"פחדתי שאם אספר לבעלי על הסרטן - הוא יקום וילך"

דורית שמיאן (42) חלמה להיות אמא מגיל 16, התחתנה בגיל מוקדם יחסית, הביאה לעולם שישה ילדים - ועברה שש הפלות. את אחת ההפלות עברה בזמן שחלתה במחלת הסרטן, שהתגלתה אצלה בשלב מתקדם מאוד. רק אז היא התחילה להתחבר מחדש עם הקב"ה. "לקיים מצוות היה דבר ברור מאליו אצלנו בבית, זה לא הגיע ממקום של חיפוש או שאלת שאלות. כשחליתי וגיליתי שאני בהריון, רק אז התחלתי לנהל שיח איתו, וזה פתח לי עולמות חדשים".

"פשוט קיימנו מצוות כי מקיימים מצוות"

דורית גדלה בקרית ביאליק, במשפחה דתית, והיא השלישית מבין ארבעה אחים ואחיות, לאבא רואה חשבון שהיה גם חזן בבית הכנסת ואמא שעבדה כמטפלת בתינוקות. "זו הייתה ילדות של 'שכונה'. כולנו היינו משחקים יחד למטה בשכונה אחר הצהריים עד שהחשיך", היא מספרת. "בלימודים היינו חבורה מאוד מגובשת, עם המון פעילות חברתיות".

איך התנהלה המשפחה מבחינה דתית?

"תמיד קיימנו מצוות, אבל לא ממקום של בירור למה ואיך, מה העניין שעומד מאחורי זה ואיך הדבר הזה משפיע עלינו. לא דיברנו עם אלוקים, פשוט קיימנו מצוות כי מקיימים מצוות. היינו דתיים, לא היו הגדרות כמו חסד או רחמים, פשוט שאלו אותנו 'מה ההתנדבות שלכם השבוע?'. בבית הספר הייתה חובת התנדבות עד כיתה ט', אבל המשכנו עד כיתה י"ב כי ידענו שחשוב לפעול למען הזולת. כשקוראים לך לדגל – אתה מתייצב. ככה פשוט גדלנו, זו הייתה דרך החיים שלנו".

בכיתה ו' עברה המשפחה לקרית מוצקין, ודורית מצאה את עצמה לבד. "היינו משפחה יחידה של דתיים בשכונה של 90 משפחות, לא הכרנו אחד את השני ולא התחברתי לאף אחד. היה לי ממש קשה. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הקשר עם החברות. זה היה הווי החיים שלי, וזה נתן לי המון כוח".

את בעלה אבנר היא גילתה ממש במפתיע. "סבתא שלי אמרה לי: 'לכי, תמצאי לך חתן'. זה הצחיק אותי כי הילדים הכי גדולים בישוב היו בכיתה ו', ובכלל תכננתי לסיים לעשות תואר ואולי אחר כך למצוא חתן".

אחרי החתונה, הדרך לא הייתה קלה עבור דורית ואבנר. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא. היה קשה להיכנס להריון, ניסינו במשך שנה. לאחר שכבר נכנסתי להריון, עברתי הפלה וזה היה קשה. כבר הייתי במקום שחלמתי על זה, והרגשתי שאני עוד רגע שם. כשהפלתי, נפלתי לדכאון והשלתי 7 ק"ג ממשקלי. בשנה השנייה של הלימודים הייתי שוב בהריון, וילדתי בסוף שנת הלימודים".

להעביר תואר עם הריון, לא היה קשה?

"מאוד. הבת שלי נולדה ביום האחרון של שנת הלימודים השנייה. את המבחנים שלי עשיתי איתה. בנוסף ידעתי שאהיה עסוקה בשנה הבאה, אז נרשמתי לכמה שיותר קורסים ושיעורים. זה היה מאתגר, אבל המשפחה שלי עזרה לי המון. את הילדה השניה ילדתי כשכבר הייתי מורה".

