יש לי הכל בחיים. אני המאושרת שבאדם. עד ש...

ועדת החינוך בסמינר דנה בכובד ראש בדיני נפשות, בדבר נערה אשר משבר גיל הנעורים פגע בה ביתר שאת. ישבו ודנו, האם השתיל כבר קמל או שמא עדיין יש סיכוי ליישרו. נמנו וגמרו: היא מרקיבה תפוחים אחרים והרי זה בגדר "חב לאחריני". רגע לפני שעת נעילה, אחת המחנכות דפקה על השולחן ואמרה: אני מבקשת לתת ניסיון אחרון. אבל כתנאי קודם למעשה אבקש לשולחה אל הרבנית אסתר ליום שלם. אני בטוחה שיום אחד אצלה יבצע את התפנית.

בבוקרו של יום עומדת הנערה בפתח בית סוער בירושלים. מולה עומדת אישה בגיל העמידה, שמנהלת רשת חסד ענקית בכל רחבי העיר. הטלפון אינו מפסיק לצלצל. כמו גנרל היא מעבירה פקודות לעשרות שסרות למרותה. את המשלוח הזה להעביר לבית היתומים, את האוכל ההוא להעביר לבית אבות. שעות על גבי שעות, ללא הפוגה, היא דואגת לאלפי נזקקים, מעוטי יכולת, זקנים ומשפחות ברוכות ילדים. פשוט מפעל חסד מהלך. עד שעות בין הערביים היא לא מצליחה להתפנות לנערה. רק בשעות הצהריים היא לוגמת בפעם הראשונה מכוס הקפה שהוגש לה בשעות הבוקר.

עוד טרם פתחה את פיה לדבר על לב הנערה, הטיחה בה התלמידה ואמרה לה: "אגיד לך את האמת, את האישה הכי מסכנה שפגשתי בחיי. תראי, באיזו שעה את שותה את כוס הקפה הראשון. אין לך רגע אחד ביממה לעצמך!".

בעיניים אוהבות ומלאות טוב הביטה אשת החסד בנערה ואמרה לה: "בתי, אני מבינה לליבך. לא באת לכאן בשביל לראות חצי תמונה. אני חייבת להשלים לך את החלקים החסרים ולספר לך את סיפור חיי"...

מעצור באמצע המרוץ

"עד גיל שלושים הייתי מה שנקרא ברחוב 'סמל לקנאה', מספרת האישה. "גרתי בטירה מפוארת בשכונת יוקרה. בעלי עסק בשיווק לארה"ב והרוויח כסף רב. הייתה לי פרנסה בשפע, מכוניות פאר, נסיעות לחו"ל - הנאות העולם הזה ברמה שאין למעלה ממנה. הרגשתי שאין בת מזל יותר ממני. יש לי הכל בחיים. אני המאושרת שבאדם. עד ש...

"בוקר אחד אני קמה עם מיחושים בראש, ולא שמה ליבי לכך. במשך שבועיים בולעת 'אופטלגין' מדי כמה שעות, אך הכאב לא מרפה. אני כמו כועסת על הראש, וכאילו מדברת אליו: 'די, מה אתה מבלבל את המוח?! אתה לא מבין שאתה מפריע לי ליהנות מהעולם?!'

"לאחר שבועיים אני קובעת צילום סי-טי ראש, אבל שוכחת מהבדיקה מיד לאחר מכן ואפילו לא דואגת לוודא מה התוצאות. לא מעלה על דעתי שיש דבר מה שיכול לעצור אותי מהמרוץ המטורף. יום אחד הטלפון מצלצל. על הקו פרופסור גבע. בקול חמור הוא מבקש ממני לבוא עכשיו בדחיפות לבית החולים, יחד עם בעלי. אני מבקשת ממנו לדחות זאת למחר, כי אני עסוקה בקניות... אני עדיין לא מבינה מה קורה! אבל הוא מתעקש. 'את באה כאן ועכשיו!' פקד.

"אחר מחצית השעה, בעלי ואני יושבים מול הרופא בחרדה. 'אינני איש בשורות', אומר הפרופסור. 'תוצאות הבדיקה קשות מאוד. מחלה ממארת, הכי אלימה שיש, תוקפת אותך בראשך. לפי מדע הרפואה נותרו לך שלוש שבועות לחיות. אם את שואלת אותי, בזמן הזה תהיי כמה שיותר עם ילדייך, שיזכרו את אמא שלהם כמה שיותר. אני לא שומר תורה ומצוות, אבל מאמין בקדוש ברוך הוא. רק תפילה יכולה לעזור'.

"העולם חשך בעדי. הרגשתי שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותי חיים. זהו, הכל נגמר! נעלם! אין בעל, אין ילדים, יש רק... אוי! הזדעזעתי מעצם המחשבה - יש רק קבר!

