אלול - חודש של רחמים ושמחה

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ (כ"ו, א').

פרשת כי תבוא היא הפרשה היחידה בתורה שפותחת ב"והיה". 

"והיה" - רומז לשם הוי"ה ברוך הוא, שהוא מקור הרחמים. וכך דרשו חז"ל (ראש השנה יז ע"ב) על "ה' ה'" שבי"ג מידות של רחמים: "ה' ה' - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה".

הפסוק רומז על חודש אלול, חודש הרחמים. "והיה 'כי'" בגימטריא שלושים, רמז לשלושים ימי חודש אלול, שהם ימי הכנה ליום הדין; "תבוא אל הארץ" - אל ראש השנה, יום הדין.

חודש אלול הוא חודש משופע ברחמים. כשהיו כותבים אגרות בחודש זה, היו רושמים את התאריך בראש האיגרת - חודש הרחמים. ילד שנולד בחודש אלול, היו מוסיפים לו את השם "רחמים" - דוד רחמים, משה רחמים, לזכור שנולד בחודש אלול, חודש הרחמים.

"והיה" הוא לשון שמחה (במדבר רבה י"ג, ה'), כי בד בבד עם מורא הדין, יש בנו שמחה עצומה על שניתן לנו חודש של רחמים גדולים לחזור בו בתשובה שלמה ולהתכונן כראוי ליום הדין.

אבל לא מספיק להתעורר רק בימי אלול, צריך להתעורר בחודשים שלפני כן. "תמוז" ראשי תיבות "זמני תשובה ממשמשים ובאים", "אב" - ראשי תיבות "אלול בא". ואכן, ראש חודש אלול מתחיל תמיד בל' אב, לרמוז לנו שגם לחודש אב יש חלק באלול.

שמעתי רמז נאה מדודי רבי יוסף עדס זצ"ל: על פי הקבלה, חודשים תמוז ואב הם בבחינת עיניים, ועל זה נאמר באיכה (א', ט"ז) על חורבן הבית "עיני עיני יורדה מים" - שתי עיניים: שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

אמר איוב (ל"א, א'): "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". "ברית כרתי לעיני" - אני מתעורר לחזור בתשובה כבר בחודשים תמוז ואב, שהם בחינת עיניים, "ומה אתבונן על בתולה" - ואינני מחכה לחודש אלול שמזלו בתולה.

ומי שלא חזר בתשובה בחודש תמוז, לפחות יחזור בחודש אב ולא ימתין עד אלול. ורמז לכך: "אחרי ארי ולא אחרי אישה" (ברכות סא ע"א), היינו, יש להתעורר לתשובה כבר בחודש אב (שמזלו ארי, "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיהו ד', ז')) ולא להמתין עד חודש אלול (שמזלו אישה בתולה).

ומי שלא חזר בחודש אב, יש לו חודש שלם - חודש אלול - לעשות בו תשובה ולהגיע ליום הדין זך ונקי מחטאים ועוונות.

אוי לו למי שמחכה לרגע האחרון

אולם יש כאלה שהם נרפים ואינם ממהרים לעשות תשובה, ומתי הם נזכרים? - "אחרי בתולה" - אחרי חודש אלול, כשכבר מגיע מזל מאזניים - יום הדין הגדול והנורא שבחודש תשרי.

המגיד מדובנא זצ"ל אמר על כך משל נפלא: מלך אחד רצה שיכינו לו כתר מלכות מרהיב ביופיו, שטרם היה כמותו. הטילו את המשימה על אחד האומנים הגדולים. האומן נענה ברצון, ביודעו כי יזכה לשכר רב מאוצר המלך. לצורך הכנת הכתר, ביקש האומן קילוגרם זהב וחמישים אבני חן לשבצן בכתר החדש. משרתי המלך הביאו לו את מבוקשו, הוא החל במלאכה ונצטווה לסיימה בתוך חודש ימים.

חשב לעצמו: לא יקרה כלום אם אמכור מעט מן הזהב ואבני החן, ואת הכסף שאקבל תמורתם אבזבז על תענוגות החיים.

הוא החל למכור מעט מן הזהב וחלק מאבני החן. ראה כי טוב והתפתה למכור עוד זהב ועוד אבני חן...

שבוע לפני תום המועד שלח אליו המלך שליח מיוחד להזכיר לו כי בעוד שבוע עליו להשלים את המלאכה ולהביא את כתר המלכות אל המלך.

האיש נתקף חרדה גדולה: "מה יהיה? בטפשותי בזבזתי את כל הכסף שקיבלתי תמורת הזהב ואבני החן, ומן הכסף ואבני החן כמעט שלא נשאר מאומה".

ואז עלה במוחו רעיון. במקום זהב ואבני חן הוא חרט בכתר צורות נאות וציורים מעשה אומן, מרהיבים ביופיים.

בהגיע המועד, בא האומן אל ארמון המלך והגיש את כתר המלכות החדש. הביט המלך בכתר המרהיב והתפעל מיופיו. לפתע ניגש אל המלך אחד מיועציו ואמר לו: "אדוני המלך, היכן כל הזהב ואבני החן שקיבל האומן? מדוע הכתר ריק מהם?"

