חשיפה מרטיטה: הרבנים שקרעו את השמיים במלחמת העולם השנייה

עם ציון שמונים שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ראינו לנכון לציין את נס ההצלה ועבודתם הטמירה של צדיקי ארץ ישראל בתפילות ובתחנונים, למען תבוסתו של הצבא הגרמני תחת המפקד רומל, במבצע המכריע המכונה "קרב אל-עלמיין", בשערי ארץ ישראל.

באותם הימים מלאי האימה, כל בתי הכנסת בארץ ישראל היו גדושים במתפללים שאמרו תהילים ושפכו את ליבם לפני אביהם שבשמים, מתחננים ומפצירים לרחמים. גדולי הרבנים הכריזו על יום תפילה ותשובה, אך למען האמת, קריאתם של הרבנים הייתה מיותרת – מי מבין יושבי הארץ לא הבין בעצמו את חומרת המצב?

יהודים רבים פקדו את המקומות הקדושים ברחבי הארץ, השתטחו על קברי צדיקים ושפכו את ליבם בדמעות ובתחנונים לביטול הגזירה המרחפת מעל לראשיהם.

"בעוד מספר ימים ייכנסו הבולשביקים לברלין מצד אחד, והאמריקאים מצד השני"

אחד מהצדיקים המפורסמים שפעלו לביטול הגזירה באותה התקופה היה הרבי מזוועהיל, הרב שלמה גולדמן זצ"ל, הידוע בכינויו ר' שלומק'ה. ר' שלומק'ה, צאצא ישיר למגיד מזלאטשוב, הגיע לארץ ישראל באנייה מאירופה בשנת תרפ"ו (1926), לאחר שהודיע לנכדו, בעודם מפליגים בים, כי הוא "משליך את הרבנות" שלו לים. ואמנם, עם הגעתו ארצה, הוא שמר בסוד את זהותו, שכר לעצמו דירה קטנטונת באחת מסמטאותיה של העיר העתיקה בירושלים, ושקע כל-כולו בתפילה ובלימוד. באחד הימים הגיע ארצה אחד מחסידי הרבי, וראה את מורו ורבו רכון מעל ספר בירכתי בית-המדרש, כאילו היה יהודי אלמוני. הוא רץ בזעקות הלם, ומאז התגלה הרבי כאבן שואבת עבור יהודים שנהרו אליו בהמוניהם, מבקשים להתברך מפיו ולהחכים מעצותיו.

חסידיו הקרובים ביותר העידו על נהרות הדמעות ששפך הרבי באותם ימים אפלים בשנת תש"ב, בעודו אומר תיקון חצות – התפילה המיוחדת הנאמרת על חורבן בית המקדש. ימים רבים היה צם ומתפלל, כאשר לעיתים קרובות ראשו בין כפות ידיו, או נשען על הקיר, שקוע במחשבות. לעיתים נדירות חמקו מבין שפתיו מילים בודדות, מילים שחשפו את המלחמה הרוחנית העזה שניהל בעולמות העליונים, כדי להביא למפלתו של היטלר וחבר מרעיו. יותר מפעם אחת הוא נראה כעומד להתעלף, מחוויר כסיד בעודו שוקע בתפילתו, עד כדי כך שהחסידים סביבו מיהרו להשיב את נפשו, חוששים שמא מרוב מאמצים הוא עלול חלילה לשלם בחייו.

(צילום: shutterstock)

הדבר עלה לו במחיר כבד. ר' שמעון רובין, אחד ממקורביו של הצדיק, מספר על הכוחות העצומים שהשקיע ר' שלומק'ה בתפילותיו למען אחיו.

ככל שהמלחמה התקרבה לקיצה, הגיע הטבח ההמוני באירופה לשיאו. עשרות אלפי יהודים נרצחו מידי יום ביומו. ערב אחד, ר' שלומק'ה, שהיה שקוע בתפילה, נראה כאילו הוא מגיע לעילפון חושים. פניו הלבינו כסיד, ור' שמעון חשש לחייו. הוא לא הרהיב עוז בנפשו להתקרב אל הרבי, ובמקום זאת נטל בידו פטיש והחל לחבוט בו על שולחן סמוך, עד שר' שלומק'ה התעורר משרעפיו לקול החבטות החוזרות ונשנות.