דורית מספרת שתמיד רצתה להיות אמא שתקשיב לבת שלה. "זו הייתה תמימות של ילדה. תמיד עשיתי צרות להורים שלי כי הייתי הכי שובבה, לא מקשיבה למה שאומרים לה, מנסה לעמוד על מקומה. ביני לבין אחי הקטן יש הפרש של 7 שנים, ותמיד אמרו לי שאחריי היו צריכים לנוח. עכשיו זה נשמע מצחיק, אבל אז רציתי שזה יהיה אחרת. זו עבודת חיים. גם בתור אמא אני מנסה למצוא את מקומי, להקשיב לילדים. הכי חשוב זה לעשות את המקסימום בשבילם, גם אם אני עושה טעויות בדרך".

עכשיו את רואה את ההורים שלך בצורה אחרת?

"אני מקבלת את ההורות שלהם, כי הם לא ידעו אחרת. הם לא חשבו שיש עם זה בעיה, כי מבחינתם זה היה הדבר הנכון לעשות. אני רוצה לשנות את זה וזה התיקון שלי".

"גם אחרי המחלה אוכל להביא ילדים"

דורית המשיכה את עבודתה כמורה עם שתי בנות קטנות, והיא רק בת 25. "עבדתי בשתי עבודות והתחלתי להרגיש עייפות נוראית. חשבתי שזה נורמלי כי היינו כל כך עסוקים. אבנר עבד וגם למד לתואר, ואני שילבתי בין העבודות לבית. יום אחד שאלתי שאלה בכיתה. אחד הילדים ששאלתי חשב על התשובה, ובזמן הזה מיששתי את הצוואר שלי. פתאום הרגשתי מעין גוש בגודל אפונה. לא הבחנתי בו בעבר, וזה הדאיג אותי. ההורים שלי הגיעו לבקר באותו יום, והחלטתי לגשת לרופא. זה לא אופייני לי, כי בדרך כלל כשאני מרגישה לא טוב, אני דוחה את הביקור אצל הרופא. אבל משהו הרגיש לי לא בסדר. הרופא שאל אותי אם אני מזיעה בלילה. לא הבנתי איך הוא ידע את זה. באמת התעוררתי מדי בוקר שטופת זיעה, אבל לא קישרתי את זה לבעיה ספציפית".

ואז החלה דורית בסדרת בדיקות, וכל אחת מהן הראתה שהכל בסדר. "יום אחד הרופא הפנה אותי לכירורג ולא נתן לי תשובות ברורות. כששאלתי אותו שוב, הוא אמר שהוא חושש שאולי זו לימפומה (סרטן בלוטות הלימפה – ש.פ)".

איך הגבת?

"התחלתי לבכות. הרופא ניסה להרגיע אותי ואמר שאני עדיין צעירה ושאנשים הבריאו מזה. פחדתי שאגיע הביתה, אספר לאבנר - והוא יקום וילך, כי הוא בעצמו התייתם מאמא בגיל 15 בגלל הסרטן, אז למה שהוא ירצה אישה חולה בבית? חזרתי ושיתפתי את אבנר, והוא אכן קם, אבל בשביל לבדוק באינטרנט מה זה אומר".

במקביל, במהלך אותה תקופה, דורית חוותה תופעות פיזיולוגיות נוספות. היא סיפרה לרופא שלה, והוא הפנה אותה לבדיקת הריון. "לא הבנתי איך אני בהריון אם אני חולה ויש לי בלוטות נגועות רבות. ידענו שכבר כנראה שמדובר בסרטן, אך עדיין לא היו תוצאות, ומצד שני, קיבלתי תשובה חיובית להריון, אבל זיהו שהוא לא מתפתח כראוי ויש צורך לעשות שוב גרידה".

את זוכרת מה הרגשת כשגילית שאת בהריון, תוך כדי החשש לסרטן?

