התובנה שאסור להחמיץ: כן, בורא עולם צריך דווקא אותך!

אנחנו מחונכים ש"אין עוד מלבדו", הקב"ה ראשון ואחרון והוא לא צריך אף אחד. הוא היה לפנינו והוא יהיה אחרינו. אדם כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר, כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף. אך האם אני באמת אפס אחד גדול? בורא עולם לא צריך אותי בכלל?

אם כן, בשביל מה הקב"ה ברא אותי???

אם אני כזה יתוש, אז בשביל מה הוא ברא את היתוש הזה? מה אני מחפש פה?

במשך 20 דורות מבריאת העולם אף אחד לא ידע לענות על השאלה הזו! אף אחד לא הצליח לפצח את חידת הבריאה! מה אנחנו עושים פה ובשביל מה. היו גדולי עולם כשם ועבר, והם הכירו בכוחו העצום של הבורא, אך החמיצו את גודל כוחו של האדם.

עד שבא אברהם אבינו, והוא הראשון שהכיר את בוראו וזיהה וגילה את כוחו של האדם, שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, רוצה אותו, וכביכול חפץ בו.

זוהי המציאות ששמה 'אני'. כן, אני הקטן – שווה! אני חשוב! אני גדול! כל ההשפעות של העולם תלויות בי. אני בעצמי המרכבה, ואם אני לא אהיה שותף של הקב"ה במעשה בראשית - העולם כולו יחרב.

הרב עזריאל טאובר זצ"ל, שנלקח לבית עולמו לפני מספר חודשים, חזר כל חייו על תובנה זו, שמשמעותה: אני לדודי. "אני לכשעצמי – ואנוכי עפר ואפר. אבל הקב"ה ברא אותי ושלח אותי לעולם הזה בשביל מטרה. אז אני! אני קיים! ובשביל מה ה'אני' הזה קיים? אני – – – לדודי!", היה אומר הרב טאובר.

אני מכיר ב'אני' שלי, שאני יכול לעשות המון המון נחת רוח לאבא שבשמים. ואני גם יכול לגרום לו הרבה מאוד צער. אני מאוד חשוב להקב"ה והוא מתייחס לכל מעשה שלי.

זו הנקודה שעלינו לשנן לעצמנו תמיד, ובפרט בחודש אלול, ובפרט בדור האחרון – דורו של משיח.

יש יצר הרע מיוחד לדבר בענוותנות יתר על הכח שלנו. מי אנחנו, מה אנחנו...

אך זוהי אינה ענווה כלל, אלא עצתו המתוחכמת של היצר הרע.

עלי להכיר בכוחו של ה'אני!' לדעת עד כמה אני חשוב אצל הקב"ה, עד כמה אני "יושב" אצלו על השיברים הכי גדולים. לומר ולחזור ולומר שכל העולם כולו נברא בשבילי, וההכרה הזו מטרתה אחת ויחידה: אני- – – לדודי! כי אם אני כה חשוב לדודי, אז עלי לקחת את העניינים ברצינות ולהשתדל בכל הכח לעשות לו נחת רוח ולא לגרום לו צער.

ניתן להצביע על 90% מהקשיים שלנו ברוחניות, ולומר בפה מלא: אין לנו בעיה עם 'דודי'! יש לנו בעיה עם 'אני'! עם 'דודי' אנחנו מסתדרים מצוין. אנחנו לא כמו המשומדים האלו של פעם, שכפרו במציאות ה'. אנחנו כולנו מאמינים בכוחו של ה', אז איפה הבעיה שלנו? עם 'אני'! מי אני? האם אני מעניין את הקב"ה? אם אני אעשה מצוה אחת פחות, האם זה משנה לקדוש ברוך הוא? אם אני אסתובב עצוב עם פנים נפולות, זה אכפת לו?!

פה הבעיה שלנו, וכאן עלינו לעשות עבודת שטח. התפקיד שלנו בחודש אלול הוא לקשט את ה'אני' שלי. למלא את ה'אני' שלי במצוות ובמעשים טובים מתוך נקודת הנחה ש'דודי' (בורא עולם) מחכה ל'כלתו' (עם ישראל), וכן, מאוד מאוד משנה לו החיוך של הכלה, האם טוב לה איתו, האם היא שמחה איתו.

בפרשת כי תבוא מוזכרות הקללות הנוראות שיבואו על ישראל, כאשר הסיבה להן כתובה במפורש בתורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". חובה לקרוא את הפרשה הזו בחודש אלול, כדי שנזכור כמה אנחנו חשובים. תראי כלה, תראי כמה כעס החתן שלך מפגין, על מה?? – על החיוך שלך שנמוג, על חוסר השמחה שלך איתו. תראי כמה את חשובה ומשמעותית לו.

זו מהותו חודש אלול, ראשי התיבות של הפסוק "אני לדודו ודודי לי". הבה ננצל את חודש הרחמים והסליחות, בו פתוחים שערי שמים לרווחה, נשקיע ונאמין ב'אני', מה 'אני' יכול לתת לאבא שלי שבשמים.

מה היא העוצמה של מעשה קטן? צפו בדבריו המרתקים של הרב חגי צדוק:

היקום גדול ואדיר מימדים. במה טמונה אפוא חשיבותו של האדם? לתשובה, לחצו כאן.

מדוע זקוק האדם לדת? לתשובה, לחצו כאן.

מעובד מתוך עלון 'שלהבת', פרשת ראה תשע"ט.