עולים כתה: מילים טובות ומגדילות לתחילת השנה

"עד היום אני זוכרת מה המורה שלי אמרה לי בתחילת שנת הלימודים בכתה ה'", אמרתי לבתי שעלתה השנה לכתה ה'.

"בנות יקרות", כך היא פתחה, "עכשיו אתן בחטיבה של הבנות הגדולות בבית הספר".

היא הסבירה בטוב טעם ודעת, כי בנות כתה ה' מצטרפות לבנות ה"גדולות" בבית הספר, דהיינו כיתות ו', ז', ח', וכבר עברנו את החלק של הקטנות, דהיינו כיתות א', ב', ג' ו -ד'.

"כל שנה אומרים את זה", אומרת לי בתי. "כל פעם המורות אומרות בתחילת שנה לבנות שהפעם הן ממש גדולות".

"אהממ"...

"בכתה א' אומרים שהבנות גדולות, כמובן, כי הן עלו לא'. בכתה ב' אומרים להן שהן כבר ממש גדולות, כי כבר סיימו את כתה א'. וגם בג' ובד', ואני מאמינה שבטח גם בשנים הבאות יגידו לנו את זה".

אני ממשיכה להמהם, היא צודקת בהחלט. בכל פעם המורות מוצאות דרך להגיד לבנות למה הפעם הן ממש גדולות וחשובות.

ואז אני מתעשתת, ושואלת אותה: "והן לא צודקות, המורות? הבנות באמת גדלו, לא?".

למה המורות עושות את זה?

הן רוצות להתחיל בטוב, לתת מילה טובה והרגשה טובה.

התלמידה הרי מחויבת לדרישות בת הספר, ללימודים, לשיעורי בית ולמבחנים, והרמה עולה משנה לשנה.
ברגע שהתלמידה מקבלת את הרגשת החשיבות, היא מבינה שמצופה ממנה לעמוד במשימות שהיא מתבקשת לבצע, ושהיא יכולה לעמוד בהן.

באמצעות המילים החיוביות וה"מגדילות", התלמידה קולטת שהיא מסוגלת לעמוד במחויבות הנדרשות ממנה.

גם לך, כאמא, מגיעות מילים טובות ומגביהות, מילים מחזקות ומגדילות.

יש לך מחויבות במסגרת הביתית, ולא מעט...

יעידו הילדים המתוקים שרק רוצים לספר לך מה אמרה הגננת, ולהראות ציור בדיוק בדקה שאת נכנסת הביתה, או ברגע שהם צריכים ללכת לישון.
יעידו הילדים שרוצים לאכול ארוחת בוקר, צהריים וערב, הילדים שרוצים פיג'מה, גרביים, חולצה או מכנסיים נקיים... ואלו שרוצים לרדת או לעלות, לצאת או לבוא, והכל כאן ועכשיו!

יעידו כתלי הבית המסודר, או המסודר פחות. יעידו גם שקיות המחכות לעין שתציץ לתוכן ותפנה אותן, ההודעות הקוליות של קופות חולים וכדומה שאפילו לא זוכות למענה, המיטה העמוסה שלך שזוכה למבט כשהגיע הזמן שלך כבר ללכת גם לישון, והסוכר שנגמר בדיוק ביום שכבר כן תיכננת להכין משהו מתוק.

בנישה הזו אין לך מנהלת או מעסיקה, שיש לה אינטרס להחמיא לך כדי לדרבן אותך לאיזו מטלה שתפיק לה רווחים.

קצת כוחות ומוטיבציה לא יזיקו...

תזכירי לעצמך מידי פעם שעבודתך היא עבודת קודש, ושאת עושה נחת לבורא עולם.
דווקא בין כתלי הבית, ודווקא עם הילדים שלא יודעים להעריך, ועם המטלות הנראות לא פעם אינסופיות, וכמעט בלתי אפשריות...

המעשים שלך חשובים, וגם את חשובה.

המחויבויות שלך גדולות, וגם את גדולה.

ובסופו של דבר,

כל האימהות, כולל את - ראויות לשבח!

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com