זמן קצר אחר חצות הלילה, נעל ר' שלומק'ה את עצמו בחדרו. ר' שמעון שמע את הצדיק מדבר מתוך שינה. הוא הצמיד את אוזנו לדלת והקשיב. "השם, הקדם רפואה למכה. בעוד מספר ימים ייכנסו הבולשביקים לברלין מצד אחד, והאמריקאים מצד השני, והייתה לה' הישועה". דבריו התגשמו במלואם.

החסידים הביאו מידי יום ביומו דיווחים חדשים על ניצחונותיהם של הגרמנים בחזית, ועל נסיגתם של הבריטים, אך ר' שלומקה פטר אותם בהינף-יד. הוא עמד בתוקף על קביעתו הקודמת, כי הגרמנים לעולם לא יגיעו אליהם. ייתכן שהדבר עדיין לא ניכר היה בעולם הזה, אם הגזירה התבטלה בשמיים, הגרמנים כבר הפסידו במלחמה.

ר' שלומק'ה נפטר לבית עולמו ביום כ"ו אייר תש"ה (7 במאי 1945), יום כניעתה של גרמניה. חסידיו הבינו כי הצדיק מסר את נפשו כדי להביא קץ לסבלם של בני עמו.

זאת ועוד יסופר על פעולות הצדיקים לביטול הגזירה המרחפת על יהודי פלשתינה התלויים על חוט השערה. לאחר אותם הימים החלו להישמע סיפורים מדהימים אודות מאמציהם המיוחדים של צדיקי ארץ ישראל לביטול הגזירה.

היהודים במצרים שפשפו עיניהם בתדהמה. "כיצד הצלחת להגיע לכאן מירושלים?"

בספרים  'אור חדש' ו'צמח צדיק' מסופר על אחד מהמקובלים, רבי יצחק אלפייה, שבחלומו הופיעה לפניו דמות לבושה בלבן ודרשה לדעת: "מדוע אתה פוקד קברי צדיקים ולומד קבלה, אך אינך מגיע אליי?".

"ומי אתה?", ביקש רבי יצחק לדעת.

השיב לו האיש בלבן: "קברי נמצא בדמנהור, מצרים. אל תבזבז זמן – צא לדרך מיד. עם ישראל בסכנה".

רבי יצחק התעורר בבהלה ומיהר אל ישיבת המקובלים המפורסמת, ישיבת בית ק-ל בעיר בעתיקה. הוא פנה אל המקובלים בישיבה וביקש לדעת מי הוא הצדיק שהופיע זה עתה בחלומו.

"זהו 'אביר יעקב', רבי יעקב אבוחצירה", אמרו לו.

היה זה הצדיק ובעל המופתים המפורסם ממרוקו, סבו של הבאבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירה. הוא נטמן במצרים, שם נפטר בדרכו לארץ ישראל, לאחר שיצא לדרך בתקווה לפעול לביאת המשיח.

נסיעה למצרים בעוד צבאות בריטניה וגרמניה מנהלים ביניהם קרבות מרים על השליטה בארץ ישראל הייתה כרוכה בסיכון חיים של ממש עבור רבי יצחק. ואם לא די בכך, לא הייתה לו כל אפשרות להשיג את המסמכים הדרושים לו, כדי שיוכל לצאת לדרך בנסיבות הקיימות.

למרות הכל, רבי יצחק אלפייה האמין כי בזכות הצדיק שהופיע בחלומו לא יאונה לו כל רע, והתכונן לצאת למסע.

