"יש לי ביטוח חיים מהסוג הכי משתלם". סיפור לראש השנה

אריק הביט בשנינו במבט מסקרן. הוא גולל שוב בידיו את טפסי הפוליסות של ביטוח החיים. וציפה בחוסר סבלנות להתחיל בהסבר. הסתקרני לשמוע את דבריו וסימנתי לבעלי שיהיה כבר רציני ויקשיב.

אריק התחיל בסיפור שכנראה השתמש בו כפתיח. נראה היה שהכין שיעורי בית טובים, הלא בא כדי לשכנע אותנו להצטרף לביטוח חיים.

בעלי תקע בו מבט סלחני והשתדל לשתוק ללא קריאות ביניים.

"היה היתה ילדה קטנה שגדלה בבית קטן בערבה. הוריה אהבוה ולא מנעו ממנה דבר. היא בגרה ונישאה. יום אחד דפק על ביתם סוכן ביטוח ושאל – סליחה יש לכם כבר ביטוח חיים? הם השיבו בשלילה, והביטו אחד על השני כאומרים: מה בדיוק הוא רוצה? הוא לא נתן להם שהות רבה למחשבות, אלא הציג להם את משנתו ההכרחית עבורם, והציע להם ולמען עתידם לעשות על אתר ביטוח חיים, משום שאם חלילה יקרה לאחד מבני הזוג אסון כל שהוא, הרי שהמשפחה תוכל לקבל סכום אגדתי להמשך חייהם, ובזה להחזיר לעצמם ולו במעט את מסלול החיים שנגדע, עם נקודת זינוק גבוהה הרבה יותר ממה שחשבו.

בת הזוג התחלחלה לשמע גזר הדין שהביע הסוכן ולו אף בגדר אפשרות. היא הסתודדה עם בעלה וחזרה לסוכן שחיכה בפתח והעביר את כובד משקלו מרגל לרגל לסירוגין. סליחה, אנו לא מעוניינים. אתם בטוחים? שאל הסוכן, אולי יום יבוא ותצטערו על כך. לא, לא, אין לנו צורך - מיהרה האישה להשיב לו, והחלה לסגור את הדלת. הסוכן הוסיף את משפט הסיום שבדרך כלל מערער על הסירוב מנגד: כדאי שלא תחליטו דבר. יגיע יום אחד ומישהו מכם יצטער, יצטער נורא. אבל אז אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. זה יהיה מאוחר מידי... הדלת נטרקה, וכאן הבין הסוכן שבזה הסתיים השכנוע שלו בכישלון, ועזב את המקום".

נהניתי לשמוע את אריק מרצה את דבריו. עדיין לא הבנתי לאן הסיפור מוליך, אבל הערצתי את אריק אחי, שרכש מקצוע שמתאים לו וכבר יש לו תחת ידו מספר לא מבוטל של ביטוחי חיים והרבה טפסים של פוליסות ביטוח המצפות לחתימה. אריק היה בטוח שהערב תחתם בביתנו עוד עסקה משתלמת. כל חתימה תוסיף לו יוקרה ובונוס גבוה במיוחד. רק אני ידעתי שפה, בהרכב הזה, לא יהיה שום חתימה. אבל היה שווה לארח את אריק. הוא הפך את הערב השגרתי לערב מרתק.

"לאחר כמה שנים, שבמהלכן ניסה הסוכן את שכנועיו ללא הועיל. חלתה האישה בחולי שלא קמה ממנו, ובצער רב נפרדה ממנה כל משפחתה.

לאחר השבעה נשאר הבעל בביתו, מנסה לגדל את ילדיו הקטנים כשהוא ממאן להאמין שנשאר בודד במערכה. הוא שימש כאמא וכאבא, כשאת עבודתו הזניח מחוסר יכולת להשתלט על העול של גידול ילדיו. הקושי הכלכלי החל לתת את אותותיו. בכל לילה, לפני שנעצמו עיניו, נזכר בסוכן הביטוח ובסכום האגדתי שהיה אמור להציל את משפחתו. דמעות החלו להרטיב את כרו, וכמו כל גבר ששומר על דמעותיו במשך היום התקיים בו מה שכבר כתב אי מי ואי שם שגברים בוכים בלילה. אמרה שהתגלתה כנכונה".