"אני זוכרת שיום אחד התחלתי לדבר עם אלוקים. פתאום התחלתי להתחבר למקום אחר שהוא מעל הרגיל. זה לא היה מוכר לי. שוחחתי איתו ושאלתי: 'לא מספיק כל הצרות האלה, ועכשיו גם הריון?' שנה וחצי ניסיתי להיכנס להריון ודווקא עכשיו, כשלגוף אין כוחות, זה הגיע. אמרתי לו: 'אני מאמינה בך. אם הגעתי למצב הזה, שלב ארבע של הסרטן ובלוטה גדולה ליד הלב, שיכולה לגרום לי דום לב בשנייה, ועכשיו הכנסת אותי להריון - זה אומר שגם אחרי המחלה אני אוכל להביא ילדים, לא משנה מה יקרה'. וזה מה שהחזיק אותי כל התקופה לאחר מכן. שבוע לאחר ההפלה עשיתי ביופסיה, ובאותה תקופה לא סיפרנו כלום לאף אחד, אפילו לא להורים שלי. אני בעצמי פחדתי - וגם פחדתי עליהם. החלטתי שעד שאין תשובה סופית - אני לא מספרת כלום".  

(צילום: אלישבע סטודיו לצילום)

דורית עברה את ההפלה, ולקחה חופשת מחלה מהעבודה. כשהגיעו התשובות של הביופסיה, היא הבינה שהתהליך הולך להיות קשה, ארוך ומאתגר יותר, ואז היא החלה לספר למקום העבודה שלה ולמשפחה. "לא היה לי אומץ לספר להורים שלי, אז סיפרתי לאח שלי, במטרה שיגיד להם. הם לקחו את זה די בסדר, וחשבתי שאולי הם בהכחשה. רק לאחר מכן הבנתי שאח שלי סיפר להם שיש לי מחלה בדם, ולא הזכיר את המילה סרטן".

אובחנת בסרטן שלב 4, הרגשת תקווה או ייאוש?

"הרופאה אמרה שיש 95% אחוזי הצלחה, אבל פחדתי כל כך מה-5% הנוספים. היה קשה, אבל בסוף חברה אמרה לי להתמקד רק באחוזי ההצלחה ולא במוות".

בשורה טובה אחרי 6 שנים

לאחר שהבינה שהיא צריכה לעבור טיפולים, אחד החברים שלה הפנה אותה לרופא מומחה חרדי, ודורית החליטה להתייעץ איתו. "הוא הבין שאני חוששת לגבי הבאת ילדים בהמשך. כל הזמן בכיתי שאני רוצה עוד ילדים, וששתיים זה לא מספיק. פחדתי, האם אצליח להיכנס שוב להריון. הוא הציע לי טיפול שפוגע פחות בפריון. זה הרגיש לי כמו סימן. הפנו אותי אליו והוא המומחה, אז ברור שסמכתי עליו. מי אני שאפקפק בו, אם הוא חושב שיש לי סיכוי?".

ההתחזקות של דורית המשיכה במהלך הטיפולים ברמב"ם, בעיקר בזמן שהמתינה בחוף השקט הסמוך לבית החולים. "הסתכלתי על הגלים, על הים האדיר הזה, והתחלתי לדבר עם הקב"ה. אם הוא אחראי על כאלה עולמות, אז הוא ודאי יכול לשלוח אליי, הקטנה, רפואה".

למעשה, גילית את אלוקים מחדש?

"גיליתי אלוקים שאינו מרוחק ממני. לא אחד שמקיימים בשבילו מצוות ותו-לא, אלא באמת ראיתי אותו. הייתי במקום של לבטוח ולהאמין שיש לו את הכוח להכל, ושום דבר אינו מובן מאליו. בתחילת המחלה הייתה כעוסה. לא הבנתי - איך אני, אמא, מחנכת בישראל, שגם מקיימת אורח חיים דתי, קיבלתי את המחלה הזו? אבל לאחר מכן ראיתי את המחלה כמתנה גדולה. קיבלתי אותה, וחשבתי מה אני מתכוונת ללמוד ממנה. גיליתי את עצמי, מה חשוב לי בבית ובזוגיות, לקחתי רגע לעצור. אלו היו 10 חודשים של למידה, ועברתי את הסרטן בלי יותר מדי בעיות. בטיפול החמישי של הכימותרפיה כבר ראו שיש שיפור, אבל השלמתי את הפרוטוקול של 12 הטיפולים. זה היה ממש נס. עברתי את התקופה רק עם כימו ובלי אשפוזים. הקב"ה שמר עליי".

