אורלי וובה: "שקעתי בדיכאון כבד, ולאף אחד לא היה איכפת"

בדומה לנהלים שנכתבים בדם, גם תפיסת העולם של אורלי וובה (36) נכתבה מתוך תקופת חידלון בחייה. כשהייתה בת 15 ביתם בברוקלין עבר שיפוצים, ושריפה שפרצה בו בעקבות קצר חשמלי כילתה אותו על כל תכולתו. לא היו אבדות בנפש, אך הקושי היה רב. באותה תקופה אביה גם איבד את עבודתו והמשפחה נדדה שש שנים ממקום למקום עד שהתמקמה מחדש. "השנה הראשונה אחרי השריפה הייתה קשה במיוחד", נזכרת אורלי, "מאז שהייתי ילדה קטנה הייתה לי אמונה חזקה, אבל מאוד כאב לי לראות את ההורים שלי בוכים. לא רציתי להוסיף עליהם עוד עול, ולכן לא דיברתי איתם על הרגשות שלי". שתיקתה גבתה מחיר ואורלי הלכה ושקעה בדיכאון כבד. "זה היה נורא, לא רציתי לחיות וכעסתי על כל העולם, גם על אלוקים. לא הלכתי לבית הספר- חצי יום ישנתי וחצי יום בכיתי. כשהייתי בבית לא היה ילד אחד שצלצל או בא לבקר, והרגשתי שאם אני לא אהיה פה מחר- לאף אחד לא יהיה אכפת". לאחר מספר חודשים הוריה הכריחו אותה לחזור לבית הספר, אך אורלי עדיין לא שבה לעצמה, "הייתי שם ולא באמת הייתי שם", היא אומרת.

השיבה לחיים

התפנית הגיעה יום אחד, במפתיע. "בוקר אחד קמתי והלכתי למראה, ולא ראיתי את עצמי. לא ראיתי את הילדה הקטנה שחשבה שהיא יכולה לשנות את העולם. זה הפחיד אותי ואמרתי בליבי שאני לא יודעת איך אני יכולה לגרום לעצמי לקום מהמציאות הזו, אבל זה לא יהיה הסוף שלי. באותה רגע הבטחתי לעצמי הבטחה שאני מקיימת עד היום- להיות שם בשביל אנשים אחרים כמו שרציתי שאנשים יהיו שם בשבילי, ולראות אנשים כמו שרציתי שמישהו יראה אותי. הרי סוף כל סוף אנשים רוצים שיראו אותם, ולכל אחד יש את הייחוד שלו והתפקיד שלו. אנשים צריכים להרגיש שיש להם משהו להביא לעולם - אם אין נקודה בתורה שהיא מיותרת, אין אדם בעולם שהוא מיותר". 

דווקא בעקבות התקופה הקשה והבודדה שעברה, אורלי התחזקה ובהמשך החלה להביא את עצמה לידי ביטוי. "הייתי ילדה מאוד מאוד ביישנית", היא מספרת ואני מתקשה לדמיין את הבחורה הוורבלית ומלאת ההתלהבות שמולי ככזאת. "הייתי ילדה שלא דיברה. היו לי הרבה רגשות ומחשבות, אך לא מצאתי את הדרך לבטא אותן. בשנה האחרונה בבית הספר התיכון הייתי בסמינר עם כל התלמידות בכיתה. ישבנו במעגל והיה שם רב שהרצה לנו ודיבר על מכשולים. לפתע עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם קודם לכן- הרמתי את היד. הרב פנה אליי ודיברתי. אחרי ההרצאה פתאום נערות בגילי שהייתי מפחדת ונבוכה מהם ניגשו אליי, ביקשו להמשיך ולשמוע אותי והחלו לשאול אותי שאלות. כשעניתי להן הרגשתי כאילו הלב שלי מתרפא". אז גם החלה להבין עד כמה חזק כוח הנתינה. "כל הזמן הייתי נותנת, מאז שהייתי קטנה, אבל הפעם זו הייתה נתינה ממקום אחר. הפעם זו לא הייתה נתינה על מנת שיאהבו אותך, אלא נתינה ממקום של חוזק, ממקום שבו הבנתי את הערך העצמי שלי. כשהנתינה מגיעה ממקום טוב אין לה גבולות".

מאיפה פתאום הגיע האומץ להרים את היד?