הבטתי על בעלי, לראות את הרושם שהסיפור פעל עליו. גם הוא אוהב סיפורים מרגשים, אבל שונא שעובדים עליו. גם אם אריק הוא אחי היקר, המקצוע שלו לא אהוב עליו. אין לו שום דבר נגד אריק, אלא נגד סוכני ביטוח. ראיתי את הלעג שמסתתר בין זוויות פיו.

"האישה שהלכה לבית עולמה לא נכנעה מהר. היא צעקה שם למעלה שהשאירה פה משפחה ללא אם וללא פרנסה, איך היא תוכל ללכת במנוחה לבית עולמה כשהיא יודעת על הקשיים שילדיה עוברים? – לפחות תנו לי לרדת לעשות ביטוח חיים. אני חייבת לדאוג לילדי. אבל כבר בתחילה נתנו לה להבין שעולם העשייה הסתיים עבורה, ואין אפשרות אפילו לחתימה אחת קטנה. היא צעקה, זעקה והתחננה על נפשה ועל נפש ילדיה. וראו זה פלא - נתנו לה הזדמנות שניה, ולמרבה ההפתעה היא כאן, חיה וקיימת".

בעלי לא אוהב דמיונות פרועים, והפעם הלעג היה גלוי. "נו, נו, ומה ההמשך?... מה זה הצ'יזבט הזה שמתאים לגן חובה".

שתקתי, כי הבנתי שיש לזה המשך מסקרן לא פחות מההתחלה.

"כעת", המשיך אריק, "האישה הזו היא את, או אתה".

"אני, מה הקשר?".

"כן, זו את! נתנו לכם הזדמנות לרדת כדי לתקן את הטעות. ויש לכם רק הזדמנות אחת. לא תהיה הזדמנות שניה. עשו לכם את הדרך קלה ונוחה. הנה אני פה, ומה שנשאר לכם זה לחתום".

"אריק, כל הכבוד, מסר חזק ועוצמתי".

בעלי הביט בי, ולא האמין על מה אני מדברת. איזה מסר. מי חותם בכלל. ועל מה התלהבת. שוב את מתנהגת כמו ילדה קטנה ותמימה.

אריק נהנה מהמחמאה שלי, אבל הבין שמפה לא תצמח הישועה. הגיס שלו פיקח מכדי ש"יעבדו" עליו, ולא תהיה פה שום עסקה. הוא עבר לדבר על נושאים אחרים, ואני המשכתי להיות שקועה עמוק בסיפור בעל המסר החזק.

בלילה, לפני שנעצמו עיני, שאלתי את בעלי: "מה אתה אומר על הסיפור של אריק?".

"קישקושים".

"לא שמת לב למסר האדיר?".

"קשה לי להאמין לסוכני ביטוח, ואת כבר יודעת את דעתי על ביטוח חיים".

"כן, הסברת לי בזמנו שמי שעושה ביטוח חיים, כביכול הקב"ה אומר לו 'אם כבר דאגת למשפחתך, יש סיבות לקחת אותך', משהו כזה, לא?".

"בדיוק".

"אני לא גומרת לחשוב על זה".

"על מה? על זה שלא עשינו ביטוח חיים?".

"ממש לא, על המשל המופלא ששמענו".

"מה התפעלת כל כך? תמיד אהבת דמיונות וחלומות".

"אתה לא שומע מה זה אומר לגבינו?".

"לא".

בעלי נרדם. הקשבתי לנשימותיו הסדורות, ושמחתי יותר מאי פעם שאנו חיים. מחר, בלי נדר, אדבר איתו. הוא חייב להבין ולהרגיש מה שאני מרגישה. צריך לעשות עם זה משהו מועיל.

למחרת בערב ישבתי, כמו תמיד, על הר הכביסה שבסלון. קיפלתי, ומחשבותי החלו לשוטט ללא שליטה. אולי מצב של עייפות איומה שבאה דווקא בשעות הלילה המאוחרות. הילדים נרדמו, ושעות השלווה מצאו אותי מוטלת כשק עצמות, כשאני בחוסר שליטה על עיני הנעצמות לסירוגין.