לאחר שהחלימה, דורית ואבנר עברו לכרמיאל, ודורית כבר רצתה עוד ילד. הגוף היה זקוק לשנתיים וחצי מנוחה, כי לא היה מסוגל לשאת עוד הריון, ולאחר מכן, השניים ניסו שוב. "לא הצלחנו בקלות, ועד שהצלחנו, עברתי עוד 2 הפלות. הגוף פשוט לא היה מסוגל להחזיק את ההריון לאחר השבוע השמיני".

אבל דורית לא ויתרה ועברה כל מיני טיפולים, עד שהופנתה למטפלת ברפואה טבעית. "הגעתי אליה ולא ידעתי בכלל במה היא מטפלת. היא עשתה לי כוסות רוח ולא יכולתי לנשום יומיים מרוב הכאב. היא נתנה לי לבלוע כמה כדורים טבעיים, ובאמת נכנסתי להריון, אחרי 6 שנים שלא הצלחנו. זה היה מדהים".

ואז קרה נס נוסף. דורית ואבנר התארחו אצל אחיה בירושלים, אחרי שדורית נכנסה שוב להריון. האח התפלל אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ודורית ביקשה שאבנר יבקש ממנו ברכה להריון. "הוא אמר 4 פעמים 'בן זכר' ברצף, וזה עבד. לאחר מכן נולדו לי ארבעה בנים, והכל היה בסדר. אחריהם עברתי עוד 2 הפלות ואז כבר החלטתי שדי, הגוף עבר מספיק".

איך חווית את רצף ההפלות?

"סבתא שלי ילדה 7 ילדים ועברה הפלות, לידות שקטות ואפילו תאומים שנפטרו לאחר חודש, אבל תמיד הייתה לה שמחת חיים והודיה לקב"ה. אצלי כל הפלה הייתה טראומה. אובדן וכאב שלא ניתן לשאת. אני זוכרת ששאלו אותי למה רק שני ילדים, אבל לא רציתי לשתף בבעיות שלי. אנשים לא צריכים להגיע למסקנות, כי הם לא יודעים את כל הסיפור. היום אני משתפת הרבה יותר, כי ברור לי שהסיפור שלי יכול לתת הרבה השראה לאנשים אחרים, להציל נפשות, וזה מה שאני עושה היום".

לאחר שבנה החמישי נולד, דורית עזבה את ההוראה, ומאז היא מעבירה הרצאות ופעילויות שונות לנשים. בהרצאה 'משוגעת, אבל נהנית מכל רגע' דורית מלמדת נשים איך לשלב בין כל התפקידים המיוחדים שלנו, ובהרצאה 'ריפוי בכוח האמונה' היא מספרת את סיפור תהליך ההתמודדות והריפוי שלה ממחלת הסרטן.

בשנה האחרונה ה"בייבי" החדש של דורית הוא "נקודה טובה למשפחה", המשחק שפיתחה, שהגיע מתוך צורך לתת מענה לבן הפרטי שלה. "אחד הבנים שלי, במקום לדבר ולשתף - רק צעק, צרח וקילל את הקללות הכי נוראיות שיש. בקיץ שעבר החלטתי ליצור משחק קופסה לחיזוק התקשורת במשפחה. זה משחק שבא ללמד אותנו לדבר על הרגשות, לשתף בחוויות, להתמודד איתן ולפרגן אחד לשני. מאז שאנחנו משחקים במשחק בבית, הרוחות ממש נרגעות".

(צילום: לובה קוטליק)

המשחק יצא בשנה האחרונה, והתגובות עליו ממש טובות. "כל יום מחדש אני מודה על היכולת שיש בי לקחת תוכן, ולארוז אותו בתוך חוויה שמחזקת ומעודדת את תחושת ה'ביחד' המשפחתית, לחזק אנשים, להוסיף טוב בעולם ולדעת שזה הייעוד שלי בחיים".