אפרת ברזל
חנות מרגשת: תובנות של אלול מחנות של תלבושות אחידות לבית הספר
"נכנסת בת לעולם הזה, ומתחילה מסע, עם תסריט וצבע וחולצה. זו שייכת למה שיקרה לבנות עם החולצה הוורודה, ותחווה חוויות אחרות מאשר אם היתה ילדה בתלבושת בצבע אחר"
- אפרת ברזל
- פורסם י' אלול התשע"ט |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)"ממש לא".
"בטח שכן".
"אין לי מושג על מה את מדברת, אצלי ממש לא, נו, את בעלת תשובה. לנו כבה האור מיד אחרי הסמינר, הפסקתי להתעסק עם לימודים, בטח לא עם לימודי קודש, ולאט ולאט שקעתי בתוך היום יום, עבודה, פרנסה, מה נלבש בערב ראש השנה".
ואני המשכתי, והסברתי לה שזה ממש לא קשור, ושאת כל מה שבעלות תשובה לומדות, הן לומדות בהתחלה מחרדיות, ושתתעורר. שזה מפעם להגיד את מה שהיא אומרת, ושבעלות תשובה הן הראשונות שמדברות על אורות שכבים, ואולי זה אופי, ותזמון, ושלפחות תרצה, אלה ימי רצון. גם שלנו.
ככה ניסיתי לשכנע אותה ולהגיד לה כמה עבודה יש עכשיו בלב, ואיזו אווירה, ומה עושה הנשמה ואיך הימים האלה מערבבים אותי.
מה אני קוראת, ומה אני ממרקרת, לאיזה ספר אני נדבקת השנה, וכמה אני מתפללת לא לאבד לעולם את האלול שבי.
על איך בתפילות ראש השנה של השנה הזו, לפני 11 חודשים, התפללתי על אלול הזה, אף על פי שהוא היה רחוק, ותפילתי נענתה. החומר על התשובה עושה לי דמעה קבועה בזווית של העין. קלי קלי שלא יגמר לעולם.
חודש הרצון גורם לי לברר עם עצמי דברים.
שיתפתי אותה אפילו איזה - לאן אני מתכננת ללכת, ממש פיסית, ולעשות שם מחשבה ותשובה.
סיפרתי לה איך אני משתנה, וכמה אני אוהבת את זה.
איך אני מתגעגעת לנקודה הזו בתוכי, ההיא שממנה שבים באמת, זו שהכי קרובה אל ה'.
הנקודה הזו, החמקמקה, בתוכנו, שלא תמיד נותנת להרגיש שהיא קיימת.
הנקודה הזו שהיא הכי אתה בעולם.
זו שעושה לך לבכות.
זו שעושה לאהוב.
זו שנותנת לך ברגעי קסם תחושת קרבה.
אמרתי לה שהשדה של אלול מלא שיבולים טובות, שתיכנס. אפשר לרוץ ביניהן ולבנות קומות בתוכנו.
אבל היא הסתכלה עלי ברחמים, וקראה לי מתלצ"ית.
היא הסבירה שזו "מתלהבת צעירה", ואני ממש לקחתי את זה כמחמאה. כחיות. כליבידו.
מה, הרי כולן כל הזמן רוצות להיות צעירות, להיראות צעירות, אז אם היא מוסיפה לי גם את המילה מתלהבת - לצעירה, מה אכפת לי, העיקר שהצעירה בפנים.
"תירגעי", היא שוב אמרה לי.
"אז בואי נקנה לקטנות תלבושת אחידה בחנות פה על רבי עקיבא", אמרתי, כי היא די צדקה. נכנסתי ללופ של דיבור עם כל הגוף והידיים, ממש עשיתי קמפיין לימי הרחמים.
אחד הדברים שפיתחתי בשנים האחרונות זה את הסלוגן "נג'ס מעט הרפה הרבה".
להגיד את מה שאת רוצה - לבעל, לילד, לחברה, לראות שהם הבינו, ולהרפות.