"הביטחון העצמי שלי היה חזק יותר כיוון שהביטחון בה' התחזק - ה' ראה אותי במצב הטוב יותר וגם במצב הקשה ביותר, והוא אוהב אותי אף על פי כן. ברגע שהבנתי שאם ה', המלך של העולם, מאמין בי - אז איך אני יכולה שלא להאמין בעצמי? ההבנה הזו שינתה אותי. לראשונה אז הרגשתי ש'עשיתי את ה' לעצמי'. הרי לכל בן אדם יש את הסיפור שלו, ולאף אחד אין אותו סיפור. לכן אנו אומרים 'אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב' - כל אחד מצא את האלוקים הייחודי שלו. כשאדם עושה זאת, אף אחד לא יכול לקחת אותו ממנו".

בהמשך החלה אורלי להיות קשורה לכל המיזמים בקהילה, חברה לארגונים שונים ואף החלה לדבר בפני קהילות גדולות יותר. "הרגשתי שהפכתי להיות עצמי. אני אותו בן אדם שהייתי, אבל כעת מצאתי את הקול שלי ויכולתי להראות לעולם את הפנימיות, את הלב - לא רק את שלי, אלא גם את שלהם. אנשים הם טובים במהותם, אבל לפעמים אנחנו מתקשים להבחין בכך וצריך שמישהו יעזור לנו לראות זאת, ואז הכול משתנה".

הצלה מבפנים

הרצון להשפיע הוביל את אורלי להיות במשך מספר שנים מורה לחומש ונביא. כאשר היא מדברת על תלמידיה, שהיו בגיל החטיבה, כולה קורנת. "מאוד חשוב להביא את התורה לחיים. בבית הספר לא לימדתי רק את הפסוקים, אלא איך מה שאנחנו לומדים מתקשר לחיים. לתפיסתי, אם אתה לומד משהו, זאת אומרת שה' רוצה שתלמד את הפסוק הזה היום, כי יש לך איזושהי בעיה, שאלה או מחשבה ובתוך הפסוקים יתכן שמסתתרת התשובה. הנהגתי את התלמידים לכתוב במחברת איך מה שלמדנו קשור אליהם ומה הם לומדים ממנו לחייהם כעת. פעמים רבות המשימה הזו פקחה להם את העיניים והם ניגשו אליי מתלהבים לספר מה גילו. כשאנחנו מתפללים אנחנו מדברים לה', ולעומת זאת כשאנחנו לומדים תורה ה' מדבר אלינו. אבל אנו צריכים להיות ערים לכך ולפתוח את הלב, המוח והמחשבה כדי להבין את המסר. אלו היו שנים מדהימות וראיתי תהליכים נפלאים שתלמידים שלי עברו. הגיל של כיתות ז ו-ח הוא גיל קריטי, כי האישיות של הילד מתגבשת בתקופה הזו והוא יכול להחליט אם לפנות למקום אחד או אחר".

(צילום: shutterstock)

למרות הסיפוק הרב שאורלי שאבה מעבודה כמורה, לפני כשמונה שנים היא החליטה בצעד מפתיע לעזוב את עבודתה ולהקים ארגון אהבה וחסד בשם 'Life Vest Inside'. הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בטיסה שעליה עלתה לפני מספר שנים. "טסתי עם המשפחה שלי לחופשה, ובאותה תקופה הייתה ילדה בת שש בקהילה שלי שחלתה במחלה ממארת וכולנו היינו מתפללים עליה רבות. במהלך הטיסה היינו צריכים להחליף מטוס, ובזמן שהחלפנו בדקתי את ההודעות שלי וקראתי שהילדה הזו נפטרה. הרגשתי פגיעה עצומה. חשבתי באותו הרגע על התלמידות שלי בכיתה ז', רק לפני החופשה הן התחילו להיפתח אליי ולספר לי דברים שלא סיפרו עד אז- גם בשכבה שלהן הייתה ילדה שנפטרה והן החלו לשאול למה ה' עושה דברים כאלו. שאלתי את עצמי מה אגיד להן כשאני חוזרת? הרי כולנו באותה קהילה והן וודאי ישמעו על כך. הסתכלתי לשמיים, שמעתי בתוכי את השיר 'נחמו נחמו', ושאלתי את עצמי איך בן אדם יכול להרים את עצמו כשהוא נמצא בים והמים דוחפים אותו למטה? איך אדם יכול לצוף כשיש כל כך הרבה דברים קשים שעוברים עליו? היו לי דמעות בעיניים ועליתי למטוס. הדיילת הפנתה אותי לכיסא שלא היה שלי, אבל הכול משמיים. הסתכלתי שמאלה וראיתי שלט קטן עם שלוש מילים – 'בגד הצלה מבפנים'. הסתכלתי בשלט, הסתכלתי לשמיים, חייכתי ואמרתי בליבי – 'הבנתי. כשאתה רוצה לצוף ואין את האפשרות, בגד ההצלה מגיע מבפנים, זוהי התורה. התורה מבוססת על חסד, על ידי החסד והאהבה שאנחנו נותנים אחד לשני, אנחנו יכולים לעזור אחד לשני לצוף בעולם כשהמים דוחפים אותנו למטה. אנחנו אולי לא יכולים להפסיק את הדברים שקורים לנו, אבל אנחנו כן יכולים לעשות מעשה קטן, לחייך. גם דבר קטן הוא משמעותי, וניתן להביא על ידו הצלה לעולם. אנחנו יכולים לשפר את הסיבה שאנחנו עדיין בגלות, שזו שנאת חינם. אנחנו פה כי עדיין לא למדנו את הלקח".

