חדווה אייזן: "צילמתי את בתי המשותקת, והרופאים צעקו עליי 'את אימא לא נורמלית!'"

י"ט באלול, שנת תשס"ב היה יום בלתי נשכח עבור חדווה אייזן, אמה של לאהל'ה בת השמונה. לא פלא שהיא זוכרת אותו לפרטי-פרטים ממש. "הייתי אז באוטובוס, בדרכי לירושלים", היא משחזרת. "יום קודם לכן נולדה תינוקת לאחותי ורציתי לברה בבית החולים. יחד עם זאת גם היה חשוב לי להספיק את ההכנות לשבת הקרובה, כמו בכל יום חמישי.  הזדרזתי להכין בצק לחלות והפרשתי חלה בכוונה. לו רק ידעתי איזו זכות חיונית אני צוברת בשניות אלו... סיימתי את בישולי השבת וארגנתי את הסידורים שעלי לבצע בירושלים, בנוסף לביקור המתוכנן. בין היתר, ביררתי אצל שכנתי אלו גרביים כדאי לקנות עבור בתי הבכורה העולה לסמינר. היא עדכנה אותי איזה גרביים אטומים דיים, ובלי לדעת, הוספתי עוד זכות להגן על משפחתי. זכות של צניעות, זכות של גרביים כנגד הרגליים. הספקתי אף לקלוע את הבצק לחלות, וכאשר התבניות הגדושות המתינו על השיש והשולחן, החלטתי שלא להמתין לתום האפייה ולהשאיר לבנותיי הגדולות את הכנסת והוצאת התבניות מהתנור.

"סוף סוף יצאתי לדרך. משום מה, בקשתי מהנהג לרכוש כרטיס הלוך-חזור ולא כרטיסיה כהרגלי החסכן. קבלתי עודף של כ-80 שקלים ותחבתי אותם לארנקי בהיסח הדעת. האוטובוס נסע וקרב לירושלים, וקול פנימי התחיל להציק לי: 'החלות! החלות! מי יודע אם בתי זכרה להוציא את התבנית מהתנור בזמן... רק שלא יישרפו!'

"לרוב, אינני נמנית על האימהות הלחוצות שלוקחות על עצמן את העול של הילדים, וידעתי שבנותיי אחראיות דיין בשביל לא לשרוף את החלות. בכל זאת, בלי לדעת למה, התקשרתי אליהן כדי להזכיר. בכורתי ענתה לי וסיפרה באגביות שהיא יוצאת כעת לכניסה לבניין עם האלחוטי ובודקת מה שלום אחיותיה הקטנות ששיחקו על המדרכה".

"הנהג שב ודרס את לאהל'ה"

הרגעים הבאים קשים לשמיעה וקשים לשחזור: בדיוק אז, ראתה בתה של חדווה את האסון המתחולל, כאשר האם צמודה מעברו השני של הקו: אוטובוס פנימי דהר בכביש. הנהג קלט את הבנות המשחקות, ובאכזריות בלתי נתפסת הסב את ההגה ועלה על המדרכה בעיצומה של הנסיעה. הוא דרס את לאהל'ה בת השמונה, ועצר את הרכב. הנהג ירד לבחון מה ארע בדיוק, ובמקום להזעיק את כוחות ההצלה, התניע את האוטובוס הכבד בשנית, והמשיך בנסיעתו כשהוא דורס אותה פעם שניה. בחקירת התאונה אחר כך, סיפרו נוסעים שהיו אז על האוטובוס כי לאורך הנסיעה כולה הנהג שוחח בפלאפון ודהר בחוסר זהירות, והתברר עוד כי הנהג נמנה על בני המיעוטים. זה היה לכאורה פיגוע דריסה אמתי.

איך הגבת באותם רגעים מזעזעים, כאשר את באוטובוס, וליבך בביתר, עם ילדתך?

"מעבר לקו כולם צרחו באימה, ואני בקושי הבנתי מה אירע. אמרתי לבתי לרוץ מיד לשכנה בקומה הראשונה ולהזעיק עזרה, התעדכנתי ברגע שהגיע האמבולנס, והאזנתי לניסיונותיהם של אנשי ההצלה. הם החליטו לקחת אותה להדסה עין כרם. בשלב זה ניתקתי והתחלתי לבדוק מה אני אמורה לעשות כעת.

"האוטובוס כבר הגיע לירושלים, ובאחת התחנות שניקרו לפני, קמתי וירדתי. הסתובבתי סביב עצמי טרופת נשימה, ולא ידעתי מה אעשה: איפה התחנה שאני צריכה? היכן אני עכשיו? כיצד אגיע מכאן לבית החולים? ומה, מה קורה עם הבת שלי עכשיו?

