום לזמן שבו תהיה לבד כדי שתוכל להישבר. לעשות הכל כדי שלא נראה שקשה לה. בלילה הזה התבגרתי בכמה שנים. הפכתי מילדה לאדם שכל רצונו הוא להגן על אימו ולטפל בה. כיום אמא היא חברתי הטובה ביותר".

ניצוץ של שורשים

"לצערי לא זכיתי להכיר את הסבים והסבתות שלי, למעט אימו של אבי, סבתא בכורה לבית אבסטאדו. אבי יצחק היה בנה בכורה והכתר על ראשה. כאשר הוא נפטר היא איבדה את חדוות החיים, וכמו חיכתה לסוף ימיה.

"אני זוכרת רק תמונה אחת ממנה, כשהייתי ילדה. ישבתי איתה במטבח בבית שלנו, ואכלנו. ישבנו סביב שולחן עץ חום וארוך, ועד היום אני זוכרת אותו היטב. הייתה תקופה שבה היא גרה איתנו, כמו מנסה לגעת בבנה המת דרכינו. אני זוכרת אותה עם שיערה הכסוף, אצילית, יושבת בדממה מולי. בשלב מסוים קמתי מהשולחן, יצאתי לסלון, ואמי הזדעזעה ושאלה אותי: 'איך עזבת את סבתא ככה לבד'? אני מספרת את זה עכשיו ומרגישה כאילו זה קרה אתמול".

ניצוץ של יהדות

"החיבור שלי לה' ולמצוות התחיל בגיל צעיר, ומאוד אהבתי את זה. עם זאת, אחרי כמה שנים זה השתנה, והבנתי שאני לא נמצאת באופן בריא בקשר הזה. הקשר עם ה' הוא מאוד מאוד חשוב, ולכן חשוב לקיים אותו באופן נכון ומעצים. הבעיה הייתה שבשלב מסוים הפכתי להיות אסירה בכלא שיצרתי לעצמי בראשי. האמונה שלי הייתה מושתתת רק על יראה, פחד, שכר ועונש. הגעתי למקומות מאוד קיצוניים של סיגופים והאשמה עצמית. הדת הפכה למקור כל סבלי, כמובן שלא באשמתה.

"ככה זה נמשך עם השנים, ובגיל 38 קרסתי. יום אחד נפגשתי עם חברה יקרה שחזרה בתשובה, לדבריה – בעקבותיי, וקיבלתי ממנה במתנה ספר תורני שלא אנקוב בשמו מפאת כבודו. קראתי אותו באדיקות, ולאט לאט השתלטו על חיי עוד ועוד חרדות ופחדים. הפכתי למעין רובוט שלא מסוגל לחשוב בעצמו. כל תנועה שלי, כל מילה, כל מחשבה, תורגמו במוחי לשכר ועונש. כל אמירה שלי וכל מעשה כזה או אחר, הומרו לחשבון נוקב מול בורא עולם. לא היה כלום מעבר לזה. לא מקום לאהבה, לחמלה, למחילה.

"עם הזמן, הבנתי שגם מצוות אני מקיימת רק כדי להיות מתוגמלת בעולם הבא, ולא מתוך רצון פשוט וכן לתת ולהעניק לאחר, ולקיים את רצון ה' מאהבה. זו הייתה הבנה מפתיעה בחיי, הבנה שהדהימה אותי ושברה את ליבי. אני זוכרת את עצמי פונה לבורא עולם בתחינה שישחרר אותי מהחרדות, מהפחד שאם אעשה כך אז יקרה כך.

"כיום, ב"ה, הקשר שלי עם בורא עולם הוא הרבה יותר נכון ומתוקן מאי פעם. הקשר חזר להיות נקי מאינטרסים. קשר שעיקרו אהבה. מעבר לכך, התעצמה בי ההבנה שאנחנו כלום ושום דבר, ושכל מאוויי הם להיות אדם טוב ומיטיב. אדם שמפיץ אהבה מעומק ליבו ולא מתוך חרדה. כיום אני מאמינה בה' יותר ממה שהאמנתי בו במשך כל חיי, אני לוקחת אחריות על מעשיי, ומרבה לדבר איתו ממש כבת אל אביה".