"חיה על ניסים"

אורלי מספרת כי מטרת הארגון שהקימה היא להפיץ אהבה וחסד בעולם, לגרום לאנשים להבין את הערך שלהם, ועל ידי כך גם להבין את ערכם של אנשים אחרים. המסר מופץ באמצעות סרטים, אירועים בינלאומיים, טכנולוגיה וחינוך. הסרט הראשון שאורלי הפיקה תחת הארגון הפך לוויראלי והגיע ליותר ממאה מיליון אנשים. רואים בו תגובת שרשרת של מעשים טובים בסגנון "תעביר את זה הלאה".

מיזם נוסף שאורלי מקדמת הוא אפליקציה לקריאת תהילים שקיימת בשפות שונות. "תמיד טוב לקרוא תהילים, אבל עיקר החוזק של הקריאה הוא כשאנחנו מסיימים את הספר. האפליקציה נותנת לאדם שפותח אותה אוטומטית לקרוא את הפרק שאחרי הפרק שהאדם שלפניו קרא. יש באפליקציה סטטיסטיקות של כמה אנשים קוראים, כמה ספרים נקראו ובכמה מדינות. כל אדם גם יכול להקים באפליקציה מעגל, אם הוא מתפלל על מישהו ספציפי.

צילום: Kobi Gideon / FLASH90

ב-ד' בתשרי, לקראת יום כיפור, הארגון מכריז על יום תפילה בינלאומי שמטרתו היא ש-50 אלף יהודים בעולם יסיימו 613 ספרי תהילים באותו היום על ידי האפליקציה. בירושלים יתקיים אירוע בו יופיע שלמה כץ, שישיר שירים המבוססים על מזמורי התהילים וישוחח עליהם, ורבנים בארץ ובקהילות ברחבי העולם יארגנו אירועי קריאת תהילים וידרשו על תהילים ותפילה. "המטרה היא להפיץ את הכוח של התפילה בעולם- ולראות עד כמה שהיא משנה את האדם, ואם האדם משתנה- גם מזלו משתנה".

איך הקמת את הארגון? מאיפה היה לך מימון?

"הארגון הוא שליחות מבחינתי. אני לא מרוויחה כסף כבר שמונה שנים. זה לא קל, אבל יהיה בסדר. בשביל הארגון חזרתי לגור לתקופה עם ההורים ואני חיה על ניסים. קשה לי מאוד לגשת לתורמים ולגייס כסף. אני יודעת שיש אנשים שקל להם לבקש תמיכה מתורמים, אבל עבורי זה קשה. עם זאת, לפעמים ה' נותן לי את המתנות הקטנות ואומר לי 'תמשיכי'".

איך פיתחת את האפליקציה של קריאת התהילים?

"מצאתי חברה שבונה אותה בשבילי. לפני שמונה שנים הייתי שותפה לתאונת דרכים מאוד קשה, ומאז יש לי מיגרנות חזקות. בעקבות התאונה והפגיעה הייתי אמורה לקבל סכום כסף כפיצוי, ואמרתי לעצמי שאם אקבל אותו, אתן חצי לצדקה וחצי לפיתוח אפליקציה לעילוי נשמת סבא שלי. הכסף הגיע ונתתי הכול. רציתי לעשות זאת מכל הלב".