"רק הקב"ה הוא שעזרני באותן דקות. התעשתי פתאום ושלחתי יד לעצור מונית. נסעתי ישירות לבית החולים והגעתי עוד לפני האמבולנס מביתר. והעודף התמוה, אותם שמונים שקלים שלא נוצלו על ידי כרגיל לקניית כרטיסיה חסכונית - הגיע כעת לשימוש מדויק".

מה בעצם ארע אז ללאהל'ה? באיזה מצב היא הגיעה לבית החולים?

"בביתר, בדרך לבית החולים, אספו אנשי הצוות הרפואי את בעלי מן הכולל, ודהרו לירושלים. באמצע הדרך הם ראו כי מצבה של לאהל'ה הולך ומחמיר, והעבירו אותה לניידת טיפול נמרץ. לאהל'ה נדרסה בשתי רגליה, וכל פלג גופה התחתון נמחץ. כשהיא הגיעה לבית החולים היא הייתה עדיין בהכרה וסבלה כאבים איומים. הרופאים הריצו אותה מיד לחדר טראומה, ורגע לפני שהחלו לטפל בה, עוד הספקתי לדרוש שייתנו לה חומר הרדמה. הם נענו לבקשתי, ואני אחזתי בידה וקראתי באוזניה: 'כי מלאכיו יצווה לך... בידך אפקיד רוחי...', והיא נרדמה. המלחמה על חייה החלה. הבהילו אותה לחדר ניתוח אפילו בלי להחתים אותנו על כל המסמכים הדרושים.

"רצינו להתייעץ, לערב עסקנים רפואיים, לבדוק מה כדאי והיכן, והאחיות בקבלה צחקו מולי במרירות ואמרו: 'קודם שיצילו את החיים שלה, אחר כך תבררו...'.

"הניתוח החל. נותרנו בחוץ, ללא שום יכולת התערבות ועזרה, יודעים שרק הקב"ה הוא זה שירפא את לאהל'ה. ישבנו והתפללנו בדמעות רותחות, ובקשנו גם ממכרינו להתפלל, ולצבור זכויות לרפואתה. אלפי פרקי תהלים, תפילות וצדקות נעשו אז לזכותה, ובוודאי היטו את הכף להצלתה. במהלך הניתוח יצאו שני רופאים לעדכון המשפחה, לפי הנהלים, אך כעת פניהם היו מושפלות ומלאות מבוכה. הבנו מה הם מרמזים לנו, ובכל זאת לא התייחסנו. הרגשנו שהקב"ה איתנו, ורק הוא הרופא האמתי שיודע מה יהיה עם ילדתנו.

"היא יצאה מהניתוח מורדמת ומונשמת, ועדיין סכנת חיים מוחשית מרחפת מעליה. אשפזו אותה במחלקת טיפול נמרץ, כאשר שלל מכשירים מקיפים אותה מכל עבר ואוחזים בקושי את פתיל חייה".

האם הרופאים אמרו לכם בדיוק מה מצבה לאחר הניתוח?

"כן, הם אמרו וחזרו ודבקו בטענותיהם, ובכל פעם כזו היינו צריכים להתחזק מחדש באמונה. כבר למחרת הניתוח, בבוקרו של יום שישי, קרא לנו הרופא לפגישה. הוא הושיב אותנו בחדר סמוך, עם כורסאות נוחות וכוסות שתייה מוכנות לפנינו. התפאורה המלבבת הזאת גילתה לי אלו בשורות מוכנות בפיו, וכיצד הוא מנסה לרכך את המכות הקשות עבורנו. הוא התיישב ורצה להציג את חוות דעתו, אך אני עצרתי אותו ואמרתי בנחישות: 'סליחה, דוקטור, אבל בטרם תתחיל לדבר, תביא לי בבקשה דף ועט'.

"הוא פתח עיניים בתמיהה: 'למה אתם צריכים דף ועט?' 'כדי לרשום!', השבתי, 'כדי שנוכל לזכור לפרטי פרטים את כל דבריך, ולראות את גודל הישועה שעוד תבוא. כך אוכל להשוות ולחזות כיצד הקב"ה פעל כרצונו הטוב'.