הבנתי שחזרתיות רפטטיבית לא מועילה, אם כבר - להיפך. חזרתיות נובעת מפחדים של אמא, מהולים בקורטובים של חרדה, ואחותה הגדולה השתלטנות. סוג של מפלצת.
לילדים, וגם לבעל, יש הגיון בריא. תגידי מה שאת רוצה, ברוגע, בחכמה, בחיוך, בהבנה, ואחר כך, גם אם לא עושים בדיוק מה שאת רוצה, תרפי. תתחילי עבודה פנימית עם עצמך. תשאלי, מה קורה לי כשלא שומעים לי. תרפי. הם כבר יגיעו, כל ה"מורדים", יגיעו בדרך כלל בדיוק לאן שאת רצית. תני להם זמן. וחיוך. אל תאבדי עשתונות כי לא עשו מה שביקשת. ככה זה בני אדם. שכחת?
"נג'ס מעט, הרפה הרבה", עזבתי אותה. אני את אלול שלי אמרתי לה. מכאן, שתעשה מה שהיא רוצה.
נכנסנו לחנות של התלבושת האחידה.
איזו חנות. חנות קטנה ומטריפה.
הבת שלה היתה צריכה חולצות בוורוד עם סמל בית הספר, שלי בתכלת.
נכנסנו.
טורים טורים של צבעים ומינים, סוגים של חולצות מכופתרות. מעל כל מדף, כיתוב ברור באותיות דפוס עם שם בית הספר.
היא חיפשה את השם שלה, ואני את שלי. אף על פי שאני יודעת לקרוא, קראתי את כל שמות בתי הספר והסמינרים בקול רם. ולאט.
הילדסהיימר, סמינר מאיר, רמת אהרון, תפארת תמר.
החצאיות לא עשו עלי רושם.
"תסתכלי", אמרתי לה, "תסתכלי על כל העמודות האלה. שיכון ג', זכרון מאיר, מרכז. תסתכלי.
"נכנסת בת לעולם הזה, מסיימת את הגן, ומתחילה מסע, עם תסריט וצבע וחולצה. זו שייכת למה שיקרה לבנות עם החולצה הוורודה, זו שייכת למסלול של האהבה לתורה שיעניקו לאלה בתכלת, וזו תצעד 8 שנים עם ריבועים קטנים ותאגור חומר אחר, תחווה חוויות אחרות מאשר אם היתה ילדה בתלבושת בצבע אחר.
"כל אחת קונה כאן את צבע התלבושת שלה, אבל זו לא רק חולצה. יש כאלה, למשל, שכדי לשלוף חולצה בתוך ניילון, של סמינר כזה או אחר, התפללו כל כך הרבה, וניסו להתקבל, ולא היה קל, שכשהן שולפות את התלבושת של אותו מקום הם מחבקות אותה חזק על ליבן יחד עם הצלופן. מי אמר שלקנות תלבושת לכאן או לשם זה מובן מאליו? זה מסע, זו תפיסה, זו גישה, זו גדילה, זו אחריות, זו התפתחות, זו הדרך לחופה, זו תפיסה של אלולים לכל החיים".
וואי, איזה נאום יצא לי.
"את רצינית?", היא שאלה.
"כן", אמרתי. "אלול, למשל, זה להתרגש מחולצה של תחילת שנת הלימודים".
והיא נתנה לי נשיקה. וראיתי שהיתה לה דמעה, ליד הקופה.
"זאת החנות שלך?".
שאלתי את הגברת שחישבנה לנו.
"כן", היא אמרה. "למה?".
"את צריכה לקרוא לחנות 'נתיבות הבנות'. יש לך חנות מרגשת", אמרתי לה.
"את זה עוד לא אמרו לי, אבל מהעיניים של החברה שלך, אני מבינה".
אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.
מתוך ספרה החדש של אפרת ברזל, "כל כך"