רבי יצחק פנה אל נציגי רשויות המקומיות, יחד עם שני רבנים נוספים, כדי להגיש בקשה לאישור נסיעה למצרים. הפקידים הזוטרים ביקשו מהם לעזוב את המשרד, אך רבי יצחק סירב בעקשנות  לצאת, כשהוא דורש לשוחח עם בעל סמכות גבוהה יותר. תוך דקות ספורות הופיע פקיד בכיר, ולשמע בקשתו המוזרה, נכנס למשרד של האחראי עליו וסיפר לו על המתרחש בחוץ.

הפקיד הבכיר הזמין את הרב להיכנס למשרדו, וקידם את פניו במלוא הכבוד. הוא הקשיב לסיפורו של רבי יצחק ולבקשתו להעתיר ולבקש ישועה, בזכות הצדיק הטמון שם. הפקיד הקשיב לו עד שסיים להרצות את דבריו, ואז השיב: "בנסיבות הקיימות, אסור לאזרחים לצאת למצרים. רק אנשי צבא יכולים לעלות על הרכבות הנוסעות לשם. לכן, אינני יכול להעניק לך את האישור המבוקש. אם תרצה, אתה יכול ללכת בעצמך לתחנת הרכבת, ולהתיישב בקרון המיועד לצאת למצרים. אם איש לא יעצור בעדך, תוכל להגשים את 'חלומך'".

רבי יצחק שב אל שני חבריו וחזר באזניהם על דברי הפקיד הבכיר. הם לא התרגשו מדבריו. "הוא פשוט ניסה להתחמק ממתן אישור לבקשתך. אם לא, מדוע הוא נתן לך עצה כה מגוחכת? כיצד הנך מצפה להתיישב ברכבת מלאה חיילים מבלי שיבחינו בכך?!".

רבי יצחק לא התייחס לדבריהם, ולמחרת בבוקר יצא בדרכו לתחנת הרכבת, כשהוא נושא עמו טלית ותפילין. ברגע שהגיע לתחנה, ניגשו אליו שני קצינים וביקשו ממנו להזדהות בפניהם. למשמע שמו, הם עזרו לו לעלות לרכבת והתיישבו משני צדיו, למשך כל הנסיעה. כאשר הגיעה הרכבת לקהיר, הם ליוו אותו עד לגטו היהודי, ואז נעלמו.

רבי יעקב פנה אל בית הכנסת "כתר תורה", שם התקבל בתדהמה. "כיצד הצלחת להגיע לכאן מירושלים?". סיפור חלומו וההגנה העל-טבעית שהייתה במהלך הנסיעה עוררו מאוד את יהודי מצרים, שמיהרו להכין ארגזים עם מזון ודאגו לקבוצה גדולה של תלמידי חכמים שהצטרפו אליו במסעו לקברו של הצדיק. שם שפכו את ליבם בתפילה נרגשת ולמדו קבלה מפיו של רבי יעקב. מאוחר יותר סיפר הרב אלפייה כיצד ראה אור הבוקע מקברו של הצדיק, וידע כי תפילתם התקבלה.

התפילה אצל האור החיים שהביסה את רומל

עוד קודם נתקדרו שמי העולם במלחמת העולם השנייה, ומטוסים של חיל האוויר הגרמני החלו להפגיז את יושבי גרמניה הנאצית, היה הרבי  מהוסיאטין נחוש בדעתו לעלות ולקבוע את מקום מושבו בארץ ישראל. כאשר נפטר אחד מאדמו"רי בית רוז'ין, הועלתה הצעה לפתוח בבית הקברות היהודי בווינה חלקה עבור בית רוז'ין. אמר הרבי מהוסיאטין: "בשבילי אין צורך, אני עולה לארץ ישראל". ואכן, בהיותו כבן שמונים, כשלוש שנים לפני השואה, עלה הרבי מהוסיאטין לארץ. הוא הרגיש בהתגברות האנטישמיות באירופה, ולפני עלייתו לארץ בשנת תרצ"ז ביקר בקהילות חסידיו ועודדם לעלות, או לכל הפחות לברוח מאירופה. בקראקא אמר: "למי שיש שכל - שיברח כעת, אפילו בנעלי בית!". לחסידיו, שבאו לקבל פניו בתחנת הרכבת בלבוב-לעמברג, אמר: "מי שיכול למכור - שימכור, ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכל ויברח מכאן כשרק תרמיל על שכמו".