"הרופא משך בכתפיו מול האם המוזרה, והתאמץ להסביר לנו עד כמה מצבה של לאהל'ה אנוש, קשה ביותר וחסר סיכוי. 'אם היא בכלל תצא מסכנת החיים בה היא שרויה', כך הסביר, 'הרי שנכונה לה פגיעה מערכתית קשה מאד. מזמן לא נתקלתי בפגיעה קשה שכזו'. ברצונו לעודד אותנו, הוסיף הרופא ואמר: 'תוכלו להתנחם בכך שהיא לא נפגעה בראש, במוח. כי לגדל ילדה נכה פגועת ראש קשה יותר מלגדל ילדה נכה רגילה...'. זו הייתה הנחמה היחידה שהוא הצליח למצוא עבורנו. גם את דבריו אלו כתבתי, מאמינה ומייחלת שכל דבריו יתבדו".

התיאור נשמע מופרך... הורים לילדה במצב כה קשה, רושמים את הדיאגנוזה בהמתנה לנס? איך אפשר? אני תמהה, ומבקשת למשש את הדופק האמתי, הפועם, שמאחורי מילות האמונה.  באי אמון קל אני מעזה ושואלת את חדווה: בכנות, כאשר המצב הרפואי היה נראה חסר תקווה, לא היו לך רגעים קשים, אנושיים, של משבר?

"ודאי, היו גם היו", משיבה חדווה בגילוי לב. "אמונה היא לא כפתור שלוחצים עליו, והכוח המופלא זורם בעורקים... הייתי חייבת לחזור ולהזכיר לעצמי מיהו הרופא האמתי, ולהתחזק שוב ושוב. . לא אשכח את השבת הראשונה בה הייתי עם לאהל'ה בבית החולים, לאחר שנדרסה. המצב שלה היה קריטי, והיו לי רגעים קשים מאד, בהם חשתי כי אנו כמעט ומאבדים אותה. הדמעות עמדו לי בקצה העיניים, ואני נאלצתי לנשוך שפתיים בכוח ולעצור את הבכי מפני קדושת השבת. למרבה האירוניה, בדיוק בשבת זו הייתי רגועה שלשאר ילדי שנותרו בבית יש שפע של מאכלי שבת, ואפילו בטעם של אימא. כן, דווקא השבוע הספקתי להכין את כל מאכלי השבת לפני שנסעתי לירושלים, וגם זו הייתה השגחה פרטית מיוחדת. רק חלות לא היו. הרי אותן חלות אומללות שדאגתי להן בנסיעה ההיא - נחרכו היטב בתנור...

"במשך כל השבוע הראשון שלאחר הפציעה, הייתה לאהל'ה מורדמת. הייתי צמודה אליה בלי הפסקה, לא מעזה לעזוב את ילדתי לבדה בכאלו ימים. בכל בוקר קראתי באוזניה קריאת שמע, וידעתי כי נשמתה שומעת ומאזינה. הייתי אז בסערת רגשות גדולה, ובוקר אחד אמרתי ללאהל'ה הדוממת בהתפרצות של בכי: 'לאהל'ה, תדעי לך שה' אתך. גם כשכואב לך - אף רופא לא יכול לעזור לך. אבל הקב"ה יכול. תבקשי ממנו שיעזור לך! את ילדה מיוחדת. ה' נתן לך ניסיון גדול כזה, והוא יודע שיש לך כוח לעבור אותו. תתחזקי! תתעוררי!' בכיתי ובכיתי, ומול עיני אני רואה את שתי ידיה מורמות ונוחתות ברכות. היא ענתה לי בדרכה שלה. מתוך תהומות הערפול, עם שלל חומרי ההרדמה שנתנו לה בעקבות הכאבים העזים, היא הצליחה להרים את ידה ולהשיב.

"המשכתי לדבר אליה, קראתי באוזניה פסוק נוסף, והנה, היא שוב הרימה את ידיה לרגע קצרצר, מפעים, ושוב שקעה. זה היה עבורי איתות של קשר, של חיים, ושימח אותי מאד".

מחברות למזכרת

חדוה מציינת שהיה דבר מה שסייע לה מאוד באותם ימים. "זוהי המחברת שלי, רואה אותה?" היא שואלת.

אני מביטה, ורואה לפני מחברת פשוטה. כתובה בצפיפות בשלל עטים וכתבים, נראית משומשת למדי. מה זו המחברת הזו? מה מיוחד בה?

חדווה מסבירה בהתרגשות ניכרת: "המחברת הזו אינה בודדה. כמוה יש לי עוד חמש מחברות מופלאות. הן התלוו אלי בזו אחר זו בכל שלבי התאוששותה של לאהל'ה, והאמת שעוד לפני שזכינו לראות שהיא מתאוששת. החל מהיום הראשון שלנו בטיפול נמרץ, התחלתי לכתוב במחברת את חסדיו של הקב"ה שנגלים בכל מקום ובכל שעה, גם ודווקא במחלקת טיפול נמרץ. בכל יום ישבתי וחיפשתי אלו ניסים קטנים וגדולים עשה הקב"ה עמנו. והיו הרבה מאד כאלו.