מחשבותי הנאצלות על חודש אלול לופתות כצבת את מצפוני, ושוב השינוי המתחמק מידי מתעתע בי. גם בשנה שעברה רציתי להיות מרוממת מעט יותר מלפני שנתיים. האם אני נמצאת כעת בדיוק באותו מקום כמו בשנה שעברה ולפני שנתיים? כמה מייאש. אתה עדי, קלי הטוב שהרצון שלי אמיתי. אבל כח נעלם ממני משאיר אותי מובסת, ורק מחשבותי נושאות אותי לקול דודי הנמצא בשדה. איך אני עוברת למעשים?

דודי הדופק על דלתי לבי. אקום לפתוח. איך אפתח ולא נותר בי כח. קמתי בבוקר לשלוח את הילדים שלך ללמוד תורה. קמתי בלילה לתינוקות שלך. ניקיתי את הבית וסדרתי, וחוזר חלילה, את הבית שבו אני מטפלת בילדים שהפקדת ברשותי. השתדלתי להתפלל כשיכולתי. אתה בטח תסלח לי על תפילת המנחה האומללה שלי שסיימתי מוקדם, ושאת מילותיה בלעתי בלשוני. אבל חשבתי על תפילה לשלום השובב שלי, שהחל לטפס על הארון. אתה בטח תסלח, אלו הילדים שלך. גם הבעל שחזר היום, כמו אתמול, והוציא לעצמו את הלבן והירקות וטיגן לעצמו חביתה. הוא מזמן לא מחכה שאכין לו ארוחת ערב. גם על זה בטח תסלח. כמה יכולה אישה אחת קטנה כמוני? רק אבקש שתאיר את עיני, שאהיה טובה יותר משנה שעברה. ולו בצעד אחד.

הדלת נפתחה, ובעלי, שחזר מקניות, הכניס שקיות ניילון מלאות כל טוב. הוא הניח אותן ונאנח. שוב הוא קונה בלי מחשבה. למה לא עשה משלוח? כמה דברתי איתו שיחסוך את מלאכת הסבלות המיותרת. לא קל יותר משלוח המגיע עד הקומה השלישית? לפני שפתחתי את פי, הוא יצא להביא את שאר השקיות מהאוטו. קמתי ממקומי כשאני פותחת בזהירות את שקיות הקניה, וכעס החל משתלט עלי. למה הוא קונה שוב ושוב את עוגיות הריבה?. כמה פעמים הזכרתי לו שאני והילדים לא נוגעים בזה. ולמה הוא קנה שזיפים רכים שאני לא אוהבת?. וכמה שמפו צריך למשפחה אחת? הנה הוא שוב חוזר ומביא עוד מוצרים.

"היו מבצעים כאלה, שחבל היה להשאיר את זה שם", הצהיר בעלי. כנראה ראה את פני המתכרכמות.

נזכרתי לפתע בסיפור העוצמתי, וחשתי ממש על בשרי את החסד שד' נתן לי, לחזור שוב ולתקן. התאמצתי לבלוע את המילים שהחנקתי - חבל על המאמץ שלך, בפעם הבאה אלך בעצמי. קנית דברים מיותרים, נו מה גבר מבין. בדיוק את מה שאני צריכה לא קנית. הסדרתי את נשימותי והחלטתי להתאפק לעת עתה. שמעתי את דפיקת קול דודי קורא מעמקי לבבי, ובו ברגע נזכרתי ברוממות ובעליה שאני חייבת להשיג.

"כל הכבוד, ועוד בחום הזה, זה בטח לא היה קל".

"עברתי ליד, אז חשבתי שאנצל את הרגע שהסופר עוד פתוח".

"לא היה לך קשה להעלות הכל הביתה?", הבטתי על הפירות הרכים, ושוב חשתי במילים העלולות לצאת. רצתי למטבח ומזגתי לו כוס שתיה צוננת.

"בפעם הבאה, כשתהיה למטה עם המצרכים, תקרא לי שאעזור לך להעלות".

"אני יודע שאת עייפה בשעה זו".

"אם אתה מתאמץ בשבילי, בשביל הבית, אז גם לי מותר".

"אני חושב שיש כמה דברים שאולי לא מוצאים חן בעינייך, אבל פעם הבאה תרשמי לי בדיוק איזה ומה".

"קנית נהדר, ואם יש דברים שאני לא אוהבת אז אתה והילדים תאכלו. עזרת לי נהדר. כעת אכין לך משהו קל לאכול". אני משתאה על השינוי המידי שחל בו לשמע דברי המחמיאים. מתי ביקש לקנות בדיוק מה שאני אוהבת?