ניצוץ של עשייה

"אלוקים נמצא בכל דבר שאני עושה. כשאני מלחינה שיר אני יודעת שהוא ניתן לי מלמעלה, שהרי לא יכול להיות שבעודי שוטפת כלים נולד לחן בראשי ברגע. לא עבדתי עליו, לא ניגנתי אותו, לא ניסיתי להבין ולפענח אותו, לא ישבתי לכתוב אותו. הוא הגיח לפתע בראשי, והוא מזדמזם לו כאילו היה ישות חיה בתוכי עם עולם משל עצמו, משתלט על חיי ועל חשיבתי כמו זבוב שנכלא בראשי. מסתובב בעולם עד הרגע בו אנגן אותו, עד הרגע בו אתן דרור לקיומו. משם, ממני, הוא יוצא לעולם ומענג את אי אילו המוצאים בו עונג. ובכן, ברור לי שלחן זה יועד אליי. אני פשוט האדם שה' בחר לגלגל אותו לעולם דרכו. זה הכל.

"בנוסף, אחת השפות שאני שרה בהן היא לאדינו, וחשוב לי לספר עליה. אני בת למשפחה של מגורשי ספרד. אבי ז"ל הוא הפייטן והזמר יצחק לוי, שפעל רבות להנצחת שירת יהדות ספרד. שירי החול של יהדות ספרד עברו מאם לבתה בעבודות הבית. האימהות היו מנקות ומבשלות ותוך כדי זה שרות. ככה גם אני למדתי את השירים הללו, במטבח של אמא שלי.  

"עם זאת, שירי הקודש עברו מהאבות לבנים בבתי הכנסת. כך נשמרו שירי החול והקודש במהלך מאות שנים. אבי היה הראשון להבין שאם לא יהיה תיעוד מסודר של השירים הם ייעלמו, ולכן החליט להקדיש את חייו לשימור שירי יהדות ספרד. בסופו של דבר הוא פרסם עשרה כרכים של שירי קודש וארבעה כרכים של רומנסות ספרדיות. השפה העיקרית שמופיעה בשירים האלה היא לאדינו, ולכן, בין היתר, אני כל כך מחוברת אליה".

ניצוץ של אושר

"לפני כמה ימים, בני מיכאל שיחק במשחק כדורגל-שולחן עם חברו רפאל. הם התחרו על פרס של עשרים שקלים אותם הציע כאתגר אביו של רפאל, במטרה למשוך אותם מן העיסוק הבלתי פוסק בפלאפונים. מיכאל בני מטבעו חושש מכישלונות, ומשום כך ממאן להתחרות. למרות זאת, באופן חריג, הוא השתכנע לקיים את התחרות הזו - מי שיבקיע ראשון 20 גולים, יקבל עשרים שקלים.

"מיכאל ורפאל ירדו להתחרות במשחק, ויכולתי לחוש את הפחד של מיכאל מההפסד. בתום המשחק מיכאל נכנס לחדרי ורפאל בעקבותיו. 'אמא, ניצחתי', אמר בפנים מושפלות ובחוסר שמחה משווע. הוא הרגיש לא נעים שניצח.

"'נכון, הוא ניצח'", אמר רפאל, "אבל מיד לאחר מכן הציע שאני אקח עשרה שקלים והוא עשרה שקלים'. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. הידיעה שעשינו טוב, בעלי ואני. שחינכנו ילד נפלא לנתינה ואהבת הזולת".

ניצוץ של פחד

"יותר מכל אני כמובן מפחדת על אהובי נפשי - משפחתי וילדיי. אני כל כך מפחדת על חייהם עד שלעיתים אני מבקשת מהם בליבי סליחה על כך שהבאתי אותם לעולם. הפחד הנוסף שלי הוא שאהיה במצב בו אהיה תלויה לחלוטין בבני אדם, חסרת יכולת לנוע עד כי יאלצו לטפל בי לחלוטין, ולא אוכל לבקש מהם שיגאלו את עצמם ואותי מהטיפול בי. אני רוצה שאהוביי ואוהביי יחיו את חייהם. אני לא רוצה להיות נטל על אף אדם".

ניצוץ של מצווה

"אני מאוד מחוברת להכנסת אורחים. שנים רבות אני מרגישה חיבור מיוחד למצווה הזו. למשל, לעולם לא אקנה מצרכים רק לבני ביתי בראש השנה ובפסח. בחגים אלה, לעולם, כל אחד מעם ישראל הוא חלק ממשפחתי שלי".

ניצוץ של התעוררות

"אלוקים נמצא בנשימות של בעלי כשהוא ישן, בחיוך של בתי, ובכל דבר בעולם".

ניצוץ של סיום

"אחרי 120 הייתי רוצה לדעת שאולי עשיתי טוב לאדם אחד או שניים, לבעל חיים, לנמלה שאני כל כך משתדלת להציל כשהיא טובעת בכיור שלי. מעבר לכך, הייתי רוצה לדעת שאני מה'נעלבים ואינם עולבים'. הייתי רוצה לדעת שנפגעתי אבל לא פגעתי. זו מעלה עצומה ביותר, יש לה השפעה רבה בכל העולמות".