"רק לדוגמה, באותו יום חמישי עמוס, לפני התאונה, מצאנו בבית יצירה ישנה של לאהל'ה - מחזיק ברכונים שהכינה בכיתה. משום מה לא דחיתי זאת, לקחתי מיד פטיש ומסמר ותליתי אותה על הקיר כדי לשמח את ילדתי. כעת, בהיותה שוכבת לפני, מנותקת ודוממת, הזיכרון הזה עודד אותי מאד. הידיעה הזו, שאפילו באותו יום לחוץ, הקדשתי  לה ולמלאכתה את היחס הראוי - חיממה את ליבי הכאוב.

"בתיקי גם הייתה טמונה בדיוק אז אריזה קטנה ובה תשע סוכריות קטנות וכתומות. היה זה שי מתוק שלאהל'ה העניקה לי בצהריים, מחפיסת סוכריות שהיא קבלה בבית הספר. כשהיא חזרה וחילקה בנדיבות לכל אחיה היא נתנה גם לי, האימא הבוגרת, שבכלל לא אוהבת כאלו סוכריות... לא אוהבת סוכריות? לו רק ידעתם כמה אהבתי בהמשך את אותן סוכריות קטנטנות. הן ליוו אותי במשך ימים אפלים וארוכים וחייכו אלי באהבה מלטפת.

"שש מחברות שלמות מילאתי מאז, ובהן רשומים אינספור ניסים שהקב"ה עשה עמנו. זה נתן לי הרבה כוח. כשביקשו ממני לספר על הנס המופלא של לאהל'ה, ישבתי וארגנתי את החומרים המופלאים האלו, הכתובים במחברות, והניסים הרשומים בהן – קטנים וגדולים כאחד - מוסיפים עוד ועוד להתחזקות של כולנו.

"לא רק במחברת תיעדתי את הניסים, אלא גם במצלמה. כן, עוד לפני שילדתי התעוררה לקחתי מצלמה ותיעדתי את כל המתרחש עמנו, מחכה לרגע שבו כל התמונות העצובות והדוממות יהפכו להיסטוריה, ולאהל'ה תחזור אל החיים - בכוחו הגדול של רופא כל בשר.

"אני זוכרת את היום שבו הביאו לי את המצלמה מהבית: עמדתי וצילמתי את המכשירים הרפואיים הרבים, צילמתי את לאהל'ה המורדמת ומחוברת לחמצן, לאינפוזיה ולמוניטור, הפלש הבזיק גם על הברזלים המקבעים, ועל מתקני התרופות. לפתע פרצה לחדר קבוצת אנשי צוות נסערים. אולי אחת האחיות הזעיקה אותם, אינני יודעת. היו שם מנהל המחלקה ומאחוריו קבוצת אחיות היסטריות, וכולם נכנסו לחדר והחלו לצעוק עלי: 'את אימא לא נורמלית! אין לך מה לעשות?! את לא מבינה באיזה מצב הבת שלך נמצאת!'.

"השבתי להם ברוגע: 'אני יודעת היטב מה המצב, ודווקא בגלל זה אני מצלמת. עכשיו הבת שלי לא מרגישה ולא יודעת מה קורה אתה. לכן אני מצלמת. בשבילה. כדי שהיא תדע עד מאה ועשרים אלו ניסים גדולים הקב"ה עשה לה ושהיא לא תשכח להודות על כך'.

"כן, האמנו בכל ישותנו כי ה' הוא כל יכול. והוא רוצה בטובתנו. זהו רק ניסיון נוסף ויש לו מטרה: לקרב אותנו לקב"ה. לא משנה אלו נתונים יש מסביב, אנו נמלא את רצון ה', נתחזק ונתקרב, והוא לבדו יביא את הישועה. כל אותן תמונות והסרטות מאותם ימים, זוכות לשמש אותי כיום בהרצאותיי, ולקחת חלק בפרסום הניסים המופלאים שנעשו עמנו".

את מדברת על ניסים גדולים. האם זכיתם לראות ניסים מידיים, ניסים גלויים, במצבה של לאהל'ה?

"כן. הנס הראשון ברשימה היה שלאהל'ה חזרה לחיים! בחסדי ה', התפילות הלוהטות שנישאו בעבורה מכל מקום התקבלו, וברחמי שמיים גדולים היא פקחה עיניים והתעוררה לאחר שבוע. אפילו את ההנשמה הצליחו הרופאים להוריד לה, ואנו התמלאנו בהודיה לה' ובהרבה תקווה. סוף סוף סרה מעל ראשה סכנת החיים והיא הועברה למחלקת כירורגיה ילדים".

