אם חותמו של הקב"ה אמת – השתמשו באמת כדי לדבר אליו

ישבנו וישבנו, והן דיברו ודיברו, אחת מהן אולי קצת בכתה.

אבל לא היה לה נעים, אז היא עצרה אותן, את הדמעות שלה, עם קצה האצבעות, אצבעות שראו עליהן איך הן היו פעם של ילדה קטנה ועדינה, ונחרשו, ברוך ה', באלפי כיורים עמוסי כלים, סקוטצ'ים וסחיבות של שקיות צהובות מהמכולת.

כל אחת מהן האשימה את חברתה.

זה לא היה קל לשמוע את זה.

זה היה צורמני.

היא הסבירה למה הכול בגללה וכמה היא רק רצתה שיהיה טוב.

היא תיארה איך היא היתה בטוחה שכל העסק ילך חלק, על מי מנוחות, בלי שום תקלות.

היא אמרה שהיא יודעת שהכול משמיים, אבל האשימה את המצב מאוד.

השותפה שלה אמרה שהיא רואה רק את עצמה, וכמה קל זה לזרוק הכול עליה. כאילו שהיא לא רוצה שיהיה טוב.

אני הקשבתי.

מבטיחה שהקשבתי.

אלה רגעים כאלה של קשב אבסולוטי, שאני מרגישה נטו את הלב הכואב של האחר, גם אם בהבלחות של רגע. אני רוצה להגיד להן שזה כאב מיותר, ומחשבה מוטעית, ושבעוד כמה שנים הם לא יבינו בשביל מה הן סבלו, ועל מה רבו, זה פתאום ייראה להם שולי, ואולי אפילו מצחיק.

הייתי מרוכזת כל כך. כן התחיל להציק לי משהו, אם להיות כנה. הציק לי משהו שתמיד לקראת 12 בצהריים מציק כבר בפעם השנייה לאותו יום: קוראים לו למשהו הזה רעב.

לא ממש ידעתי לאן נלך עם השיחה הזו.

ואז,

זה היה אולי אותו הרגע בו האישונים שלי זזו שמאלה ולמעלה עם עצמם,

הקשבתי להן, מבטיחה שהקשבתי להן, אבל פתאום שמעתי קול נוסף בחדר.

אני לא בטוחה שלדבר ששמעתי אפשר לקרוא בעצם - קול.

אולי כדאי לדייק ולכתוב ששמעתי צליל.

זה היה צליל של זמן.

לזמנים יש צלילים.

לא, הפגישה לא התקרבה אל סיומה, ולא היה שום לחץ כזה.

זה היה צליל של אלול.

בוודאות.

זיהיתי אותו.

הצליל היה רך.

רך, אבל נוכח.

רך עוצמתי.

בדיוק כמו שהוא.

צליל אוהב. ומחכה. צליל מנקה. צליל שלא מזייף, צליל צלול.

צליל ששום אוכל גשמי לא ישביע אותו.

אם אלול מגיע, ועושה קולות, חייבים להקשיב לו. הוא בא לטובתנו.

פתאום הוא הגביר את הטון, ואני התעוררתי.

"את לא באמת אומרת עכשיו את מה שאת חושבת, את מדברת ליד האמת", פניתי אל הראשונה שישבה מולי.

וחיכיתי.

"מה זאת אומרת?".

"את כבר פעם שלישית אומרת משהו שמצפה רק מלמעלה, שמכסה מהצדדים, דבר אחר, עמוק יותר, מפחיד יותר, שאת לא מעזה לומר".

היא שתקה.

ואמרה: "נכון".

השנייה שתקה עוד קצת, ואמרה, "כבר שנים זה פחד שמלווה אותי".

היא הקשיבה.

"ואת?".

 "מה קורה שם אצלך מתחת למילים האלה?".

ולפתע, גם הפחד שלה יצא. פחד אחר. שונה כל כך משל שותפתה.

והעמדנו אותם אחד מול השני, את שני הפחדים. הפחד שלה מול הפחד של חברתה.

האמת החשופה מול האמת החשופה.

כאב מול כאב

לב מול לב

חולשה מול חולשה

מהות מול מהות

פנימיות מול פנימיות

פחד מול פחד

אלול מול אלול.

זה כבר לא היה הן שרבות אחת עם השניה. זה פחד אחד היה מונח מול הפחד האחר.

זה היה רגע מרגש ונוגע.

היינו שישה בחדר: שתי השותפות, זמן אלול, שני פחדים ואני.

עמדנו והתבוננו בפחדים שעמדו בחדר.

כמה עתיקים הם היו.

כמה אף פעם לא ממש העזו לצאת ולדבר.

התחבאו מאחורי נחלי מילים, התנהגויות.

פחד הוא דבר מתוק.

הוא מנגנון, לא אכתוב הגנה. נדוש כבר, כמה אפשר.

הוא מנגנון שה' ברא עבורנו כדי לשרוד, כדי לזהות סכנה ולברוח.

גם סכנה רגשית.

כמה טוב של אמת יש שם, מתחת לכל החליפות שלנו.

אם כתוב שה' אמת, וחותמו אמת - השתמשו באמת הכי חשופה לדבר אל בורא עולם בתפילה.

קרוב ה' לכל קוראיו, לכל מי שיקרא לו באמת; זה לחבר דומה בדומה. זו תפילה מנצחת.

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.

מתוך ספרה החדש של אפרת ברזל, "כל כך"