לאחר הארוחה בקש בעלי שאלך לישון.

"אני אמשיך לקפל, העיקר תלכי כבר לישון. העיניים שלך נעצמות".

עדיין לא האמנתי לשינוי. הנה הוא מבקש לקפל במקומי.

היה קשה שלא להיזכר בשיחה הקשה שלפני חודש.

"אני לא יודע לאן הכסף נעלם החודש?", הביט בעלי בדף חשבון האשראי.

"מה זאת אומרת, מישהו גנב אותו?".

"את זה אני צריך לשאול אותך, מה הוצאת החודש יותר מתמיד?".

"למה אתה בטוח שהוצאתי משהו מיותר יותר ממה שאתה הוצאת?".

"אז אולי תסבירי לי איפה הכסף?".

"כשאתה מביא הביתה קניה שבועית כאילו שקנית לשבע ברכות, גם אז אתה שואל זאת?".

"אני קונה מה שצריך, אלו לא דברים שנזרקים".

"גם אני קניתי רק מה שצריך, אבל מובן שזה נח שיש את מי להאשים".

"קנית לך כמות של בגדים החודש, וקצת הגזמת".

"אתה שוכח שאתה קונה דברים לעצמך. אולי לא בגדים, אבל דברים אחרים רק לעצמך".

"אסור לתת לך כסף ביד".

קמתי מהשולחן בכעס, הבנתי שהוויכוח עקר ולא יוביל לכלום. אחרי זמן מה הגיעה בקשת סליחה, וחוזר חלילה.

השינוי בגישה הביא בעקבותיו שינויים נוספים. היה קשה להאמין איך השיחות הקשות בינינו הוחלפו בדו שיח של הבנה ועידוד. נזכרתי שקראתי בעלון שבת, שלעתיד לבוא ד' יראה לצדיקים את היצר הרע כהר שהם הצליחו לכבוש, ולרשעים את אותו היצר – כחוט השערה, והם יבכו ויאמרו – מה, מדוע לא עמדנו בניסיון הזה? יכולנו לכבוש אותו בקלות. באמת זה אותו יצר הרע. אלא בתחילה נראה הוא כהר ענק, ומי יכול עליו. אבל ההסבר בהמשך – ההר הוא רק דמיון. כשעושים את המאמץ הראשון, מגלים שהכל רק דמיון, ומה שמתגלה זה זבוב קטן.

לפני ראש השנה חזרתי הביתה מקניות. בעלי קיבל את פני. היה קשה להסתיר את השקיות שנשאו את תווית בית האופנה הדר.

"הייתי צריכה משהו לראש השנה", אמרתי בחשש מה.

"מה קנית?".

פרסתי את הבגדים שבחרתי במשך זמן רב, לא יודעת איזו תגובה תנחת עלי.

"יפה מאוד, צבע מדהים", התלהב.

"אני מקווה שזה לא בזבוז בעיניך".

"מה פתאום, אישה זקוקה למשהו חדש מידי פעם".

מעודדת מהשינוי שבו, העזתי לומר "גם נעליים תואמות", והוצאתי אותן מעומק השקית.

"מדהים, ממש בטעם. העיקר שזה משמח אותך".

לאחר שהילדים נרדמו, ישבנו לאכול ארוחת ערב.

"אתה זוכר את ביטוח החיים?".

"מה פתאום נזכרת?".

"כי יש לנו ביטוח חיים הכי שווה והכי רווחי".

"מה, אריק הצליח לשכנע אותך? חתמת?".

"הוא עזר לי במשל הנפלא".

"חתמת או לא?".

"זה ביטוח שבו לחתימה אין ערך, רק רצון. זה ביטוח חיים שמשלמים במעשים ולא בכסף. זה ביטוח השמור לעתיד לבוא ויש לו פירות כאן ועכשיו. זה ביטוח משתלם ללא פוליסה וללא סוכן או מתווך. אפשרי לכל אחד במידה שווה, צעירים, מבוגרים, חולים ובריאים, ואין תנאי סף".

"צריך לתת לאריק אחוזים, הרעיון היה שלו", צחק בעלי, שהבין והיה מודע היטב לשינוי.

"יש לי רעיון טוב יותר, נציע לו להצטרף".