לשמוח בכל מצב

במשך כמה זמן שהתה לאהל'ה בבית החולים?

"במחלקה הכירורגית שהינו עם לאהל'ה מיום שישי בשבוע שלאחר התאונה, ועד ראש חודש חשוון. היה זה פרק זמן קצר ומהיר יחסית, לפי כל התחזיות שנתנו לנו הרופאים. מצבה הרפואי השתפר קצת: היא דיברה, הקשיבה, חייכה וצחקה (וגם בכתה... והרבה). היא הצליחה להזיז את ידיה, ולא נפגעה כלל בראשה - תודה לקל. היא החלה סדרת ניתוחים ארוכה, ובמהלכם הצליחו הרופאים להוריד מעליה את הברזלים שקיבעו את גופה.

"מחוץ לבית החולים, הוסיפו הכול להעתיר בעדה. מי לא זוכרת את השם 'לאה פראדל בת חדווה שרה'? אמי הצדיקה שתחי' הדפיסה דפי בקשה לתפילה עם השם, ופזרה אותם בכל הסמינרים. בכל מקום בארץ ובעולם התפללו על לאהל'ה שלנו. היא הייתה אמורה אז לעבור ניתוח, שמראש לא נתנו לו כמעט סיכויים להצליח. הרופא רצה לוותר על הסיכוי הקלוש, אך אנחנו התעקשנו. 'לכל רופא טוב יש מלאך טוב', כך אמרנו לו, 'ה' ישלח עמך מלאך טוב שיעשה את הניתוח'. הרופא צחק והסכים לנתח. אלפי תפילות נערכו לזכותה באותו זמן, והרופא יצא מאושר מחדר הניתוחים, ואמר: 'אני לא מאמין, אבל הניתוח הצליח'. אנחנו כן האמנו וזה היה הסוד שלנו.

לאהלה אייזן במחלקת טיפול נמרץ וחבילת הסוכריות

לאהלה אייזן במחלקת טיפול נמרץ וחבילת הסוכריות

"עדיין הכל צפו לה נכות מלאה, אך אנחנו לא הסכמנו להיכנע לצפי הקודר הזה. ציפינו לישועת ה', הרגשנו בכל מאודנו שלאהל'ה עוד תבריא לחלוטין, ובינתיים ניסינו לשמוח בכל כוחנו. לא להפוך את עצמנו למסכנים עם חותמת.... ידענו, ולא מהיום, כי מסכן הוא מי שחושב שהוא מסכן. העדפנו להתמקד בזכירת חסדי ה', להמשיך ולהעניק, ולשמוח גם כעת.

"הגיע ראש השנה, ואנו עדיין בבית החולים, עם ילדונת בת שמונה השוכבת מיוסרת ומשותקת ברגליה. נשארתי לצידה במשך החג המרומם, ובעלי נותר בבית עם תשעת ילדינו האחרים, בלי עין הרע. ועם כל זה, ידעתי שלא נגזר עליי לבכות במשך כל החג. חלילה! לכבוד ראש השנה קניתי בגדים חדשים לילדים, ולא שכחתי לקנות גם ללאהל'ה. היא שכבה ללא יכולת ללבוש את הבגד שלה - אולם אני פרשתי את העליונית היפה מעל שמיכתה, וענדתי לאוזניה עגילים חדשות. לכבוד יום טוב.

"בערב חג הסוכות קישטנו את מיטתה בשרשראות נוצצות, ועל הקיר תלינו כוכבי נייר וקישוטים. אווירת החג השמחה הגיעה אפילו לבית החולים. שמחת בית השואבה אף היא באה לבקר את לאהל'ה: אכן, היא לא יכלה ללכת ולראות, אבל בעלי הלך לבית הכנסת הסמוך לביתנו והסריט לה במצלמה רצף של כמה דקות?.

לאהל'ה אייזן בחג הסוכות תשע''ג, במחלקה הכירורגית

לאהל'ה אייזן בחג הסוכות תשע''ג, במחלקה הכירורגית

האם הצלחתם לשמוח באמת? ואיך הגיבו שאר הילדים שבבית?

