להישרף – בזעיר אנפין - על קידוש השם

יצאתי בליל שבת לבוש בבגדי לבן והלכתי לבית הכנסת שבו אני מתפלל. קולות "לכו נרננה" בקעו מבית כנסת קטן בדרך.

לפתע ראיתי בקרן רחוב בחור מוכר עם סיגריה דולקת בפיו. היה זה בחור בשם מנחם, שנולד בבית חסידי וסר מדרך המלך. הוא לא הבחין בי, והמשיך לסלסל בעשנו.

נזכרתי באביו ובאמו, שהינם מכרי, וידעתי את סבלם. הרהרתי בלבי שחזרה בתשובה אינה דבר פשוט. אתה חוזר בתשובה במסירות נפש, פונה פניית פרסה לצד השני של כביש החיים הדו-סטרי, וברבות הימים בנך אהובך מפנה עורף ובוחר בדרך הנגדית.

המילים הנוקבות עמדו לפרוץ מפי. רציתי לצעוק עליו: "מנחם, איך אתה מעז להדליק סיגריה ביום השבת?! הרי לא נולדת בבית חילוני, ואתה יודע היטב שעכשיו שבת. ואפילו אם אינך מתאפק, לפחות אל תעשן באופן שיוכלו לראות אותך!".

ברגע האחרון נזכרתי לפתע בסיפור חסידי ידוע, כי פעם ראה רבי לוי יצחק מברדיטשוב משכיל שפרק עול שמיים מעשן סיגריה בפרהסיה בשבת ואמר לו: "אולי כבודו אינו יודע ששבת היום?!".

הלה ענה במצח נחושה: "אני יודע".

המשיך רבי לוי יצחק ואמר: "ואולי אינו יודע שאסור לעשן בשבת?!".

הלה ענה בחיוך מזלזל: "יודע גם יודע".

הרים סניגורם של ישראל את פניו כלפי שמיא ואמר: "ריבונו של עולם, ראה את גדולת בניך, שבשום פנים ואופן לא יוציאו מפיהם דבר שקר!".

זה מכבר חשתי שדרכו של רבי לוי יצחק, דרך כף הזכות עד הקצה האחרון, היא הדרך האמיתית בדורנו, ובכל זאת לא ידעתי מה לעשות: האם להתעלם ולהמשיך בדרכי לבית הכנסת, או לדבר איתו כמו שנהג רבי לוי יצחק? ואולי עלי לדאוג לכך שיבחין בי מבלי לומר לו דבר?!

בעודי מתלבט, הסב הבחור את פניו לעברי. בזווית עיני ראיתי שהוא מועך את הסיגריה הבוערת בתוך כף ידו. לאחר רגע ממושך הבטתי לעברו ואמרתי: "שבת שלום, מנחם!".

"שבת שלום", ענה בשפה רפה מבלי להביט ישירות בפני.

"תמסור דרישת שלום לאבא ואמא", הוספתי.

מנחם פסע במהירות לעבר סמטה צדדית ונבלע בתוכה. לפתע הבחנתי שעל רצפת המקום שבו ניצב, היה בדל מעוך שנראה לי באותו רגע כפוף וכנוע.

חשבתי לעצמי שדרך התוכחה לגביו לא הייתה נכונה, ומאידך, לסנגר עליו שהוא אמיתי, לא יהיה אמיתי, כי אדרבה, הוא עשה הכול כדי להסתיר מפני את האמת...

לפתע עלה בדעתי רעיון. הסבתי את פני לעבר השחקים ואמרתי: "ריבונו של עולם, תראה את בניך. גם כשהם מחללים שבת, הם מתביישים בכך, ואפילו מוכנים למסור את נפשם ולהישרף בזעיר אנפין על קידוש שמך!...".

המשכתי בדרכי לבית הכנסת. באחד מחלונות הבתים הנמוכים שהיה פתוח לרשות הרבים, הבחנתי בנרות שבת שריצדו והבהבו, אך לא כבו.