פני האומן חפו, הוא ידע כי כלתה אליו הרעה מאת המלך.

הנמשל: האדם נדרש לעבוד את בוראו במשך כל ימות השנה ולנהוג בכל מעשיו כדת של תורה, כדי שבבוא העת, כשיגיע יום הדין, הוא יהיה מוכן כראוי וייצא זכאי בדינו. אולם במשך כל השנה האדם עצל ונרפה, אינו עובד את ה' כראוי ומקלקל מעשיו. מגיע חודש אלול, הוא ממשיך בתרדמתו. ואז, בימים האחרונים של חודש אלול, זמן קצר לפני ראש השנה, הוא נתקף חרדה גדולה: "עוד מעט אני עומד להישפט בבית דין של מעלה, ועדיין לא עשיתי תשובה. מה יהיה?".

ואז הוא מתעשת. בזמן הקצר שנותר לו עד ראש השנה הוא מרבה בתפילות ובאמירת סליחות, בריבוי צדקות ומעשים טובים.

כשמגיע ראש השנה הוא מגיש למלכו של עולם כתר מלכות מרהיב ביופיו, פרי מעשיו בימים האחרונים של השנה. הקב"ה שמח על כך שמחה גדולה. עד שבא המלאך המשטין ומבקש להביא לדין את כל עוונותיו של אותו אדם במשך כל ימות השנה.

ואנו מה נענה ליום הדין? אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!

כל התאמצות מצטרפת לחשבון

אולם אסור ליפול לייאוש. עלינו לדעת שכל התאמצות שלנו נרשמת בשמים, ומקבלים על כך שכר רב ועצום.

הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, היה מוסר מדי יום שיעור תורה לבעלי בתים ברובע היהודי בירושלים. כדי להגיע לשיעור היו צריכים לעבור דרך מעיין השילוח. ההליכה הייתה קשה, במיוחד בימות החורף הקרים והמושלגים.

באחד הימים, אחד ממשתתפי השיעור הקבועים עשה את דרכו לשיעור. מזג האוויר היה סוער, הדרך היתה קשה ומלאה חתחתים, ובלבו גמלה ההחלטה שזו תהיה הפעם האחרונה, מכאן ואילך לא ישתתף עוד בשיעור.

כשנכנס לשיעור, הרש"ש ברכו לשלום והציע לו לשבת לידו. הוא התיישב ליד הרב, הרב הניח עליו את ידו והוא נרדם.

בחלומו הוא רואה את עצמו נפטר מן העולם והוא עולה לעולם העליון ועומד לדין בבית דין של מעלה. המלאכים הקטגורים מביאים לבית הדין קרונות עמוסים בחטאים ועבירות שלו. מנגד, המלאכים הסנגורים מביאים שק קטן עם הזכויות שלו - קצת תפילות, מעט מצוות... הוא נתקף בבעתה, הבין שכלתה אליו הרעה ואחת דינו להיענש בגיהינום.

לפתע מגיע מלאך בריצה ואומר לפני בית דין של מעלה שימתינו בדין עד שיביאו את כל הקרונות של הזכויות. בעוד בית הדין ממתין, הגיעו ובאו קרונות עמוסים בבוץ ובשלג.

שאלו את המלאך: "מה זה?".

אמר להם: "זה הבוץ והשלג שאותו יהודי התבוסס בהם בעת שהלך לשיעור היומי אצל הרש"ש. הוא התמיד לבוא במסירות נפש לשיעור תורה, ועל כך הוא ראוי לשכר".

בית דין של מעלה קיבל את דבריו. על כף הזכויות הניחו את כל הקרונות של המצוות והמעשים הטובים יחד עם כל הבוץ והשלג שנערם בדרכו לשיעור, והם כמעט הכריעו את הכף של כל קרונות העבירות. היה חסר עוד קצת שלג ובוץ...

צעק האיש וביקש רחמים והתחנן על נפשו שלא יכניסו אותו לגיהינום, ומיד לאחר מכן התעורר משנתו בבהלה.

חייך הרש"ש ואמר לו: "נו, אתה תגיע מחר לשיעור?"...

וזו הנחמה הגדולה שלנו. כל התאמצות שלנו לדבר מצווה יש לה ערך עצום בשמים, והיא מצטרפת לחשבון הזכויות שלנו בבית דין של מעלה.

"באנו באש ומים ותוציאנו לרוויה" (תהלים ס"ו, י"ב). "בבית אלוקים נהלך ברגש" (שם נ"ה, ט"ו). "ברגש" - ראשי תיבות: ברד, רוח, גשם, שלג.

כשמתאמצים לבוא לבית הכנסת ולבית המדרש ולא מתחשבים במזג האוויר; כשמתאמצים לדבר מצווה ומתגברים על כל הקשיים והניסיונות - הדבר נזקף לנו לִזְכוּת ביום הדין ומאפשר לנו לצאת זכאים בדין.

(מתוך משכני אחריך דברים ח"ב).