"השתדלנו בכל יכולתנו להאמין ולשמוח, גם כשהגיעו רגעים עצובים יותר. למשל, בדיוק באותו חג סוכות הבנו שאנו צריכים לחלק את הילדים למשפחות. ראינו שהם לא יוכלו להישאר לבדם בבית במשך ימי חול המועד, בעוד אנו מתרוצצים בין בית החולים ובין הבית. זו הייתה תחושה קשה מאוד: לפזר את הילדים בחול המועד, שעה שכל המשפחות מתאחדות וחוגגות? איך אפשר? אבל ידענו שזו תהיה טובתם של הילדים בימים הללו. קראתי להם וספרתי על הפיצול הצפוי, ואמרתי להם: 'תדעו לכם, שמעצמי- מעולם לא הייתי מרשה לכם לצאת ולהתארח בבתים אחרים. עכשיו יש לכם הזדמנות מיוחדת שה' נתן לכם, להכיר מקומות חדשים, ליהנות עם חברים חדשים, לטעום מאכלים לא מוכרים, לשחק במשחקים מעניינים, תנצלו את המתנה הזאת'. ובאמת, הילדים שהתארחו חזרו כולם עם עיניים בורקות, מלאי סיפורים על החג היפה שהם חוו. הם למדו להסתכל בכל מצב רק על הצדדים השמחים והמהנים". 

איך ניתן לנהל שגרה בריאה במצב כזה?

"אומנם העולם שלנו השתנה בבת אחת במאה ושמונים מעלות. מושגים רפואיים שמעולם לא הכרנו חדרו לחיינו, תורנויות ובתי חולים, ניתוחים וטיפולים הפכו לשגרת חיים. אך אנו בחרנו שלא לתת לתאונה למוטט את משפחתנו כליל.

"בבקרים יצאתי לבית החולים, להיות עם לאהל'ה, ובערבים החליפה אותי מתנדבת מסורה. ללא ספק, נאלצנו להיעזר הרבה, וגם זה היה אחד הניסיונות הגדולים באותם ימים. ממשפחה רגילה, תורמת ונותנת, הפכנו למשפחה נעזרת. זה היה בלתי אפשרי להתמודד לבד. מהקהילה שלחו לנו אישה נהדרת שהייתה אחראית על תפקוד הבית, על הסדר והניקיון, קיבלנו אוכל מ'עזר מציון' ומתנדבות נכנסו ויצאו. כבית עם בנות גדולות - זה היה קשה לבנותיי מאד, אך אני שוחחתי איתן והסברתי: 'להיעזר אנו חייבים. אין אפשרות אחרת. אבל יש לנו אפשרות להתבייש בכך, לחוש מושפלות ומסכנות, ויש לנו גם אפשרות להודות לה' על העזרה שהוא שולח לנו. הרבה יותר קשה להתמודד לבד, בלי תמיכה. עלינו להודות לה' על שיש לנו שכנים וידידים נפלאים שמושיטים יד עוזרת בלב רחב'.

"מצד שני, אף על פי שראשי ורובי היו שקועים בלאהל'ה השוכבת, יכולתי לפקוח עיניים, וכאשר הגיעו חולים חדשים עם מלוויהם למחלקה - קידמתי את פניהם בחיוך מעודד: 'מה אפשר לעזור לכם? אנו כבר וותיקים כאן במחלקה... הנה כוסות חד פעמיות וכאן השתייה...'. האמת, הנתינה לאחרים תרמה גם לנו עצמנו עוד כוחות ועוד יכולת לצאת מהמעגל הפרטי של הצער והכאב, ועזרה לנו לראות את העולם שמסביבנו".

ישועה כהרף עין

לאהל'ה שוחררה מבית החולים בראש חודש חשוון והועברה לאלי"ן – בית חולים שיקומי לילדים. היא כבר הייתה ללא קיבועי הברזל המפחידים, אך עדיין הייתה חבושה כולה, ומשותקת ברגליה לחלוטין.

"הרופאים לא רצו להתחייב על שום התקדמות", מסבירה חדוה, "התכנון הרפואי באלי"ן הסתכם רק בללמד את לאהל'ה להתמודד עם הנכות ולייצב את מצבה. המקסימום שהם קיוו לו היה - שהיא תוכל לשבת.  אבל אנחנו לא התייאשנו, ידענו שהמפתח העיקרי לשינוי נמצא רק בידו של הקב"ה, והמשכנו - יחד עם כל עם ישראל - לצבור זכויות לרפואתה השלמה של לאהל'ה. בשבוע השני של חודש חשוון הצליחו לארגן עבור לאהל'ה שבוע מיוחד של זכויות ותפילות. ברחבי הארץ ומחוצה לה עשו הפרשות חלה, נשים קבלו על עצמן קבלות בצניעות ובשמירת הלשון, נערכו מעמדי תפילות ותחינות בקבר רחל ובכותל המערבי והצטרפו גם מבצעי ברכות ואמנים לאינספור. המון סגולות נצברו לזכותה. חשתי שגם אני רוצה להשתתף במערך הזכויות המפעים הזה".

