לצאת זכאי בדין: האדם כפרט, האדם ככלל

פרשת כי תבוא נקראת בדרך כלל שתי שבתות לפני סיום השנה. בפרשה זו ישנה תוכחה ארוכה ומצויות בה ברכות וקללות. ברכות אם עם ישראל ילך בדרך התורה, וקללות אם חלילה להיפך.

גם בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא מופיעות ברכות וקללות, וה"אור החיים" הקדוש (דברים כ"ח, מ"ז) מציין שני הבדלים בין שתי הפרשות והוא מבאר את סיבתם.

א. הקללות שבפרשת בחוקותי כתובות בלשון רבים, ואילו הקללות שבפרשתנו כתובות בלשון יחיד (למעט פסוקים בודדים). ב. בפרשת בחוקותי הקללות מסתיימות בפסוקי נחמה ותקווה, ואילו בפרשתנו לא מובאים פסוקי נחמה לאחר הקללות.

ה"אור החיים" תולה את שתי הנקודות זו בזו. פרשת בחוקותי כתובה בלשון רבים משום שהיא פונה לכלל ישראל, ואילו פרשתנו כתובה בלשון יחיד משום שהיא פונה אל היחיד. כיוון שכך, לאחר שהתורה כותבת את הקללות העלולות לבוא על עם ישראל בתור כלל, מיד עם סיום הקללות מובאים דברי נחמה ותקווה, משום שסופו הטוב של עם ישראל מובטח לו. הקדוש ברוך הוא הבטיח בתורתו שהוא יזכור לעם ישראל את ברית אבותיו, יגאל אותו בגאולה שלימה ויביאו אל תכליתו. הנחמה העתידית של עם ישראל הינה אבן יסוד באמונה היהודית והיא מוזכרת פעמים רבות בתורה ובדברי הנביאים. כדאי לעיין בפסוקי ההפטרה ולראות זאת: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ... לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ. וְהָיָה לָךְ השם לְאוֹר עוֹלָם, וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ, וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי השם יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ... הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי השם, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס').

כל זה נכון ביחס לעם ישראל בתור כלל. אולם ביחס לאדם היחיד, ביחס לפרט, סופו הטוב לא מובטח לו. ביד האדם היחיד ניתנת הבחירה בין טוב לרע, ואם חלילה הוא בוחר ברע יתכן והוא יאבד את עולמו ובאמת לא תהיה לו נחמה, לפחות בחייו עלי אדמות. אם כן, גם אם האומה בתור אומה היא במצב טוב, תמיד יהיו יחידים סוררים שסופם יהיה בכי רע. זו הסיבה שבפרשתנו, העוסקת ביחידים, לא מוזכרת נחמה לאחר הקללות, משום שהנחמה אכן לא מובטחת לאדם שבחר לחיות את חייו באופן שלילי.

זה לשון ה"אור החיים": "ומעתה הרווחנו למה לא נאמרה נחמה בהם (בפרשתנו), כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל, כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם, גם יזכור הארץ. מה שאין כן היחידים מהם כי ירשיעו, אש תאכלם עד עולם. והלא תמצא שציווה השם לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת, ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו? וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר השם רשעת משפחה אחת ושבט אמר 'ומחה השם את שמו' (דברים כ"ט, י"ט) ולא הזכיר נחמתו".

כאמור, פרשת כי תבוא נקראת כשבועיים לפני ראש השנה. עבודת ראש השנה מורכבת משני חלקים שעל פניו נראים כסותרים זה לזה - שמחה ופחד. מצד אחד אנו שמחים ביום זה כמו בכל יום טוב שנצטווינו לשמוח בו, אנו אוכלים ארוחות חג ומתלבשים בבגדים נאים, אולם מצד שני אנו יראים מפני יום הדין.

השילוב בין השמחה ליראה מצריך עבודה פנימית לא פשוטה, וישנם הסברים רבים לדואליות זו.

ה"סבא" מקלם (מובא בספר "דרכי מוסר" על פרשת נצבים) מבאר, שעל האדם היחיד, כפרט, יש לפחד ולירא מיום הדין ואל לו לסמוך על הנס. אדם צריך לדעת שבורא עולם דן אותו ביום זה על כל מעשיו והוא חורץ את גזר דינו ביחס למצבו בשנה הבאה. הדין של הבורא הוא לא פשוט, והמחשבה על הדין אמורה לעורר באדם פחד עצום - מי יודע אם אצא זכאי בדין, ומי יודע מה יהיה מצבי בשנה הבאה.

כל זה נכון ביחס לאדם בתור פרט, שבהחלט יש לו להיות ירא וחרד מאימת הדין בכל מה שקשור לענייניו הפרטיים והאישיים, אולם עם ישראל בתור כלל, סמוך ובטוח שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס וכפי שאמר ה"אור החיים". עם ישראל בתור כלל יזכה לשמירת אלוקים גם בשנה זו ועל כך אנו שמחים.

אחת העצות שה"סבא" מקלם נותן לאדם כדי לצאת זכאי בדינו היא להיות איש כלל, איש שרבים צריכים לו. כשהוא הופך להיות חלק מהכלל ואף משמעותי לכלל, סיכויו לשנה מבורכת גדלים בהרבה.