"חזרנו הביתה. הייתי שבורה ורצוצה. התחלתי להביט על כל דבר מסביבי, מתוך תחושה שעוד זמן קצר אני עוזבת הכל. עתה, רקע לפני המוות הקרב, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתחלתי לחשוב על משמעות החיים. פתאום התחלתי להבין שעד עכשיו אספתי רוח, כלום. שום דבר משמעותי לא עשיתי בחיי! נו, אז נסעתי לטייל בכל העולם, מה יצא לי מזה?! כחלום יעוף! יש לי בית ורכב מפואר, מה יצא לי מזה?! קבר! איזו מורשת אני מותירה לילדיי?! איזה חותם יהיה בליבם מאימא שלהם?! תחושת קבס עלתה בליבי מעצמי. איך זה שזוהי הפעם הראשונה בחיי שאני חושבת על משמעות החיים?! כל כך הייתי שקועה בתאוות העולם, איזו אטימות מחשבתית!"

למענך, אלוקים חיים!

הנערה מביטה בגברת אסתר בעיניים פעורות, שותה בצמא כל מילה היוצאת מפיה. פתאום כל התמונה משתנה. מבין עיניה ניכרת הערצה מופלאה לעומדת מולה. הערצה ורחמים משמשים בערבוביה.

גברת אסתר ממשיכה בסיפורה האישי, כשהיא אוחזת בחום ואהבה בידה של בת הסמינר. "ביקשתי מבעלי וילדיי שישאירו אותי ליממה לבד בבית. הם חששו בהתחלה, אך הבטחתי להם שיצא מזה רק טוב. הבנתי שלפני שאני מדברת עם ריבונו של עולם, אני חייבת למול את ערלת ליבי, אוי, כמה שכבות של קליפה היו עליו! עשרים וארבע שעות כמעט ללא אוכל וללא שינה, עם אמירת ספר התהילים שלוש פעמים בדמעות שליש - עשו את שלהן. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את העונג האין סופי הזה שנקרא 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'.

"ואז יצאתי למרפסת ביתי, הבטתי אל השמים והתחלתי לזעוק מקירות ליבי. 'אבא! אבא! הבנתי מה אתה רוצה ממני. רק עכשיו אני מבינה שבעצם אני לא עומדת להיכנס לקבר, אלא בדיוק עכשיו יוצאת ממנו... חייתי בקבר שלושים שנה ללא כיוון, ללא מחשבה, ללא משמעות. חיי שקר שכל כולם אני, אני, ואני. מעולם לא חשבתי על האחר. גם כשדאגתי לילדיי זה בגלל שזה עשה טוב ל'אני' שלי, גם כשתרמתי כסף לאחרים, זה היה כדי לעשות לעצמי הרגשה טובה!'

"הבטתי לעבר בית העלמין שנראה למרחוק, ובדמעות שליש זעקתי: 'ריבונו של עולם, נגיד שבעוד שלוש שבועות זה יקרה. נו, ואז מה? עוד מצבה תהיה בירושלים. האם זה יועיל למישהו בעולם?! ריבונו של עולם, תאמר לי, האם אין לך מספיק קברים בירושלים?! מה זה ייתן לעם ישראל אם מתחת שיש קר תשכב אישה צעירה?! אבל בורא עולם, אני מבטיחה לך שאם ירושלים תחסר קבר אחד, אני אעשה מהפכת עולם! אני אמסור את כולי למען הזולת! אני, בבית הקברות של החיים כבר הייתי! קלטתי את המסר, ואני מבטיחה לך לחיות חיים מלאי משמעות, חיי אמת של נתינה וחסד, מחשבה על האחר!'

"רגע לפני שהתעלפתי, עוד הספקתי לומר 'ריבונו של עולם! לי באמת כבר לא מגיעים חיים. בזבזתי את כל האשראי. אך למענך, אלוקים חיים, תן לי לחיות בשביל אחרים!"

רוח חדשה

"התעוררתי מעלפוני, חשתי כמו רוח חדשה נוספה בקרבי, כוחות חדשים ניסכים בי. על מפתן הדלת עומדים בעלי וילדיי. אני מבקשת מבעלי להתלוות עמי לרופא. הפעם אני פותחת בדברים: 'אני מבקשת סי-טי ראש נוסף'. הרופא המום: 'גברתי', הוא פונה אלי, 'אין שום אפשרות לעשות זאת. הקופה אינה מאשרת סי-טי פעמיים בשבוע'. 'אני משלמת, אדוני', השבתי. הרופא מבין לליבי, ומאשר בדיקה נוספת.

"שוב הטלפון מצלצל, ושוב קולו של פרופסור גבע על הקו. 'אני מבקש ממך ומבעלך לבא בדחיפות אלי עכשיו'. אנו ניצבים מולו, פניו המומות, מסרבות להאמין. פעם ראשונה בחייו שהוא נתקל בתופעה כזו. 'תראו רבותיי, אני ארבעים שנה בתחום, ומעולם לא ראיתי דבר כזה. שני סי-טי ראש בתוך שבוע, וכאילו מדובר בשני ראשים שונים! האחד מלא גרורות, השם ירחם, והשני נקי כאילו אין כלום. כלום, אבל כלום! אני שומר את שני הצילומים בארכיון שלי, להוכיח לכל העולם שיש דברים מעל הטבע. דעו לכם: תמיד האמנתי באלוקים, אבל הפעם ראיתי אותו!' אמר הרופא".

