בראש השנה צריך לעשות רק דבר אחד: להחזיר את הכתר למלך

הסתיימה זה מכבר ההשכבה המתישה. קולותיהם ההומים של הילדים מוחלפים לנשימות שקטות של לילה. את צועדת לכורסה בצעדים כבדים ומתרווחת לתוכה. היא אוספת אותך ברכות מזמינה, כמו אומרת: "בואי, שכחי מהכל ופשוט תנשמי את השקט!".

כל יום את נותנת לעצמך דקות של הפוגה לפני המשימות הליליות, אך הפעם אינך מסוגלת. כולך נוקשה. לא מרוצה ולא מתרצה. היום שחלף הותיר בך שובל עכור ומתסכל. צפצוף ממחלקת הדאגות נקלט בתאי מוחך: עלייך לגמור לארגן את יום ההולדת 70 של סבתא לאה! אם לא תעשי זאת, זה פשוט לא יקרה. במשפחה שלכם הכל עומד עליך. עוד צפצוף דואג מתפרץ: יוסי והאבחון שלו! פניך מתכרכמות. מה יהיה עם הילד הזה? נמאס לך לקבל פתקים נזעמים מהמחנך שלו. ומה יהיה איתך? לא להאמין שעדיין לא מילאת את הטפסים הקריטיים בשביל התהליך הטיפולי. צפצוף בהול נוסף נשמע, הפעם מהמחלקה הסגורה השמורה לבעלך בלבד. אדם שהיה צריך להיות כאן מזמן. לתמוך, לעזור ולהכיל. נעלם ואיננו! ואת אמרת לו כבר פעמים אינספור שהערבים המשותפים ביניכם חשובים לך עד מאוד. את מחייגת את מספרו - תא קולי עונה במקומו. מנסה שוב ושוב, ואין. את מתחילה לנסח את המשפטים הכעוסים שתגידי לו שאך כבר יופיע בפתח אך צפצוף טורדני מהמחלקה המשפחתית קוטע אותך בקול צורמני. השיחה האחרונה עם החמות. המשפטים חסרי הטקט אודות חינוך ילדייך עולים באוזנייך. מהדהדים. מקוממים. ובעיקר - בלתי ניתנים להכלה. למה היא חייבת להתערב בחיים לא לה?

המחשבות ממשיכות לקפץ ללא מעצור, כמו הצפרדעים של פרעה, הולכות ומתרבות, מעוררות כעסים, מלבות תסכולים, מחוללות משקעים. את מרגישה כמו בלון נפוח, שהולך ותופח. מרגישה שרק פיצוץ מבוקר, ייתן בך את הכוח להמשיך הלאה.

אך היכן היא, הסיכה הגואלת שתשחרר אותך מעצמך?

"אה!!!!! ריבונו של עולם!!! מה יהיה, מה?", צעקה מהוסה, חודרת לב וכליות מתפרצת מליבך.

בום! התפוצץ הבלון הנפוח. הקלה פושטת בך. את מתנתקת לרגע, מסתכלת על עצמך מהצד ובקושי מזהה אותך.

מי היא האישה הזעופה שיושבת לה על הכורסה? מדוע היא כועסת? ולמה פניה מתוחות ודאוגות?

לפתע, כנגד כל הגיון, מתפרץ בך צחוק. צחוק מתגלגל ומשחרר. את צוחקת בכל לב על עצמך החשובה הזו.

מנהלת העולם נהיית כאן, הכל צריך לפעול על פי התוכנית שקבעת והגית, את השולטת, המתכננת והקובעת. ואם לא - אוי ואבוי!

את מבחינה בלוח שנה המונח על שולחן הסלון המלבני. ראש השנה ניבט משם, ממורקר במדגיש צהוב וממוסגר בעט כחולה.

איך שכחת שיש מלך לעולם הזה? איך שכחת שהוא מושך כאן בחוטים של כולם בהשגחה פרטית מדוקדקת, לטובתך תמיד? למה ניסית להתערב לו בממלכה? להביע דעה, לזעום או לקצוף?

בהחלטה של רגע את תולשת את כתר הקרטון שעטית על ראשך בטעות וממליכה את מלכו האמיתי של העולם עלייך חזרה: "אבא שבשמים, תיכנס. תבוא, מהר! אני יוצאת מכאן. הולכת! רק אתה! איך שאתה רוצה! תכנס לכל המקומות הסדוקים, המעצבנים, הדואגים והמתסכלים, גם השמחים והמצליחים. תבוא! אנא! בכולם - אתה מולך! ואני, מי אני בכלל!".

הרגשה של תלות מתוקה במלכו היחיד של עולם, עולה בך ותחושת הקלה בעקבותיה. כמה טוב להרפות. כמה טוב לדעת שיש בורא לעולם שמנהל אותו נפלא כל כך בלעדייך. כמה טוב לזכור זו ולהפסיק לעשות שרירים למציאות. גם את הצרות יהיה קל יותר לקבל, מתוך הכנעה וענווה למלך המנהל את הכל ברחמים גדולים.

ראש השנה מתקרב אלינו בצעדי ענק, אנחנו מנסות להכין את הלב, לטהר מעשינו לקראת היום הגדול הזה. יום הרת עולם. יום בו נידון העולם: מי יחיה ומי ימות. מי יעשיר ומי יעני. מי ישליו ומי יטרף...

ביום גורלי זה, בו כל יצורי תבל מחסירים פעימה, מצפים מאתנו לדבר אחד: להמליך את בורא עולם, יחידינו, מלכינו, אלוקינו - עלינו חזרה.

לא כל העתים שוות. בשנה החולפת היו רגעים שזכרנו, פעלנו מתוך אמונה והכנעה שכל מעשינו הם השתדלות בלבד וה' יגמור כרצונו איתנו תמיד, אך היו גם פעמים אחרות.

ועל הפעמים האחרות האלו דווה ליבנו. למה שכחנו אותך, מלכנו?

השכחה חוללה בנו שמות, גרמה לנו לעשות מעשים אשר לא יעשו. לדבר דיבורים שעדיף לו לא היו נחתכים לעיצורים ותנועות, ולחשוב מחשבות שרחוקות מרצון ה'.

אנחנו מתחרטות עליהן כל כך! הלוואי ולא היו כאן, להעיד רע בדיננו...

עתה, בהמלכה הגדולה של ראש השנה, נכוון למלא באור האמונה את כל אותם מקומות נידחים.

אין צורך לפרט מה ארע לנו בכל עת כזו. בראש השנה בורא עולם מבקש מאתנו רק הכנעה.

להיות נתינים נאמנים. לדעת מי הוא בעל הבירה של העולם ולהכיר בקיומו.

את פירוט המעשים - ואת שלבי התשובה שבעקבותיהם, נותיר לימי התשובה הנפלאים: עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. עתה עלינו להתרכז רק בבסיס - טקס ההכתרה עצמו.

וכשבורא עולם רואה יהודי או יהודיה שממלכים אותו על חייהם, ובפרט על כל אותם הפעמים החסרות הרחוקות והנידחות שהיו מנת חלקם בשנה החולפת, אזי הוא מתמלא עליהם ברחמים וגוזר עליהם שנה טובה ומתוקה.

שנה חדשה, עם הזדמנות חדשה לנסות שוב. להמליך אותו בפועל ממש על כל מציאות.

יהי רצון שנכתב ונחתם לשנה טובה ומתוקה, שנה מלאת אמונה וביטחון במלכו של העולם. אנחנו וכל בית ישראל. אמן.