קולה של חדווה הופך רטוב ומלא התרגשות. אני מרגישה שכעת היא מגיעה ללב הסיפור...

"עוד קודם רציתי לטוס לקברי צדיקים ולהעתיר בעד ילדתי, אך הדרכון שלי אבד, וממילא באותו זמן לאהל'ה לא הרגישה טוב. חומה עלה וגם הכאבים בעקבות הוצאת הקיבוע הקשו עליה מאד. והנה, בדיוק באותו שבוע התחזקה בתי, הכאבים פחתו, וחשבתי שכעת אוכל לנסוע ליום-יומיים. ניסיתי לחפש שוב את דרכוני, והפלא ופלא: הוא המתין במקומו הקבוע, כמו לא נעלם מעיננו וכאילו לא חיפשתי אותו כה רבות. מיד בקשתי שיקנו עבורי כרטיס טיסה, וכך, בין יום, הפכה הנסיעה לעובדה.

"לא סיפרתי על ה'טיול' הצפוי כמעט לאף אחד. רק את לאהל'ה עדכנתי ביום חמישי. 'אל תגלי לאף אחד', קרצתי לעברה בחצי חיוך, 'אבל אני נוסעת לאומן, להתפלל עליך'. הישר מבית החולים יצאתי לנתב"ג, ומשם לאוקראינה. די חששתי מהנסיעה, לפני כן לא טסתי מעולם לבדי, ואיך אדע לאן הולכים ומה עושים? ידעתי שהקב"ה יהיה אתי גם שם, בחו"ל. ברוך ה', הרגשתי במוחש כיצד הנסיעה העלומה הופכת חלקה ונעימה. הגעתי, התפללתי והתרגשתי מאד. בכיתי על לאהל'ה ועל כולנו, וחשתי כי תפילתי נשמעת.

"שהיתי שם בשבת, ומיד ביום ראשון חזרתי לארץ. ידעתי כי לאהל'ה מחכה לי, אבל הייתי מותשת ועייפה, ולפתע חשתי שאין לי כוח להתייצב מיד על משמרתי בבית החולים. התקשרתי ללאהל'ה, סיפרתי לה שכבר יצאתי משדה התעופה ושאלתי אם היא מסכימה שאלך הביתה לנוח, והיא תישאר עם המתנדבת המקסימה גם בערב. בעזרת ה', הבטחתי לה, בבוקר אגיע בכוחות מחודשים. 

"ילדתי הבוגרת הסכימה, ואני חזרתי לבית בהקלה. פגשתי את בני הבית, ישנתי טוב והתאוששתי. מיד בבוקרו של יום שני התייצבתי באלי"ן. זהו יום שני שלא יישכח מאתנו לעולם. כ' בחשוון תשע"ג".

חדווה נעצרת, משתתקת לרגע, ואני שותקת יחד איתה. בקושי נושמת. לא רוצה להפריע לה ברגעי השחזור היקרים האלו. היא ממשיכה לאחר הפוגה קלה:

"ישבתי לצד מיטתה, כמו בכל התקופה האחרונה, ולחדר נכנסה הפיזיותרפיסטית הבכירה בחיוך קליל: 'היי, חזרת מחו"ל?' היא הייתה בטוחה שנסעתי לבלות ולהשתחרר, ואני מחיתי ספונטנית: 'לא נסעתי לחו"ל, נסעתי לאומן'.

"'לאומן?', היא התפלאה. 'מה עשית שם?'.

"'הלכתי להתפלל', הבהרתי את המובן מאליו בעיני.

"'להתפלל?! מה פתאום? נראה לך שזה יעזור לבתך?'

"'תקשיבי לי', עניתי לה בהתרגשות, 'אם הייתי נוסעת לשוויץ כדי לצפות בהרים ולהחליק על הקרח, זה לא היה עוזר לבת שלי. אבל נסיעה לקברי צדיקים כדי להתפלל - בוודאי תעזור לה'.