דמעות חונקות את גרונה של הנערה, רוחה הסוערת אשר חפצה לפרוץ מסגרות, מתחלפת ברוח חיים חדשה שניטעת בקרבה. רצונה לטעום מכל מה שנראה מבריק וזוהר, נמוג מול אישה שחזרה מ'שם' ובזה למנעמי עולם. פתאום הברק מתגלה כקבר, והזוהר נראה כאבק פורח.

"בתי", פונה אליה גברת אסתר, "גם אני בגילך הייתי במקום שלך. חשבתי לבלוע את החיים, עד אשר גיליתי את סוד החיים! את יודעת בת כמה אני? בת עשרים וחמש. את שלושים השנים הראשונות שחייתי חיי שקר אני לא מחשיבה. כבר חצי יובל שנים שאין אישה מאושרת ממני. נכון, את כוס הקפה של הבוקר שתיתי באיחור, אבל את יודעת כמה כוסות קפה שתו אחרים הבוקר? את יודעת כמה אלפי אנשים אכלו ארוחה מזינה? את יודעת איזה עונג צרוף היא התחושה של 'למענך אלוקים חיים'? תניחי על כף מאזניים את כל הנאות השקר של שלושים שנותיי הראשונות, ומולם תניחי עונג וסיפוק של יום אחד בפעילות החסד למען הזולת - האחרונים מכריעים את הכף!".

הנערה חזרה לסמינר מלאת הרהורי חרטה, היא לא למדה על משמעות החיים; היא ראתה אותה. היא זכתה לפגוש אישה שחזרה מעולם האמת. היטיבה הנערה את דרכיה ולימים זכתה והקימה בית עם תלמיד חכם חשוב.

יהלומים על הרצפה

את הסיפור המרטיט הזה שמענו מהגה"צ המשגיח רבי דן סגל שליט"א, כשהוא ממשיך וזועק, "בימים קדושים אלו, חודש הרחמים והסליחות, אם אדם באמת חפץ בחיים, אם אדם רוצה להתברך הוא ובני ביתו בשנה של חיים ובריאות, ישועות טובות ובשורות טובות, חובה עליו לקבל על עצמו להקדיש את ה'אני' שלו לקדוש ברוך הוא. אם ניקח את כל מאוויי האני שלנו ונקדיש אותם לדודי, או אז לבטח נזכה לדודי לי. הקרבת ה'אני' זה לא רק בחסד ונתינה, זה במחשבה יום-יומית מה אני יכול לעשות בעולם למען דודי, למען כבוד שמים!"

זכורני מימי קדם, כד הווינא טליא, מו"ר אבי שליט"א הפגיש בין אב לבן שבמשך שנים היו בנתק. לא אשכח את הזעקות שהיו אז בסלון ביתנו. הבן התרפק על צווארי אביו בבכיות קורעות לב.

יותר ממיליון ילדים בארץ ישראל לא יודעים מהי קריאת שמע; השכנים מסביבנו מחללי שבתות. מה עשינו השנה למען כבוד שמים? מה עשינו למען כלל ישראל? האם אנו יודעים מהי השבת בן אבוד אחד להתרפק על אבינו שבשמים?! היודעים אנו מה מתחולל בשחק כשבן שב אל אביו?! השמים בוכים!

גם אם אנו לומדים תורה, האם דאגנו שגם השכן ילמד? גם אם הבן שלנו בתלמוד תורה, מה עשינו על מנת שגם הבן של השכן יהיה שם? יהלומים זרוקים לידינו על הרצפה, ואנו מתעצלים להרים אותם! פעמים בשיחה קלה אחת, בשימת לב אחת, אנחנו יכולים להשיב לב אבות על בנים.

כשהיו מספרים על צדיקי דור העבר, היו לפעמים מפליגים בשבחו של צדיק פלוני שהצליח להשיב בן אובד אחד. זה היה דבר נדיר פעם. אבל היום יש אפשרות להשיב בנים רבים! מהו הסוד של דורנו? המשיל זאת הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל לפועל קטן העומד למטה ומזיז משקל כמה טונות שתלוי על המנוף. איך? כאשר הדבר נמצא על המנוף, די בהזזה קטנה. כך גם אצלנו. הקדוש ברוך הוא זיכה את דורנו, הדור האחרון לגאולה, ומשפיע ומערה עלינו רוח קדושה ממרום - ואנו בהכוונה קטנה, בהארת פנים אחת, בהזזה אחת, יוצרים את "ולב בנים על אבותם".

כל אחד מאיתנו משתוקק לשנה טובה בכל מילי דמיטב, אין דרך אחרת חוץ מקבלה אחת למענך - אלוקים חיים. ריבונו של עולם, השנה נקריב עצמנו יותר למען הזולת, יותר להרבות כבוד שמים, יותר להשיב לב בנים לאביהם. האני השנה יהיה יותר לדודי, ובסייעתא דשמיא הדודי יהיה לנו ולכל בית ישראל.