אורלי, עלתה לארץ לפני כשנה וחצי, ולשם כך נפרדה מהוריה וארבעת אחיה הנשואים המתגוררים כולם באותו הרחוב בברוקלין. כשאני שואלת מה דעתם על הארגון והפעילות שלה בו היא מיד מחייכת. "זה קצת מסובך. המשפחה שלי מאוד אוהבת ומלוכדת, אבל בגלל שאני לא מרוויחה כסף מהעבודה שלי בארגון הם חושבים שקצת השתגעתי. גם כשעשיתי את הסרט, הייתי עדיין מורה והשקעתי בו סכום גדול של כסף. כולם ניסו לשכנע אותי לרדת מזה, אבל בסוף הסרט השפיע מאוד לטובה". אורלי מספרת שאת האמונה העמוקה שלה ירשה מאביה. "אני כמו אבא שלי. מאז שהייתי קטנה אני רוחנית כמוהו ולמדתי ממנו על אמונה וביטחון. הוא עבר הרבה דברים קשים בחייו, אבל אפילו כשהתמודד עם הדברים הכי קשים, הוא תמיד אמר "ה' הוא גדול', והחזיק באמונה. זה מאוד השפיע עליי".

למה החלטת לעלות לארץ?

"יש הרבה סיבות. קודם כל הרגשתי שאני צריכה לשנות משהו בחיים שלי, וחשבתי לעצמי שאולי אני אמצא את הזיווג שלי פה. אבל קיימת גם סיבה יותר עמוקה - מאז שהייתי ילדה רציתי לעלות לארץ, ונמנעתי עד כה כיוון שאני מאוד קרובה למשפחה שלי ולקהילה. בקהילה שלנו בברוקלין כמעט כל האנשים נשארים לגור באותו אזור. עם זאת, אני מרגישה שיש בירושלים משהו מיוחד ורציתי להיות חלק ממה שקורה כאן, לכן באתי".

את האפשרות שנפתחה לאורלי לעבור לארץ היא רואה כהשגחה פרטית. "בקיץ לפני שנתיים חזרתי מישראל והחלטתי שאני רוצה לעבור לכאן. התחלתי לספר לאנשים, כי לא היה לי איפה לגור בארץ. צלצלתי לאדם שהכרתי, הורה של תלמיד שלי לשעבר, שהייתה לו דירה בירושלים והוא אמר לי כמה יעלה לי לשכור אותה. לא היה לי את הכסף, ואמרתי בליבי שאם תהיה לי האפשרות אני אעזוב את הכול ואלך. חלפו מספר חודשים וקיבלתי טלפון מאותו אבא של תלמיד. הוא שאל אם אני רוצה את הדירה ועניתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לגור בה. בתגובה הוא אמר לי- 'תיקחי אותה. היא גם כך עומדת ריקה'. בהתחלה חשבתי שהוא אולי משוגע, אבל הוא חזר והציע לי אותה. הוא נתן לי לגור בדירה בחינם. הרגשתי כאילו ה' לקח לי את התירוץ".

גם בתחומים אחרים אורלי הרגישה את יד ההשגחה. "כיום אני חיה בעיקר מהרצאות שאני נותנת. אמרתי לעצמי שאם ארוויח סכום מסוים אשאר בארץ. פנו אליי מכמה בתי ספר, ובסוף השנה ישבתי וראיתי שהרווחתי בדיוק את אותו סכום שביקשתי בקיץ. מאז שאני בארץ אני מרגישה במיוחד את ההשגחה הפרטית. רציתי לכתוב ספר על כל סיפורי ההשגחה הפרטית שקרו לי בשנה אחת בירושלים".

מה הרעיונות שלך להמשך?

"יש הרבה מאוד. קודם כל אני עובדת על שיפור העברית שלי בשביל ההרצאות. אני גם רוצה להמשיך בארגון ובפעילויות למען הקהילה ועם הזמן להצטרף לשירות הציבורי".

ושאלה קליאשתית לסיום- איך בחורה כמוך עדיין לא התחתנה?

"זו שאלה טובה, אני לא יודעת. יצאתי להמון שידוכים. כשהייתי ילדה קטנה לא חשבתי שאהיה בת 36 ולא נשואה, אבל זה המצב. למרות הכול אני משתדלת ומאמינה שה' זורע את הזרעים ושהכול עוד יסתדר".