"היא שתקה נדהמת, ויצאה מהחדר. כנראה העדיפה לשלוח פיזיותרפיסטית אחרת לטפל בלאהל'ה.  הפיזיותרפיסטית השנייה נכנסה, ולאהל'ה נאנחה. בת השמונה הנבונה כבר הכירה את הייסורים הצפויים לה. במשך זמן השכיבה הארוך התנוונו שרירי כפות הרגליים שלה, ואף על פי שאלו לא נפגעו בתאונה, היא כבר לא יכלה להזיז אותם. הפיזיותרפיה נועדה להציל את כפות הרגלים ולמנוע את התנוונותן הסופית, וכל תנועה בהן הסבה ללאהל'ה כאבים איומים. היא נרתעה מן התרגול הקרב ובקשה לעבור לכיסא הגלגלים, אולי זה ימעיט את הכאבים, ואולי ידחה אותם בעוד כמה שניות...

"לעבור - זאת אומרת - שאני ארים אותה על שתי ידיי ואעביר אותה כתינוקת אל הכיסא. אך אני, במקום למלא את בקשתה כצפוי, ראיתי אותה, ללא קיבועים, ואמרתי לה באמונה תמימה: 'מה הבעיה? רוצה לעבור? תעברי'.

"הושטתי לה את ידי, בלי לחשוב הרבה, ולפתע, מול עיניה של הפיזיותרפיסטית ההמומה ומול עיניי הדומעות - לאהל'ה התרוממה באיטיות, נאחזה בזרועותיי המושטות והתיישבה במיטתה. אט אט היא הורידה רגל אחר רגל לרצפה, נשענה על ידי, ונעמדה. ולא רק זה, אלא מול עיננו הפעורות היא התחילה לצעוד! פסיעה קטנה ועוד פסיעה, ועוד אחת, ועוד... ולא לכיוון כיסא הגלגלים, מה פתאום? היא הלכה עד לתחנת האחיות בפרוזדור!!!

"אי מי, עד היום אין לי מושג מי, נטל את המצלמה שלנו והסריט אותם רגעים מרטיטים. בהרצאות שאני מוסרת מאז, זה הקטע המופלא ביותר, ובו כולם נמסים כמים: לשמוע את נשיפות ההתרגשות של הילדה המרוכזת בפסיעותיה הראשונות, לראות את הצעדים המרעידים ולחוות את הנס הבראשיתי הזה, האלוקי. אין מי שלא מתרגש.

"אלו צעקות ושאגות של שמחה נשמעו במחלקה! כולם ידעו שזה מעל לדרך הטבע. שלושה ימים אחר כך עוד הסתובבו הכל בבית החולים נרעשים ונסערים. השמועות סיפרו שוב ושוב על האם שנסעה להתפלל וחזרה עם ישועה. אנשים שלא הכרתי מעולם עצרו אותי ושאלו בהשתאות: מה הכנסת לכספומט כך שהוצאת לך ישועה ניסית כזו? מה עשית?' היה זה קידוש ה' עצום.

"מאז הלכה לאהל'ה – תרתי משמע - והתקדמה. תרגולי הפיזיותרפיה עלו בכמה וכמה רמות. היא התאמנה ללכת עם הליכון ובלעדיו, להתכופף ולהתרומם, לעלות במדרגות ולרדת, וההתקדמות הייתה מרגשת ומפתיעה. זה לא היה לה קל. כל צעד נקנה בהרבה עמל ויזע, אך ידענו שהיא מסוגלת ויכולה. בחסדי ה' היא הו-ל-כ-ת. הולכת ממש, ואנו עדיין לא מעכלים את האושר.

"בי"ד בטבת תשע"ג יצאנו מבית החולים אלי"ן, ושוחררנו הביתה. לאהל'ה הלכה על שתי רגליה, ללא כיסא גלגלים וללא הליכון. אלף אלפי פעמים ברוך הוא וברוך שמו".

כיצד לאהל'ה מתפקדת כיום?

"אותו צעד ראשון היה שלב מופלא בהחלמה, אך הדרך עדיין לא הסתיימה. לאהל'ה הייתה צריכה לעבור ניתוחים חיוניים רבים כדי לאפשר לה לחזור לאיכות חיים רגילה וברוכה. זה היה תהליך ארוך וכואב, והניסים ליוו אותנו גם אז. מדובר בניתוחים חדשניים, וכל המומחים ייעצו לנו פה אחד לעבור את הניתוחים האלו רק בחו"ל. כך, מדי כמה חודשים נאלצה לאהל'ה לשוב ולהיעדר מלימודיה.

"בחסדי ה', כיום, שבע שנים לאחר התאונה, לאהל'ה יכולה ללכת ואפילו לרוץ, וכבר עלתה לסמינר כתלמידה מן המניין. מי שרואה אותה היום - לא יאמין שזו אותה ילדה משותקת שאמורה הייתה להישאר כך, לתמיד...".

ליצירת קשר עם חדוה אייזן: 7673566@gmail.com