(צילום: shutterstock)

בקיץ תש"ב, כאשר צבאות הנאצים ימח שמם היו עדיין בתנופת כיבוש, החל הגנרל הנאצי רומל לכבוש את צפון אפריקה והתקרב במהירות לכיוון ארץ ישראל. בשלושה עשר ימים התקדמו הגרמנים ארבע מאות קילומטר, תוך שהם משמידים שמונים אחוז מהכוחות האנגליים שלחמו נגדם. הם כבר הגיעו לשערי אל עלמיין, מרחק של כמאה קילומטרים מאלכסנדריה שבמצרים, והתכוונו לסיים במהירות את כיבוש מצרים ולהמשיך לארץ ישראל. רומל התפאר שכיבוש הארץ יהיה מהיר וקל.

השמועות על רציחת היהודים באירופה כבר הגיעו לארץ, ופחד נורא נפל על היישוב היהודי. רבים התאספו לתפילות. הרבי מהוסיאטין היה באותה עת בירושלים, והרב יעקב לנדא זצ"ל, רבה של בני ברק, שהיה רגיל לפקוד את ביתו של הרבי מהוסיאטין, נכנס אצלו לספר לו על השמועות הרעות. השיב-שאל הרבי מהוסיאטין: "אמת הוא שכל העניין לא נראה לי, ברם, האם יש לי צורך להתערב?". השיב הרב לנדא שכך נהגו גדולי הצדיקים, להתעצם בתפילה כדי להגן על ישראל. והמשיך: "ומשמע מכך שיש לו לצדיק הדור להתערב בנעשה כאן, להשמיע דעתו (בשמים) בעניין ולמנוע גזירות רעות". שאל הרבי שוב: "האמנם סבור רבה של בני ברק כי עליי להתערב?". השיב הרב לנדא: "כן, כן, בוודאי ובוודאי שהרבי צריך להתערב".

אז הודיע הרבי כי למחרת, בט"ו תמוז, יום ההילולא של רבי חיים בן עטר, ילך לציונו הקדוש להתפלל על ישראל יחד הרבי מזוועהיל כאשר הם מחליטים כי לא יעזבו עד שלא יהיו מובטחים בישועתם של ישראל.

"לצורר לא תהיה שליטה בארצנו"

המונים עלו אז על קברו של רבי חיים בן עטר, וכשבא הרבי, פינו לו מקום, והרבי ומלוויו החלו לומר את כל ספר תהלים. המלווים והמתפללים שמסביב הרבו בבכיות. הרבי עמד ללא ניע במשך זמן רב, ואמר תהלים יחד עם הקהל. לאחר כארבעים דקות סגר את הספר והכניסו לכיס מעילו, ונשאר לעמוד בעיניים עצומות. בראותו זאת, פנה מקורבו הרב שלמה שרייבר זצ"ל, ראש ישיבת חיי עולם, ואמר: "רבי, העולם בפחד, צריך לעורר רחמים מרובים על כלל ישראל".

שוב הוציא הרבי את ספר התהלים מכיסו, הליט בו את פניו, וכך עמד זמן רב מאוד. הקהל כבר סיים את כל התהלים, וכשראו שהרבי עודנו עומד - חזרו והתחילו לומר שוב תהלים מהפרק הראשון. פתאום הסיר הרבי את הספר מעם פניו, הסתובב מעט ואמר: "לצורר לא תהיה שליטה בארצנו". שמחה התפשטה בקרב מלוויו. וכדבריו, כך היה. תוך זמן קצר הובס צבאו של הגנרל רומל, והסכנה הוסרה.

לאחר מכן העז הרב שלמה שרייבר לשאול את הרבי על דבר האמירה ההיא. תשובתו של הרבי הפתיעה אותו כשהשיב בקצרה: "כשראיתי את אותיות שם הוויה מאירות באור מוזהב על הציון, ידעתי כי כך יהיה".